הפרשת תרומות ומעשרות ממקומות שכבשו עולי מצרים ולא עולי בבל

ישנם אזורים בתחומי מדינת ישראל שנחשבים מכיבוש עולי מצרים ולא מכיבוש עולי בבל, מה דינם של אזורים אלו, ואלו מקומות נחשבים ספק האם הם מכיבוש עולי מצרים ולא עולי בבל, מוסבר ומתבאר במאמר שלפנינו.

לסיוע בהבנת המאמר מצורפת מפה:

הפרשת תרומות ומעשרות ממקומות שכבשו עולי מצרים ולא עולי בבל

רבים השואלים על הפרשת תרומות ומעשרות בישובים שיש עליהם ספק אם הם בתוך גבולות עולי בבל, האם מפרישים בהם בברכה או לא.

מטרת מאמר זה אינה לברר את גבולות הארץ שרבו בהם השיטות, וכמו כן רבו פארותיה של סוגיה זו, הן לעניין המצוות התלויות בארץ חלה, ערלה, כלאים, ביכורים ועוד, האם נוהגות בגבולות עולי מצרים, והן לעניין מצות ישוב ארץ ישראל, ולעניין מה שאמרו הדר בה והנקבר בה האם מקיימים מצוה זו בגבולות עולי מצרים, וכן האם מותר לצאת ממקום שקידשו עולי בבל למקום שכבשו עולי מצרים, וכן לעניין סמיכת חכמים שאפשר לעשותה רק בארץ ישראל ולהבאת העומר. במאמר זה נעסוק רק לעניין הפרשת תרומות ומעשרות ממקומות המסופקים [גם יבואר בו במקצת הנפק"מ לעניין שביעית].

נציין שהמקומות המסופקים הם מפוזרים בכל גבולות הארץ:

בגבול הצפוני מערבי של ארץ ישראל – אזור עכו נהריה וראש הנקרה

בגבול הצפון מזרחי – ישובי רמת הגולן מהכינרת ועד החרמון

בגבול הדרומי מערבי – אזור אשקלון ויישובי עוטף עזה לכל צדדיו, ובערים הסמוכות לעזה כגון שדרות נתיבות וכיו"ב

בגבול הדרומי מזרחי – ישובי הערבה הצפונית עין יהב, פארן, יהל, וישובי הערבה הדרומית מיהל ועד אילת

וכן ישובי הדרום המרוחקים – אזור ירוחם מצפה רמון ועוד

בית הספק הוא, היות וארץ ישראל נתקדשה שתי פעמים, קדושה ראשונה – בזמן שנכנסו בני ישראל לארץ בימי יהושע בן נון וכבשו וקידשו, קדושה זו נקראת קדושת עולי מצרים. קדושה שניה – בזמן שחזרו לארץ בתחילת בית שני, ששם עזרא וסיעתו קידשו את הארץ, וקדושה זו נקראת קדושת עולי בבל.

והנה עזרא וסיעתו לא קידשו את כל המקומות שכבשו עולי מצרים, אלא יש מקומות שהשאירום ולא קידשום. והשאלה שלפנינו לגבי אותם מקומות שלא קידשום עולי בבל אלא רק עולי מצרים, האם צריך להפריש שם תרומות ומעשרות.

נציין שמלבד הספק ההלכתי מה דינם של מקומות אלו, קיים ספק מציאותי היכן הם מקומות אלו שכבשו עולי מצרים ולא קידשום עולי בבל, ולכן נחלק את המאמר לב' חלקים: חלק א' יעסוק בעיקר הדין באותם מקומות שכבשו עולי מצרים האם חייבים בהפרשת תרומות ומעשרות. חלק ב' יעסוק מהם המקומות שכבשו עולי מצרים ולא כבשו עולי בבל.

חלק א – האם חייבים בהפרשה
במקומות שכבשו עולי מצרים

קדושה ראשונה קידשה לשעתה ולא לעולם

בעצם הדין האם נשארה הקדושה במקומות שכבשו עולי מצרים ולא עולי בבל מבואר בכמה מקומות בש"ס (מגילה י, ב, ערכין לב, א ועוד) שנחלקו בזה תנאים, יש אומרים שקדושה ראשונה התקדשה לשעתה וקידשה לעתיד לבוא, ויש אומרים שהתקדשה רק לשעתה ולא לעתיד לבוא. והנה לשיטה זו שקדושה ראשונה התקדשה לעתיד לבא, א"כ אין שום הבדל בין מקומות שכבשו עולי מצרים למקומות שקידשו עולי בבל, ואותם דינים שנהגו בכיבוש מצרים נוהגים כיום, אך שיטה זו לא נפסקה להלכה [בראשונים לא מצאנו למי שסובר כשיטה זו, מלבד מה שהביא בעל העיטור (סוף פרק פרוזבול) בשם רב קרובינו החסיד, והיא שיטה יחידאה].

