מאמרו של הרב יחיאל איתמר שליט"א, בא לבאר הלכתית את הנושא מה שנקרא היום "השתיל הדו שנתי" כלומר, אימתי מותר מעיקר הדין למנות את שנות הערלה מהשתילה במשתלה, ולא מזמן הנטיעה במטע.
למעשה, היה הדבר במרכז עבודתו של המכון לחקר החקלאות עפ"י התורה בכלל ור' מ. זקס נ"י בפרט, שנים הרבה,
כמבואר להלן, כאשר מעבירים עץ ממקום למקום ניתן בתנאים מסויימים להחשיב את נטיעת העץ במקומו החדש כהמשך נטיעתו הראשונה.
לפנים זאת בנטיעות, היו נוטעים מטע "בתקיעת" יחורים בשטח, והיחורים היו מפתחים שרשים בקרקע, לאחר מכן החלו להתשמש בשתילים שנקנו במשתלות כאשר השתילים היו מוכנים ומטופלים היטב מבחינה חקלאית.
כיום – אין כמעט בנמצא נטיעת יחורים במטעים, החקלאי רוכש במשתלה שתיל הנמצא בתוך שקית נילון ומעבירו למטע.
מבחינת ערלה גם אם שתיל היה במשתלה תקופת זמן, אין אותו הזמן עולה בהכרח למנין שנות ערלה, השקית הסטנדרטית הינה במירב המקרים "סתומה" ולא נקובה, השתיל מגיע לנטיעה במקרים הרבה כאשר גוש העפר שסביבותיו מפורק או מתפרק בשלב הנטיעה, ולכן מבחינה הלכתית יש למנות את שנות הערלה מהנטיעה במטע.
פעולותיו של ר"מ זקס – היו למצוא "נוסחה מעשית" לשתיל שינטע בשקית שתהא "עציץ נקוב", וגם סוג אדמה או הרכב מסוים שתהיה דבוקה ואחוזה למערכת השורשים המתפתחת בתוך גוש העפר שלא יתפרק לא בשעת ההעברה ולא בעת הנטיעה. [למציאת "אדמה" מתאימה היה צורך בנסיונות רבים מאד]. אז יוכלו מעיקר הדין (לא למהדרין) למנות שנות ערלה מזמן הנטיעה במשתלה. מאמצים כבירים השקיע ר"מ זקס ורבני המכון ועובדיו כדי שהדבר יקרום עור וגידים ויהא מעשי, נוח וכדאי לחקלאי. ואף שם ניתן לעציצים אלו "דו שנתיים", לאמר כי בנטיעתם באדמת המטע נחשבים כבר לבני שנה שניה. את הפעולה הזו, ליוו והדריכו רבותינו גדולי הפוסקים, הגר"ק כהנא זצ"ל פנה בענין למנחת יצחק, ולמרן הגרש"ז אועירבך, עובדי המכון ביקשו לברר דעת מרן החזו"א – מבעל החידושים וביאורים זצוק"ל ולהבחל"ח מבעל הדרך אמונה אשר דנו בדברי מרן החזו"א זצוק"ל אודות ניתוק לזמן. אף נועצו בבעל השבט הלוי, והיביע אומר זצוק"ל, וכמובן הדרכתו הכמעט צמודה של מרן הגרי"ש אלישיב זצוק"ל – ותורת העולה היתה כי ראוי הדבר ומצווה לעשותו. ועצתו אמונה היתה שלמהדרין לא ניטול מן המטע "הדו שנתי" בעיקר בגלל המעבר מהמשתלה למטע שלחומרא ולמהדרין חשיב ניתוק.
היו מגדולי ישראל שלא חששו לניתוק השתיל מהאדמה בזמן העברת השתילים למטע אף למהדרין, והשורות דלהלן יוכיחו זאת. הדברים נלקחו מספר שכתב המשב"ק של בית ויזניץ הרה"ח רבי יצחק דוד רזמוביץ בספרו "ימים מקדם" רשמים וזכרונות מחצר ויזניץ (עמ' שצ"ד אודות מטע אתרוגים).
"התקשרנו עם הראב"ד דעיה"ק הגאון האדיר רבי פנחס אפשטיין זצ"ל שייעץ לנו מהיכן לקחת שתילים ויחורים.
עשינו כאשר נצטוינו ולקחנו משם יחורים, הכנסנום לתוך פכים מיוחדים שהיו נקובים מלמטה כדת וכדין כדי שיהי' להם דין מחובר לקרקע בנוגע לשני ערלה כשיעבירו אותם לפרדס שלנו. הראב"ד בעצמו עמד בחצר של ר' מנחם [ר' מנחם קורנבויים שכנראה גר בפתח תקוה] והשגיח על כל פרט ופרט. ועוד זאת – הי' הג"ר פנחס מגיע לעתים רחוקות במפתיע כדי להווכח אם אמנם סכום הפכים נשאר כבראשונה וכי לא הוספנו עליהם עוד. בנתיים מצאנו גוש של 18 דונם בקדימה והתאים למטרתנו רכשנו…
הראב"ד זצ"ל שלח משגיח להיות נוכח בלקיחת הפכים מהחצר והעברתם לפרדס ובשעת פתיחתם בפרדס החדש ונטיעתם עם הגוש, כי באם יתפורר הגוש אז איבדנו חשבון שני הערלה.
מדברים אלו אנו למדים שהיו שתילים בחצר של הבעלים הם הועברו לשטח המטע (בקדימה, ומסתמא הועברו בדרך רגילה שאם לא כן הי' מציין זאת (כי הכותב מציין כל פרט ופרט), והמשיכו למנות להם שנות ערלה רק חששו לגוש שלא יתפורר, נמצינו למדין דלדעת הגאון רבי פנחס אפשטיין זצ"ל ראב"ד העדה החרדית ניתן למנות שנות ערלה מזמן השתילה במשתלה אף אם הי' ניתוק זמני בדרך.
