שאלה
לאחרונה ארעו באזורנו מספר מקרי גנבה, ומשכך – נאלצנו להחזיק כלב שמירה בחצר.
הכלב קשור תמיד בשלשלת, כך שאין סכנה אמיתית בכניסה לחצר, אך בפועל, הימצאות הכלב בחצר מרתיעה את האנשים. למעשה, על אף השלט המודיע שהפירות הפקר ושכל הרוצה להכנס מוזמן בברכה, אף אחד אינו נכנס.
שאלתנו: האם קיימנו כדין את מצות הפקרת הפירות, או שמא הפירות נחשבים עדיין ל'שמור'?
תשובה
במקרה זה, שהכלב הועמד כדי לשמור על הבית ולא כדי לשמור על הפירות, ואף קיימת אפשרות מציאותית להכנס ולקחת את הפירות, הכרעת הפוסקים היא שבעלי הבית קיימו מצות 'תשמטנה ונטשתה' גם אם האנשים נמנעים למעשה מלהכנס.
אמנם יש מקום לדון שמניעה כזו גורעת מקיום המצוה, ולכן ראוי לתלות שלט המודיע שבשעות מסויימות יורחק הכלב מן החצר, ואז יהיה ניתן להכנס ולקטוף את הפירות ללא חשש.
ובכל מקרה מותרים הפירות באכילה, גם לאותם שנוהגים שלא לאכול מפירות שמורים [עיין להלן כאן], מכיון שלרוב הפוסקים הפירות אינם חשובים כשמורים.
כל זה באופן שהכלב הובא כדי לשמור על הבית. אבל בוודאי אין להביאו כדי למנוע מאנשים לקטוף את הפירות, ואם עשו ביטלו מצות ונטשתה גם אם קיימת אפשרות מציאותית להכנס.
הרחבה
כתב הרמב"ם (שמיטה פרק ד הלכה כד): וכל הנועל כרמו או סג שדהו בשביעית, ביטל מצות עשה. ופשוט שאם העמיד שומר למנוע את הכניסה לשדהו, הרי זה בכלל סג שדהו בשביעית, וביטל מצות עשה.
אבל מצאנו בפוסקים שאם העמיד שומר לשמור על הפירות מפני חיה ועופות, ואנשים נמנעים מאליהם להכנס, מפני שחושבים שהשומר ימנע את הכניסה גם מהם, אין לפירות אלו דין שמור. שהרי באמת לא קיימת כל שמירה מפני אנשים, והשומר מניח להם להכנס, ורק מאליהם נמנעים מלהכנס.
ובספר משמרת הבית (להגר"נ ויינפלד, דף יא ע"א, הלכות שביעית סימן ד ס"ק פט) כתב, שאם העמיד שומר לשמור על עצי סרק ונשמרו מאליהן גם עצי הפרי – אין לפירות דין שמור.
וכן כתב בספר השמיטה (חלק א פרק ב, הערה 4) בשם הרדב"ז, והוסיף שהדברים אמורים אפילו אם בעל הבית ידע שהציבור יימנע מלגשת לעצי הפרי, ואפילו אף נתכוין לכך. היות ובפועל לא היה השומר מונעם מלגשת אל הפירות – אין הפירות חשובים 'שמורים'.
ויש להביא ראיה לזה מדברי התוספות (בבא מציעא נח ע"א ד"ה לשמור). דהנה נתבאר שם בגמ' (לפי הפירוש השני ברש"י ד"ה ולשמור, וכן מפורש להדיא בגמ' שם קיח ע"א) שהיו שלוחי בי"ד שוכרים שומר שישמור על ספיחי השעורים לצורך העומר. והקשו התוספות היאך היו שעורים אלו מותרים לעומר, לשיטת ר"ת שמשומר אסור באכילה, דהרי כל שאסור באכילה לישראל פסול להקרבה.
ותירצו התוספות וז"ל: "וי"ל שלא היה מוחה לעולם מליקח, רק שהיה מודיען שיחדום לעומר ומעצמן היו נמנעין מליקח". עכ"ד. הרי מבואר דכל שהשומר לא היה מונעם מליקח אינו כמשומר.
והנה שומר זה היה מודיעם שיחדום לעומר, וכוונתו היתה שימנעו על ידי זה מלקחתם, ובכל זאת אין הפירות נחשבים 'שמורים' היות ולא היה מונעם בידיים אלא היו נמנעים מאליהם, ק"ו לנידון דידן שהכלב הובא כדי לשמור על הבית, והכלב אינו מונע את האפשרות ליטול את הפירות, דאין זה נחשב שמור שכל האנשים מבינים באמת שאפשר להכנס, ורק שיש להם רתיעה של חוסר נוחות, וכיון שאינם כל כך זקוקים לפירות, מעדיפים שלא להכנס.
וכן כתב מרן הגר"ח קניבסקי שליט"א במכתב בכת"י שהעמדת כלב בחצר אינה מחשיבה את הפירות ל'שמורים'.
אמנם נראה שכל זה רק באופן שיש אנשים שלא נרתעים מן הכלב. אבל כשמדובר בכלב אימתני שאף אחד לא יעיז להכנס לחצר מחמתו, ודאי חשוב שימור.
ושאלה נשאלה לפני מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל, באדם שתלה שלט על פתח חצרו שהפירות הפקר, והוסיף וכתב שיש ביניהם עצי ערלה, או עצים מורכבים, ומחמת זה נמנעו הכל מלקטוף את הפירות. והורה הגרי"ש אלישיב זצ"ל [משנת הגרי"ש, חלק ב פרק א סעיף ט] שזה נחשב למשמר שדהו, והרי זה כמושיב ארי בתוך השדה.
והחילוק הוא, שכשכותב שיש ביניהם עצי ערלה, הכל נמנעים מלקחת מהפירות. אבל כשמושיב כלב, יש אנשים שאינם נרתעים מן הכלב.
