עוד על מצוות שמיטה

שאלה

בגינה שבחצר ביתנו גדלים פרחי נוי. הפרחים אינם חשובים באופן מיוחד, ואינם משמשים לשום דבר. ברצוננו לשאול האם מותר להשקות פרחים אלו בשמיטה כדי שלא ינבלו, או לאו, כי אולי לא התירו להשקות אלא במקום הפסד ממשי, כהפסד עצי פירות ושיחי ירקות.

תשובה

מותר להשקות בשמיטה גם פרחי נוי ודומיהם, אם יש חשש שינבלו, גם אם אין לאותם פרחים ערך רב.

אך נבהיר שלפעמים הפרחים אסורים באיסור ספיחין, כמו שנבאר בהרחבה בהרחבה, ופרחים כאלו אין להשקותם בשום אופן.

הרחבה

הרמב"ם (שמיטה פרק א הלכה י) כתב: "ומפני מה התירו כל אלה (מלאכות דרבנן וכן השקיה במקום הפסד), שאם לא ישקה תעשה הארץ מלחה וימות כל עץ שבה, והואיל ואיסור הדברים האלו וכיוצא בהם מדבריהם לא גזרו על אלו. ולכאורה יש ללמוד מלשונו שלא התירו חכמים אלא מפני חשש הפסד גדול, כמו ההפסד שציין הרמב"ם שתיעשה הארץ מלחה וימות כל עץ שבה.

אולם בתשובות המבי"ט (חלק ב סימן סד) כתב "ולענין השקאת ירקות ועשבים כמו חבצלת השרון ודומיהם, הא תנן בריש מועד קטן משקין את בית השלחין במועד ובשביעית. וכיון דתני להו בהדי הדדי, משמע דכל מה שמותר להשקות במועד מותר להשקות בשביעית. וכל הני (פי' כל הפרחים כעין חבצלת השרון) מותר להשקות בחול המועד, דאיכא בהו פסידא, וכן בשביעית. ולא שני לן בין פסידא רבה לפסידא זוטא. דכל מה שייפסד אם לא ישקנו הוי פסידא. דהא לא חלקו בין פסידת ירקות דהוי דבר מועט לפסידת אילנות דהוי הפסד מרובה. דכיון דייפסד הכל אם לא ישקנו לא מפלגינן ביניהו. והיתר זה לכו"ע, אפילו למאן דסבר דשביעית בזמן הזה דאורייתא".

ומדברי המבי"ט נלמד שמה שנקט הרמב"ם הפסד גדול שתיעשה הארץ מלחה וימות כל עץ שבה, אין זה בדווקא, והוא הדין שהתירו מלאכות דרבנן כדי למנוע הפסד לצמחים שאין להם חשיבות כל כך, ואפילו לפרחים שאינם חיי נפש.

ודברי המבי"ט הובאו בחזו"א (סימן יד ס"ק ט) ובעוד פוסקים. וכן כתב בסדר השביעית שיצא ע"פ הוראות החזו"א (אות יד): "גם גנות נוי ופרחים המתקיימים משנה לשנה מותר להשקותם ולעבדם כדי קיומם".

ועיין בספר שיח השמיטה (פרק יח הערה כב) בשם הגרח"ק שליט"א דמותר להשקות פרחים אף שאינם עומדים משנה לשנה, ומה שכתב בסדר השביעית דמותר להשקות פרחים העומדים משנה לשנה, אורחא דמילתא נקט, דבפרחים אלו אין בזה משום נזרע בשביעית ומשום ספיחין, והוא הדין כל היכא דאין בהם איסור ספיחין.

וכן כתב הגר"נ קרליץ בספר חוט שני (פרק א הלכה י) כשהביא את דברי המבי"ט: "עוד מבואר בהיתר השקאת עשבי בושם, דאין חילוק אם הפסידא הוא בפירות העומדים לאכילה או בצמח שאינו עומד אלא לריח, דכל שהוא צורך האדם מותר. ולפי זה מותר להשקות דשא או פרחי נוי וכיוצא בזה במקום פסידא, דלא גרע מעשבי בושם, כיון שגם הם צורך האדם".

ועיין עוד בילקוט תשובות שבסוף ספר משנת יוסף (חלק ב סימן ד) שהביא משו"ת שערי רחמים מה שדנו חכמי צפת וירושלים בדעת המבי"ט.

ויש להזכיר כאן מה שכתב החזו"א (שם), דלא התירו מלאכות דרבנן למניעת הפסד הצמחים, אלא בצמחים שאין בהם משום איסור ספיחין, כגון שהתחילו לגדול בשישית, או בצמחים שאין דרך רוב בני האדם לזורען ולא גזרו בהם איסור ספיחין.

ולכן פרחים שעומדים לריח, שנזרעו בסוף השישית ולא נבטו מעל פני האדמה עד שנכנסה השביעית, אסור להשקותם כלל בשביעית, שהרי באיסור ספיחין הם עומדים, ואסור להשקותם ויש לעקרם. וכן פרחים שנזרעו בשביעית עצמה אפילו על ידי נכרי.

אבל פרחים שנבטו קודם השביעית, או פרחים שגדלים על שיח רב שנתי שדינו כעץ, שאין בהם איסור ספיחין, מותר להשקותם בשביעית במקום שיש חשש שייפסדו.

ויש אומרים שפרחים שאין בהם ריח, ועומדים רק לנוי, אין בהם איסור ספיחין. ויש אומרים שאפילו אלו שיש בהם ריח אבל עומדים לנוי ולא לריח, גם בהם אין איסור ספיחין. [עיין משפטי ארץ פרק א סעיף יז-יט השיטות בזה].