רוב הראשונים נקטו להלכה כמ"ד שקדושה ראשונה התקדשה רק לשעתה ולא לעתיד לבא, וכך נקט הרמב"ם (הלכות תרומות פ"א הלכה ה) וז"ל "כל שהחזיקו עולי מצרים ונתקדש קדושה ראשונה כיון שגלו בטלו קדושתן. שקדושה ראשונה לפי שהייתה מפני הכיבוש בלבד קידשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבוא. כיון שעלו בני הגולה והחזיקו במקצת הארץ קדשוה קדושה שניה העומדת לעולם לשעתה ולעתיד לבוא^[1]. והניחו אותם המקומות שהחזיקו בהם עולי מצרים ולא החזיקו בהם עולי בבל כשהיו" עכ"ל. וכן בהלכה ו כתב הרמב"ם "נמצא כל העולם כולו לעניין מצות התלויות בארץ וכו' וארץ ישראל נחלקת לשנים כל שהחזיקו עולי בבל חלק אחד והנשאר שהחזיקו בו עולי מצרים חלק שני", עכ"ל. ולשיטה זו יש לדון מה הדין במקומות שכבשו עולי מצרים ולא כבשו עולי בבל האם הם חייבים בתרומות ומעשרות^[2], ואם חייבים האם מפרישים שם בברכה^[3].

דין המקומות שכבשום עולי מצרים ולא כבשום עולי בבל

הגמ' בחולין (ו, ב) אומרת "רבי יהושע בן זרוז העיד לפני רבי על רבי מאיר שאכל עלה של ירק בבית שאן [ללא מעשר] והתיר רבי את בית שאן כולה שלא צריך לעשר בה". והק' הגמ' והרי בית שאן בארץ ישראל והיאך ר"מ אכל בלי לעשר, וכיצד רבי פטר את הגדל שם ממעשרות. ותירצה הגמ' אישתמיטתיה הא דאמר רבי שמעון בן אליקים משום רבי אלעזר בן פדת שאמר משום רבי אלעזר בן שמוע הרבה כרכים כבשום עולי מצרים ולא כבשום עולי בבל, וקסבר קדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבוא, והניחום [עולי בבל] כדי שיסמכו עליהם עניים בשביעית.

ובפשטות מבואר שמקומות אלו שלא כבשו עולי בבל אין בהם קדושה ופטורים מתרומות ומעשרות, אמנם בראשונים מצינו מחלוקת בזה, כדלהלן:

א. שיטת רש"י שחיוב תרומות ומעשרות במקומות שכבשו עולי מצרים ולא קידשום עולי בבל הוא כמו כל חוץ לארץ, שלשיטת רש"י דגן תירוש ויצהר חייבים בכל חו"ל בהפרשת תרומות ומעשרות שחיובם מדאורייתא, אבל לא פירות וירק שחיובם מדרבנן. וז"ל רש"י (ז, א ד"ה הרבה) "הרבה כרכים כבשו עולי מצרים, וקדשום בקדושת הארץ ולא כבשום עולי בבל לקדשם בשניה ולכך לא כבשום דקסברי הואיל והותרו הותרו, דקדושה ראשונה בטלה, דכי קדשה יהושע לשעתה קדשה ולא לעתיד לבא, כשגלו בימי נבוכדנצר ולא רצו להחזיר קדושתה כדי שיהא מותר לחרוש ולזרוע שם בשביעית שאין נוהגת בחוצה לארץ, ויסמכו עליהן עניים ליטול לקט שכחה ופאה ומעשר עני. ובית שאן מהן הייתה ואותן שקדשו הן לא בטלו בחורבן שני כדאמרינן ביבמות בהערל (דף פב, ב) והביאך ה' אלקיך אל הארץ אשר ירשו אבותיך וירשתה ירושה ראשונה ושניה יש להם שבטלה ירושה ראשונה ונקראת שניה ירושה אבל ירושה שלישית אין להם שהשנייה לא פסקה הלכך בימי רבי נהגו איסור בארץ", עכ"ל.

והנה דברי רש"י צ"ב שכתב שלא רצו להחזיר אותה לקדושתה כדי שיהיה מותר לחרוש ולזרוע שם בשביעית, וקשה והרי באותם מקומות שכבשו עולי מצרים אמרינן במשנה בשביעית (פ"ו משנה א) שאין נעבדים, דהיינו שאסור לעשות בהם עבודות הקרקע בשביעית, וא"כ איך יהיה מותר שם לחרוש ולזרוע. ועוד קשה שאם באותם מקומות לא נוהגים דיני שביעית, כמו כן צריך שיהיו פטורים מהפרשת תרומות ומעשרות דחד דינא הוא. וכך הקשה המהר"י קורקוס (פ"א מהל' תרומות הלכה ה).

