סוגיית ההפרשה בטבל של גוי הינה מן הסוגיות החמורות להלכה ולמעשה הנוגעות לרבים מן הטבלים המצויים, והיא מן הבעיות הבלתי פתורות בהפרשות הנעשות על ידי ועדות כשרות, מאמר זה דן בעולה מן הסוגיות בשאלה חמורה זו ואף הוא אינו מביא מנוח.
רבי שאול רייכנברג שליט”א
מחבר ספר ‘משפטי ארץ
מאמר מתוך הליכות שדה גיליון 222 – שבט תשפ"ג
להלכה ולא למעשה
ישנם בתי אריזה ומפעלים שהם בבעלות נכרים או בשותפות נכרים, שקונים מחקלאים יהודים תוצרת חקלאית שהיא חייבת בתרומות ומעשרות. ויש לדון האם ניתן להפריש ממנה תרומות ומעשרות אחרי שהיא בבעלות הנכרי או בשותפות של הנכרי.
כדי להכריע בשאלה זו יש לדון בכמה נושאים: א. האם נכרי יכול להפריש תרומות ומעשרות מטבל שלו. ב. האם יש שליחות או זכיה לנכרי. ג. האם כדי להפריש תרומות מעשרות מטבל של אחר חייבים להיות שליחים של בעל הפירות.
א. האם נכרי יכול להפריש תרומות ומעשרות.
איתא במשנה (תרומות פ"ג משנה ט): "העובד כוכבים והכותי תרומתן תרומה ומעשרותן מעשר והקדשן הקדש … תרומת העובד כוכבים מדמעת וחייבים עליה חומש, ורבי שמעון פוטר".
ומפרש הר"ש שלת"ק נכרי יכול להפריש תרומות ומעשרות ותרומתו תרומה לכל דיניה ולרבי שמעון אינו יכול להפריש. והוא מציין לגמרא קידושין (מא,ב). וכך מפרשים התוס' וכל הראשונים בגמרא קידושין (שם). והתוס' כותבים שלרבי שמעון נכרי לא יכול להפריש תרומה משום שנאמר בתרומה 'בני ישראל' (כדאמרינן בזבחים מה,א), שנאמר בתרומה (במדבר יח,ח), “…הנה נתתי לך את משמרת תרומתי לכל קדשי בני ישראל לך נתתים…”. ונאמר במעשר (במדבר יח,כד), “כי את מעשר בני ישראל אשר ירימו לה’ תרומה נתתי ללוים לנחלה…”.
בפשטות נראה שלדעת הראשונים שפירשו כתוס’, פוסקים להלכה כחכמים שגוי שיש לו טבל של ישראל שחייב בתרומות ומעשרות, יכול להפריש והפרשתו חלה והשיריים נעשו חולין.
רש”י מפרש שם אחרת ויש לדון אם הוא חולק על התוס’.
ברמב”ם (תרומות פ”ד ה”ט”ו) נראה שפירש את כל הסוגיא אחרת, ונחלקו האחרונים האם לשיטתו גוי שהפריש מטבל הפרשתו תיקנה את השיריים או לא, ראה אריכות ומראה מקומות בזה במעדני ארץ תרומות פ”ד הט”ו אות
ב. ישראל שמפריש מטבל של גוי בשליחותו.
אף לשיטות שגוי יכול להפריש תרומות ומעשרות מטבל שלו, מ”מ יש לדון אם ישראל יכול להפריש מטבל של גוי.