וביאר המהר"י קורקוס שדעת רש"י שהמקומות שכבשו עולי מצרים הם כמו חו"ל ופטורים מכל דיני שביעית ולכן מותר לחרוש ולזרוע. וכמו כן הם פטורים מתרומות ומעשרות שלא חייבו אותם בחו"ל, והיינו ירקות ופירות חוץ מדגן תירוש ויצהר שרק אותם חייבו בחו"ל. וזו כוונת רש"י שלא קידשו כדי שיתנו לעניים מתנות עניים ומעשר עני בשביעית, שלגבי דיני שביעית מותר לעבוד שם כרגיל.

ב. שיטת רבינו גרשום שם בחולין שמקומות שכבשו עולי מצרים ולא כבשום עולי בבל פטורים מכל, בין מתרומות ומעשרות ובין משביעית.

ג. התוס' בחולין (ו, ב ד"ה והתיר) והרא"ש והר"ש (דמאי פ"א משנה ג) ועוד ראשונים חילקו בין פירות טבל לפירות דמאי, שמה שאמרינן שלא נוהג תרומות ומעשרות במקומות שכבשו עולי מצרים זהו רק בפירות דמאי שלא תיקנו להחמיר בדמאי במקום שהוא חוץ לארץ אבל פירות טבל חייבים.

ד. שיטת הרמב"ם: בדעת הרמב"ם נחלקו האחרונים, ונבאר דבריהם, הרמב"ם בהלכות תרומות (פ"א הלכה ה) כתב וז"ל "כל שהחזיקו עולי מצרים ונתקדש קדושה ראשונה כיון שגלו בטלו קדושתן וכו', כיון שעלו בני הגולה והחזיקו במקצת הארץ קדשוה קדושה שניה העומדת לעולם לשעתה ולעתיד לבוא. והניחו אותם המקומות שהחזיקו בהם עולי מצרים ולא החזיקו בהם עולי בבל כשהיו, ולא פטרום מן התרומה והמעשרות כדי שיסמכו עליהם עניים בשביעית. ורבינו הקדוש התיר בית שאן מאותם המקומות שלא החזיקו בהם עולי בבל והוא נמנה על אשקלון ופטרה מן המעשרות", עכ"ל.

ובפשטות כוונתו שלא פטרום מתרומות ומעשרות, אלא חייבום, והטעם כדי שיסמכו עליהם עניים בשביעית [ויבואר להלן מהי הסמיכה].

אמנם המהר"י קורקוס הביא גרסה שונה בדברי הרמב"ם, וכך היא גרסה והניחום כשהיו ולא פטרום מן תרומה אלא כדי שיסמכו עניים בשביעית, דהיינו שסמיכת עניים היא מפני שהם פטורים מהתרומה. ומבואר שאין צריך להפריש שם תרומות ומעשרות. [גם בכפתור ופרח (פ"ה עמ' נ) העתיק לשון הרמב"ם והוסיף את המילה 'אלא', והוא כגרסת המהר"י קורקוס. וכן ברמב"ם דפוס וינציאה (שנת שי"א) הגירסא "והניחו המקומות כשהיו לפוטרם". והיינו כפירוש המהר"י קורקוס].

ובמהר"י קורקוס הקשה על גירסתו במה הסמיכה לעניים, שהרי אם הם פטורים מתרומות ומעשרות א"כ מה יתנו לעניים.

ותירץ בג' אופנים: א. בשם יש מי שפירש כתב שהדין הוא שמקום שהתקדש בקדושה שניה אסורים גם הספיחים שגדלים שם, ואילו מקום שלא קידשו עולי בבל הספיחים מותרים, ומכיון שאין שם איסור ספיחים ממילא העניים יטלו את הספיחים שגדלים שם כיון שהם הפקר, ולפי זה סמיכת עניים היא על ספיחי שביעית.
ב. עוד כתב שאפשר לומר שסמיכת עניים להשכיר עצמן לעשות שם בתלוש, שאילו היה מקודש היה אסור לעשות שם בתלוש, אבל עתה שלא קידשום עולי בבל מותר לעשות שם בתלוש, וכן באותם מקומות יכולים גם העניים להשכיר עצמן לעשות בשדה של גוי כיון שבאותם מקומות שכבשו עולי מצרים ולא קידשום עולי בבל יש קנין לגוי להפקיע ומותר לעבוד בשדה של גוי. [אמנם המהר"י קורקוס שם כתב שלשון הרמב"ם לא ניחא בב' התירוצים הנ"ל, כי מדבריו משמע שבגלל שפטרום מתרומה לכן יש סמיכה לעניים].
ג. המהר"י קורקוס פירש מהלך אחר שבאמת המקומות שכבשו עולי מצרים פטורים משביעית ומן מתנות עניים בכל השנים, אמנם למעשה כאשר ילכו העניים לשם בשביעית, יתנו להם אנשי אותו המקום כל מחסורם, וזאת משום שבכל השנים לא נתנו מתנות עניים. וכוונת הרמב"ם "והניחום כשהיו" היינו שהשאירו מקומות אלו בפטור כמו שהיו בגלות. ונמצא שסמיכת עניים בשביעית היא משום שכל השנים פטרו אותם מתרומות ומעשרות באותם מקומות, ועכשיו הם יתנו לעניים כל מחסורם.