איתא במשנה (תרומות פ”א מ”א) שהתורם את שאינו שלו אינה תרומה שרק הבעלים יכול לתרום. ומבואר במשנה (פ”ד מ”ד) ששליח יכול לתרום וכדילפינן (קידושין מא,ב) מהפסוק כן תרימו גם אתם, גם לרבות שליח. או שלומדים מגירושין וקודשים ששלוחו של אדם כמותו. וילפינן שם שהשליח צריך להיות כמו ‘אתם’, מה אתם בני ברית אף השליח בן ברית אבל נכרי לא יכול להיות שליח. וה”ה אמרינן (בב"מ עא,ב) מה אתם בני ברית אף המשלח צריך שיהיה בן ברית ולא נכרי. וכך נפסק ברמב"ם (הל' שלוחין ושותפין פ"ב ה"א) ש"אין ישראל נעשה שליח לעכו"ם לדבר מן הדברים" וכך הוא בטור ושו"ע (חו"מ ריש סי קפח).
א”כ לכאורה אף אם הגוי יכול להפריש בעצמו, ישראל לא יכול להפריש מטבל של גוי כיון שאינו יכול להיות שליח של גוי.
ג. האם צריך דווקא שליחות כדי להפריש תרו”מ.
איתא במשנה (גיטין סו,א) שמי שהיה מושלך לבור ואמר כל השומע קולי יכתוב ויתן גט לאשתי, הרי הוא נותן והגט חל. הרמב"ן מקשה שאיתא בגמרא (נדרים לו,ב) שהמודר הנאה מחברו תורם לו תרומותיו ומעשרותיו. ומקשה הגמרא הרי שליחותיה קעביד ונהנה ממנו. ומתרצת הגמרא באומר כל הרוצה לתרום יתרום. וחזינן שבכה"ג שאומר כל הרוצה אינו שליח אלא כנותן רשות, א"כ למה כותבים ונותנים גט לאומר כל השומע קולי הרי בגט צריך שליחות. ומתרץ הרמב"ן דהתם כל הרוצה לתרום קאמר ומדעתו ואינו אלא כנותן רשות, לאו שליחות היא, וגבי תרומה אפילו גילוי דעת מהני כדאמרינן בפרק אלו מציאות כלך אצל יפות אם נמצאו יפות מהן תרומתו תרומה. [אמרינן בגמרא שם ת"ש כיצד אמרו התורם שלא מדעת תרומתו תרומה הרי שתרם שלא ברשות ובא בעל הבית ואמר לו כלך אצל יפות אם נמצאו יפות מהן תרומתו תרומה. ושם זה רק גילוי דעת שמסכים והגמרא מוכיחה משם כמ"ד יאוש שלא מדעת הוי יאוש, ולכן אנחנו אומרים שמה שמסכים עכשיו הסכים גם מקודם, ותרומתו תרומה. רואים שלא צריך שליחות שהרי לא מינהו שליח]. אבל האומר כל השומע יכתוב זו היא שליחות, שמצוה לכתוב למי שישמע קולו ולכן זה מועיל בגט.
מפשטות דברי הרמב"ן נראה שבשביל להפריש מפירות של אחר לא צריך שליחות אלא נתינת רשות. אך הר"ן שואל על דברי הרמב"ן, שהרי הגמרא (ב"מ שם) אמרה בהמשך שמדובר כשעשה אותו שליח, אלא שלא אמר לו אם לתרום מיפות או מפחות יפות. שאם לא כן שלא עשאו שליח איך מועילה ההפרשה אפילו למ"ד יאוש שלא מדעת הוי יאוש הרי אמרינן מה אתם לדעתכם אף שלוחכם לדעתכם, ולא מועיל אף למ"ד יאוש שלא מדעת הוי יאוש כיון שההפרשה לא היתה לדעתו. ואיך מביא הרמב"ן מההו"א בזמן שהמסקנא חולקת. לכן הר"ן מפרש שגם כל הרוצה לתרום זו שליחות, אלא כיון שלא מצוה לו אלא אומר כל הרוצה אין זה נחשב שמהנה אותו.