ועיין במעדני ארץ (תרומות פ"א, הלכה ה אות ב) שהקשה על גרסת המהר"י קורקוס מכמה פנים, והניח דבריו בצ"ע. וכתב לקיים את הגירסא שלפנינו היא "ולא פטרום מן התרומה והמעשרות כדי שיסמכו עליהם עניים בשביעית" וביאר שהכוונה שלא פטרום, אלא חייבום, והטעם שהם חייבים בתרומות ומעשרות כדי שיסמכו עליהם עניים בשביעית.

אלא שגירסא זו צריכה ביאור שהרי בשביעית אסור לחרוש ולזרוע במקומות שכבשום עולי מצרים, וא"כ מה יעזור שלא פטרום מתרומות ומעשרות הרי אין אפשרות לזרוע שם ומהיכן יהיה תרומות ומעשרות. וביאר שכיון שרבנן קבעו את אותם מקומות שכבשו עולי מצרים שהם חייבים בתרומות ומעשרות מדרבנן, א"כ ה"ה שתיקנו שדיני שביעית ינהגו שם, ונמצא שבעלי השדות יפקירו שדותיהם כדין, וממילא יבואו העניים וייקחו את פירות השביעית שהם הפקר.

ביאור אחר כתב החזון איש (שביעית סימן ג' ס"ק כד), שכוונת הרמב"ם שהניחום הכוונה שיש מקומות בתוך גבולות עולי מצרים שהתירו חכמים אף את החרישה בהם לצורך עניים בשביעית, ואותם מקומות הם חייבים גם בהפרשת תרומות ומעשרות, ולזה אמר שהניחום כדי שיתנו מעשר עני בשביעית.

נמצא שבדעת הרמב"ם מצינו ג' שיטות מה דין תרומות ומעשרות ושביעית במקומות שכבשו עולי מצרים ולא קידשום עולי בבל.

1. שיטת המהר"י קורקוס שכיבוש מצרים פטור משביעית ומתרומות ומעשרות, ובכל זאת סמכו חכמים עליהם שיתנו בשביעית צדקה לעניים, כיון שכל השנים הם לא נותנים.
2. שיטת החזון איש שיש מקומות שרבנן לא גזרו אפילו איסור עבודה בשביעית, ומאידך חייבו בתרומות ומעשרות כדי שיתנו מעשר עני לעניים בשביעית.
3. שיטת המעדני ארץ שחייבו כל השנים בשביעית ובתרומות ומעשרות בכיבוש מצרים כדי שהעניים בשביעית יקחו את פירות השביעית שהם הפקר כדין פירות שביעית.

האם המקומות שהם בכיבוש מצרים חלוקים בדיניהם

הרמב"ם לאחר שכתב את דין עולי מצרים הוסיף וז"ל "ורבינו הקדוש התיר בית שאן מאותם המקומות שלא החזיקו בהם עולי בבל, והוא נמנה על אשקלון ופטרה מן המעשרות"^[4]. ומדבריו נראה שאין זה המשך דין כיבוש עולי מצרים אלא דין אחר, וכך כתב להדיא הרשב"א (חולין ו, ב) הביאו הכסף משנה (שם) שכוונת הרמב"ם שיש עוד חלוקה בכיבוש מצרים, שברוב המקומות חייבו בתרומות ומעשרות כמבואר כדי שהעניים יסמכו עליהם, אך יש מקומות שפטרום לגמרי כגון בית שאן ואשקלון, וז"ל הרשב"א "והרב משה ז"ל סובר שאף בכיבוש עולי מצרים יש מקומות שלא הנהיגו בהן אפילו טבל ודאי מפני שלא היו ישראל בכיבוש שני מצוין שם כל כך והיו מקומות רחוקים מעיקר מקומות הישוב של כבוש שני והיינו מעשה דבית שאן שפטר לגמרי", עכ"ל. והיינו שבמקומות אלו פטורים מהכל ולא כמו בשאר כיבוש עולי מצרים. וכן נראה מהשגת הראב"ד שם שהשיג על הרמב"ם שלא פטרו אלא מעשר ירק ופירות שהם מדרבנן אף בארץ ישראל, אך שאר הדברים שחייבים מדאורייתא לא ביטל. ומבואר שהבין בדעת הרמב"ם שפטורים מהכל במקומות אלו.

ובטעם הדבר ביאר החזון איש שביעית (סימן ג ס"ק כ) שרבי ראה שאין תקנת עניים באותם מקומות בזה שחייבו בתרומות ומעשרות ולכן ביטל הכל. [ולפירוש המהר"י קורקוס לעיל צריך לומר שאין כוונת הרמב"ם לעשות ב' חלוקות שהרי גם כיבוש מצרים פטור מהכל אלא רק כתב את המקומות שידוע שהתירו].

העולה לדינא בהפרשה ממקומות שכבשו עולי מצרים

ולהלכה, מדברי השולחן ערוך (סימן שלא סעיף ב) מוכח שצריך להפריש בכל המקומות שכבשו עולי מצרים מדרבנן, שכתב וז"ל "בזמן הזה אפילו במקום שהחזיקו בו עולי בבל, ואפי' בימי עזרא, אין חיוב תרומות ומעשרות מן התורה אלא מדבריהם מפני שנאמר כי תבואו משמע ביאת כולכם ולא ביאת מקצתן כמו שהיתה בימי עזרא". ומזה שכתב שאפילו בעולי בבל אין צריך להפריש אלא מדרבנן משמע שבא לכלול שגם מקומות שכבשו עולי מצרים צריך להפריש, ועיקר חידושו שאפילו עולי בבל הוא רק מדרבנן.

ומאידך מצינו מנהג קדמון שכתב רבי אשתורי הפרחי בספרו כפתור ופרח (פ"ה בהוצאת ביהמ"ד עמ' סח) על מה שנהגו בתקופתו [לפני למעלה משבע מאות שנה] שכתב וז"ל "נמצא בזמן הזה שבטבריה דגן תירוש ויצהר דאורייתא, ופירות האילן וירק דרבנן ובברכה הכל. ובית שאן שהיא לדרומו כחצי יום, דגן תירוש ויצהר דרבנן ובברכה, ופירות אילן וירק פטור מכלום, וכן פטור מן הדמאי, ופטור הלוקח וכמו שקדם. ואפילו הכי אנו נוהגים בו היום בחסד עליון כמו שהיו נוהגים שם קודם שרבי התירו, ורבותינו ז"ל הם שקובעים הלכות במה שהם עושים כמו שהוא במעשה דרבי עקיבא לעיל לא אנו, אבל אין אנו מברכים על הפרשת פירות אילן וירק, וכן הדין בכל מקום שנודע מכבוש שני או שנודע מכבוש ראשון לחוד כל אחד לפי משפטו. "ובפשטות כוונתו שכל המקומות שנודע מכיבוש שני מברכים על ההפרשה ואילו מקום שנודע מכיבוש ראשון אין מברכים.

אמנם כפי האמור בשו"ע לא מצינו חלוקה זו ומדבריו נראה שמברכים על כל המקומות בשווה. וכן פשיטא לדרך אמונה שמברכין על כל המקומות שצריך להפריש כמו סוריא ומקומות הסמוכים, כמו שכתב (הלכות תרומות פ"א ס"ק מח) שבסוריא מפריש עם ברכה, ועי' שם בציון ההלכה (ס"ק עח) שכתב וז"ל "פשוט דגם על חיוב דרבנן מברכין, וכ"כ רבנו בפט"ו הכ"ב לענין אכילת חלת חו"ל, ובפ"ה מביכורים הי"א לענין הפרשת חלת חו"ל, ולא דמי לדמאי שאין מברכין משום שאינו אלא מספק כמ"ש בשבת (כג, א) וכן על הפרשת תרומות ומעשרות בבבל ומצרים ועמון ומואב מברכין, וכן מבואר בכפתור ופרח (פ"ה) שכ' שמברכין על הפרשת תרומות ומעשרות בבית שאן בדגן תירוש ויצהר דלא גרע ממקומות הסמוכין [ודעתו שם דמקומות הסמוכין אין חייבין אלא בדגן תירוש ויצהר] ומש"כ בהגהות דברי ישראל על השערי צדק דבצידון מפרישין בלא ברכה לא הבנתי", עכ"ל. הרי דפשיטא ליה שאפילו מקומות הסמוכים מברכים על ההפרשה בהם, וכ"ש כיבוש עולי מצרים שמברכים. [אלא שהיא גופא יש ספק אלו מקומות כבשו עולי מצרים ויבואר להלן חלק ב].