רע"א (ב"מ כב,א) מתרץ את הקושיא על הרמב"ן, שכוונת הרמב"ן שכאשר אמר כל הרוצה לתרום, יכול לתרום מטעם זכין לאדם שלא בפניו. ומה שאמרה הגמ' שרק כששויה שליח תרומתו תרומה הוא משום שצריך שתהא ידיעה שניחא ליה שזה זכות לו בשעת השליחות ולא מועיל לזה יאוש שלא מדעת לגלות למפרע שניחא ליה. אבל כאשר אומר כל הרוצה לתרום יתרום, ידוע כבר כשתורם שזו זכות בשבילו לכן יכול לתרום. לפי זה גם לדעת הרמב"ן צריך שליחות להפריש תרו"מ משל אחר אלא מועיל גם זכיה מטעם שליחות, וכך מפרש החזו"א (מעשרות ז ס"ק טו).
א"כ לדעות אלו ישראל לא יכול להפריש מטבל של גוי שאין שליחות לגוי ואין זכיה לגוי.
אמנם, אולי אפשר לפרש את הרמב"ן אחרת, כיון שברמב"ן לא הוזכר שההפרשה היא מטעם זכיה.
איתא בירושלמי (תרומות פ"א ה"א) "התורם את שאינו שלו מה את עביד ליה כתורם את שאינו שלו או כתורם את של חברו". ומפרשים את הירושלמי שספיקו של הירושלמי האם צריך בעלים כדי להפריש או שאי אפשר להפריש כשיש בעלים אחר.
ונ"מ להפריש מטבל שהפקירו אחרי גמר מלאכה. שהוא טבל גמור ואין לו בעלים, האם יכול כל אחד להפריש. בירושלמי הספק לא הוכרע (הירושלמי הביא ראיה שאפשר להפריש ודחה את הראיה, ראה רש"ש ב"מ מט,א).
ואפשר לומר שהרמב"ן ס"ל שאפשר להפריש משל הפקר אלא שכשיש בעלים הוא מעכב, אבל הוא יכול לותר על זכותו ואז זה כמו טבל הפקר שכל אחד יכול להפריש. לכן כשאמר כל הרוצה לתרום יתרום שלא ייחד אדם מסויים אלא אמר כל הרוצה, יכול כל אחד להפריש שהרי זה כהפקיר את זכותו. אבל כשנותן רשות לאחד להפריש אינו יכול להפריש רק אם יעשה אותו שליח כיון שלא ויתר לגמרי על זכותו אלא הוא נשאר בעלים על ההפרשה.
ולפי זה יש לבאר שהרמב"ן מפרש את הגמרא כך: תחילה הגמרא סברה שאם בא ואמר כלך אצל יפות ונמצאו יפות מהם זאת אומרת שהסכים למה שהפריש, וכיון שלא ידע מראש מי מפריש, אנו מפרשים את דבריו שיש כאן ויתור על זכות ההפרשה, ולכן זה כמו יאוש שמועיל למ"ד יאוש שלא מדעת הוי יאוש. ועל זה אומר אביי שמדובר ששויה שליח ומשום שהסכים רק לאחד ולא אמר כל הרוצה, הרי אין בהסכמה אח"כ ויתור על זכות ההפרשה, אלא שליחות או זכין אך בשביל שליחות או זכיה צריך שיהיה ידוע בשעת השליחות או הזכיה, לכן בע"כ ששויה שליח. במעדני ארץ שביעית בסוף הספר בקונטרס לאפרושי מאיסורא (סי' א ס"ק ד), גם לומד ברמב"ן שמספיק נתינת רשות, אך מפרש את הגמרא בדרך שונה.
לפי זה יהיה שאפשר להפריש משל גוי אם הגוי מוותר על זכותו. (ואולי יש לומר עוד שמשל גוי אפשר להפריש אפילו בלי הסכמתו, משום שכיון שאינו מצווה להפריש לא ניתנה לו זכות זו וכל אחד יכול להפריש את של הגוי).