האם אפשר להפריש מגבולות עולי מצרים על גבולות עולי בבל

לאחר שנתבאר שלפי דעת הרמב"ם והשו"ע נוהגים דיני הפרשת תרומות ומעשרות גם במקומות שכבשום עולי מצרים, יש להסתפק האם אפשר לתרום מכיבוש עולי מצרים על עולי בבל וכן להיפך, והספק האם אמרינן שכיון שכל החיוב כיום הוא מדרבנן ואמרינן שבשעה שתיקן עזרא חיוב תרומות ומעשרות באותם מקומות שקידש באותו זמן תיקן גם חיוב תרומות ומעשרות במקומות שכבשו עולי מצרים, א"כ שוין הם, ואפשר להפריש מאחד על השני, או דילמא אפשר שבמקומות שלא קידש הרי חסרה קדושת הארץ ואע"פ שצריך להפריש משם מכל מקום הוי כמו חיוב ופטור.

ובמעדני ארץ (פרק ה מתרומות הלכה ו ס"ק ב) הסתפק בזה והביא שגם המלבושי יו"ט (חובת קרקע סימן יז) הסתפק בזה, והתבואות הארץ להר"י שוורץ (פרק א) כתב בפשיטות שאין תורמין מזה על זה. וכן הוכיח מדברי המהרי"ט (ח"א סימן מז) שכתב שכל ארץ ישראל שלא כבשו עולי בבל יש לה דין של סוריא, אלמא כסוריא חשבינן לה, ולפי זה כמו שאין תורמין מפירות ארץ ישראל על סוריא ולהיפך כמו כן אין תורמין מכיבוש מצרים על כיבוש בבל.

ומאידך דעת החזון איש שמעיקר הדין אפשר להפריש שכתב (שביעית סימן ג ס"ק יח) וז"ל "לענין להפריש מפירות הארץ עד כזיב על פירות שמכזיב ולהלן יש לסמוך על הכפתור ופרח דבין כזיב לנהר בחזקת חיוב, ועל פירוש הר"ש והרע"ב דלא אמרו אלא ברצועה ולא בכל הארץ, בצירוף דעת הפוסקים שבזמן הזה גם פירות הארץ דרבנן ובעל נפש יחמיר דמכל מקום לא נתבררה הלכה זו על בוריה". דהיינו שנקט שמעיקר הדין אפשר להפריש מאחד על השני. ובדרך אמונה (פרק א מהל' תרומות הלכה ח בבה"ל ד"ה מהיכן) האריך להוכיח שתורמין מזה על זה.

וכן נראה לכאורה לדייק מלשון הרמב"ם בהלכות תרומות (פרק ה הלכה יב) שכתב וז"ל "אין תורמין פירות הארץ על פירות חוצה לארץ. ולא מפירות חוצה לארץ על פירות הארץ, [ולא מפירות הארץ על פירות סוריא ולא מפירות סוריא על פירות הארץ] וכו' ולא מפירות שחייבין בתרומה על פירות הפטורין ואם תרם אינה תרומה". ומבואר בדבריו שנקט רק ב' חלוקות שאין תורמין מהארץ על חו"ל, ולא מהארץ על סוריא, אבל בתוך ארץ ישראל מכיבוש מצרים לכיבוש בבל לא הזכיר ומבואר שאפשר לתרום וראיתי להגר"א שלנגר זצ"ל בספרו מבוא למעשרות (חלק ב עמ' 546) שדייק כך.

ומכל מקום למעשה יש לחוש ולהחמיר וכן כתב בספר קיצור הלכות להגר"י בויאר שליט"א פרק ב סעיף ו שטוב שלא להפריש לכתחילה ממקומות המרוחקים זה מזה, ועי' במקורות שהאריך לבאר הסיבות שראוי להחמיר בזה.

חלק ב – המקומות שכבשו עולי מצרים

והנה כל האמור שיש להפריש ממקומות שכבשו עולי מצרים, וכמו כן שיש לחוש שלא להפריש מהם על מקומות שכבשו עולי בבל זהו רק אם היה ברור לנו עד היכן קידשו עולי בבל והיכן הוא רק כיבוש עולי מצרים, ואם היה ברור לנו בידיעה היכן הם בית שאן, אשקלון, בית גוברין, קיסרי ושאר המקומות המוזכרים בברייתות שפטורים מתרומות ומעשרות. אבל כבר ידוע מה שכתב החזון איש בסדר השביעית (סעיף ד) בדין איסור ספיחין, וז"ל "יש מקומות בארץ שלא כבשום עולי בבל וגם בהם אין איסור ספיחין ודין ספיחין שלהם כדין ספיחי סוריא ועבר הירדן, אבל אין הדבר ידוע לנו בעדות ברורה שיש לסמוך עליה וקל להכשל ולכן אין להקל בספיחי ארץ ישראל."