חלוקה כזו בין כשיש בעלים שצריך שליחות לאין בעלים שלא צריך את כח הבעלים, מצינו בחידושי הגר"ח הל' זכיה ומתנה פ"ד ה"ו. שם הוא מביא את השאלה על הרמב"ם (הל' מעש"ש פ"ט ה"ז) שכתב שהצנועים כשהיה להם רבעי בשביעית אמרו כל הנלקט מזה יהיה מחולל, דהיינו כל מה שלקטו יהיה מחולל. ושואל הרמב"ן הרי מסקינן (ב"ק סט,א) שאדם לא מחלל דבר שאינו ברשותו. וכותב הרמב"ן שצנועים לא יכולים להיות להלכה, כיון שאם אומר בבקר כל המתלקט דהיינו כל מה שילקטו יהיה מחולל למפרע א"א לומר כיון שאמרינן אין ברירה בדאורייתא. ואם אומר כל הנלקט דהיינו שיתחלל אחרי שלקט, אי אפשר בגלל שאינו ברשותו.
הגר"ח מתרץ את הרמב"ם, שבשביל חילול לא צריך בעלות אלא שאם יש בעלים אז הזכות היא לו ואחר לא יכול לחלל אלא מכוחו. וס"ל שבשמיטה כיון שזה ממון גבוה אי אפשר לזכות ברבעי וגם הלוקטים לא זוכים, ממילא זה רבעי בלי בעלים ממילא כל אחד יכול לחלל.
בדרך זו אולי אפשר להסביר גם את הרמב"ם (תרומות פ"ד ה"ג): "התורם שלא ברשות, או שירד לתוך שדה חברו וליקט פירות שלא ברשות כדי שיקחם ותרם. אם בא בעל הבית ואמר לו כלך אצל היפות, אם היו יפות ממה שתרם, תרומתו תרומה".
ושואלים על הרמב"ם שהרי הגמרא (ב"מ כב,א) העמידה דווקא בדשויה שליח וכתבה שחייב להיות ששויה שליח שהרי נלמד מגם אתם, מה אתם לדעתכם אף שלוחכם לדעתכם. וברמב"ם לא כתוב בשויה שליח. ויש פירשו ברמב"ם שגם הוא מתכוין כשעשה שליח. ויש פירשו שכוונת הרמב"ם שההפרשה חלה רק מכאן ולהבא, ואכמ"ל.
המהר"י קורקוס כתב שהרמב"ם הוכיח מסוגיות אחרות, שלא מדובר בשויה שליח. ואי משום מה אתם לדעתכם, "כיון דסתמא ניחא ליה בגלל מצוה והשתא אמר ליה כלך אצל יפות, סגי למפרע ולדעתכם מיקרי". ובפשטות נראה שמועיל כמו שליחות או מטעם זכין שזכיה מטעם שליחות. וכ"כ הב"י (על הטור יור"ד שלא, לא) שהוי כאילו שויה שליח, וכ"כ הש"ך והט"ז (שם סעי' לא).
אך אולי יש לומר כמו שכתבנו, שכשאמר כלך אצל יפות זו הוכחה שהוא מוותר על זכותו להפריש ולכן זה כמו יאוש, אלא שמשום מצוה וכיון שעומד להפריש אמרינן שמועיל הויתור למפרע אפילו אם יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש, וכמו שמוכיחים מסוגיות אחרות.
אך כאמור האחרונים פירשו ברמב"ם שמועיל משום זכין והוי כשויה שליח. אלא שבמעדני ארץ (תרומות פ"ד ה"ג וקונטרס לאפרושי מאיסורא שבסוף מעדני ארץ שביעית אות ו-ח) פירש בדעת הרמב"ם שסובר שמועיל נתינת רשות כדי להפריש תרומות ומעשרות.
אמנם, אחרי כל זה, מכיון שלדעת רוב האחרונים אין מי שסובר שמספיק רשות כדי להפריש תרומות ומעשרות, צריך לחפש פתרון איך להפריש מטבל של גוי.