גם לגבי המקומות שהניחום ופטרום מהכל מצינו שכתב החזון איש (שביעית סימן ג ס"ק יט) וז"ל "נראה שלא הניחו עולי בבל הכרכים שהניחו אלא הכרכים ותחומם ולא יותר, שבקושי בצמצום הניחום כדי שיסמכו עליהם עניים בשביעית, ולא נהגו מידת פזרנות. והלכך אין לנו אלא מה שאמרו בגמרא 'בית שאן' אבל לא שדות סביבותיה חוץ לתחומה. וכל שכן רחוקות י"בק"מ מבית שאן שאינן בכלל זה, שאם אתה נותן י"ב ק"מ לכל רוח יהי' השטח כ"ד על כ"דק"מ הפטור, ובשטח זה היו עיירות הרבה ותפסת מרובה לא תפסת, ואין לנו אלא בית שאן ותחומה, ואף שקורין בקעת בית שאן אין זו עדות על פטורה, וגם עיקר בית שאן אי אפשר לסמוך על השם של ימינו כי בהמשך הזמן נהרסו וחזרו ונתישבו, ופעמים נעתקו ממקומם הראשון ופעמים נשתנו השמות".

ועוד כתב שם (סוס"ק יח) וז"ל "ועדיין אין אנו בטוחים אם אפשר לסמוך על מפת הארץ שלא דקדקו בדברי חז"ל, ושמות הערים ומקומותיהן נשתנו ויש שנמחקו זכרם ובנו על אומדנות". בדברי החזון איש מבוארים כמה נקודות:

1. אע"פ שבמקומות שכבשו עולי מצרים לא נוהג איסור ספיחין מכל מקום אין לנו ידיעה ברורה היכן הם אותם המקומות שכבשו עולי מצרים ולכן אין אין להקל באיסור ספיחין .
2. אי אפשר לסמוך על שמות הערים כיון שיש מהם שנחרבו ובנו על אומדנות.
3. במקומות שהניחום עולי בבל ולא קידשו כמו בית שאן וחברותיה אין אנו בטוחים היכן הם. וגם במקומות הללו לא נהגו במדת פזרנות.

ונמצא כשבאנו לדון האם יש להפריש בגידולי אותם מקומות אלו תרומות ומעשרות בברכה או שמא אין לברך מחמת שהם המקומות הפטורים, נראה שאין לחוש לזה ואפשר לברך, שהרי במקומות שכבשו עולי מצרים לדעת הרמב"ם והשו"ע מפרישים בברכה, ולחוש שמא הם מאותם מקומות שהניחום ולא קידשום ג"כ אין לחוש, כיון שהשתנו שמותם וחרבו הערים, וכן מדובר במקומות מאד מצומצמים שאין לתלות שהפירות הם משם.

[אמנם יש שסברו שלא מברכים במקומות המסופקים, עיין בשו"ת אור לציון (שביעית פרק ו תשובה א עמ' פא) שכתב על אשקלון ורצועת עזה ובכללה עוטף עזה ואיזור אל עריש והישובים שממערב לקו שמאשקלון לקדש ברנע, וכגון העיירות נתיבות ואופקים ותפרח שיפרישו תרומות ומעשרות בלא ברכה מחמת הספק. וכן בשו"ת מעין אומר (חלק ה פרק א סימן ג) ששאל להגר"ע יוסף האם באיזור אופקים מפרישים תרומות ומעשרות בברכה, והשיב שאם אין מנהג מבורר לברך יותר סביר שאין צריך לברך, עיי"ש בביאורים].

ישובים בארץ ישראל כיום שיש שמסתפקים בהם

ועתה נבוא לדון מהם גבולות מצרים ומהם המקומות שהסתפקו עליהם במשך הדורות.

1. בגבול צפון מערב – עכו כזיב נהריה ראש הנקרה וסביבותיהם.
2. גבול צפון מזרח – רמת הגולן .
3. גבול דרום מערב – עזה וכל הישובים סביבה וכן הערים אשקלון שדרות נתיבות
4. גבול דרום ישובים המרוחקים – ירוחם מצפה רמון.
5. גבול דרום מזרח – ישובי הערבה הצפונית והערבה הדרומית עד אילת .

גבול צפון מערב – עכו כזיב ראש הנקרה וסביבותיהם

הגבול הצפוני מערבי מעכו ואילך עד ראש הנקרה – הנה בגמ' בגיטין (ח, א) מבואר שהר ההר הוא הגבול הצפוני, ונחלקו בזה המפרשים היכן מקום זה, ולכולי עלמא כל שטח ארץ ישראל כיום שהוא עד ראש הנקרה הוא בתוך גבול הר ההר.

והנה הרמב"ם בהלכות תרומות (פ"א הלכה ח) כתב וז"ל "איזהו הארץ שהחזיקו עולי מצרים מאשקלון שהיא לדרום ארץ ישראל עד עכו שהיא בצפון", משמע שכיבוש עולי מצרים הוא עד עכו, והקשה החזון איש (שביעית סימן ג ס"ק לב) איך אפשר לומר שכיבוש עולי מצרים הוא עד עכו והרי הרמב"ם בהמשך ההלכה כתב שעד טורי אמנום כל ששופע ויורד לפנים הוא ארץ ישראל, והוא צפוני הרבה יותר מעכו. ועמדו בזה גם בספר מלבושי יו"ט (ח"ב חובת קרקע סימן יז) ובמעדני ארץ (תרומות פרק א הלכה ט).

וקושיה כעין זו כבר מצינו ברמב"ן (גיטין ז, ב) בשם החכם הגדול רבי משה בר חסדאי מפלוניא שהקשה שכיון שכזיב והנהר הם באותו רוח, למה לא נקט את המקום הרחוק יותר שהוא אמנה. והחזו"א תירץ שצריך לומר דאין כוונת הרמב"ם שכבשו רק עד עכו, אלא שעד עכו כבשו עולי מצרים וגם עולי בבל, ומשם ואילך כבשו רק עולי מצרים עד אמנה, עיי"ש.

אך מצינו בשו"ת מהרי"ט (ח"א סי' פד) ישוב אחר שמעכו לצפון לא היה כיבוש של עולי מצרים אבל זהו רק כנגד רחבה של עכו ולא יותר וכעין רצועה ממשיכה מעל עכו שלא כבשוה עולי מצרים אבל ממזרחה של עכו כן כבשו עולי מצרים צפונה עד שהגיעו לנהר ועד אמנה ומשם ואילך לא כבשו עולי מצרים, ומבחינה זו עכו נחשבת כצפון ארץ ישראל מפני שעד שם יש ריבוע שלם של ארץ ישראל אבל משם ואילך אינו ריבוע שלם אלא שהוא נמשך עד לנהר. ועיי"ש במהרי"ט שביאר עוד אופן אחר ליישב הקושיה.

ומכל מקום מכיוון שמבואר בגמ' בגיטין (שם) שיש רצועה שיוצאת מעכו ועד כזיב שהיא חו"ל וטמאה בטומאת ארץ העמים, לכן יש שהסתפקו מה דינם של השדות שמעכו ועד כזיב שכיום הוא נקרא אכזיב שבין איזור נהריה וראש הנקרה. אך בוודאי שאין להקל שלא להפריש שם בגלל הרצועה הנ"ל^[5].

וביותר מצינו בחזון איש (שביעית סימן ג ס"ק יח) שכתב לעניין להפריש מפירות הארץ עד כזיב על פירות שמכזיב ולהלן שכתב וז"ל "יש לסמוך על הכפתור ופרח דבין כזיב לנהר בחזקת חיוב, ועל פירוש הר"ש והרע"ב דלא אמרו אלא ברצועה ולא בכל הארץ, בצירוף דעת הפוסקים שבזמן הזה גם פירות הארץ דרבנן ובעל נפש יחמיר דמכל מקום לא נתבררה הלכה זו על בוריה. "ומבואר שנקט שיש להפריש תרומות ומעשרות גם מכזיב ולהלן, רק שלענין להפריש מכזיב על אחר כזיב כתב שמעיקר הדין אפשר ובעל נפש יחמיר לעצמו, ועוד רואים מדבריו שעד כזיב לא הסתפק כלל, אלא ס"ל שאפשר להפריש מפירות הארץ ולא חוששים שמא הוא חו"ל. אמנם להלן (סימן ג ס"ק לב אות ד) חזר בו ונראה שלכתחילה יכול להפריש מפירות שלפני כזיב על פירות שלאחר כזיב.

הגבול הצפוני מזרחי – רמת הגולן

בפרשת מסעי שם מפורטים הגבולות שעתידים לכבוש עולי מצרים, לא מוזכר כל איזור רמת הגולן הגלעד והבשן, ושם נאמר (במדבר לד, יא): "וירד הגבל ומחה על כתף ים כנרת קדמה, "ופירש רש"י: "שיהא ים כנרת תוך לגבול במערב, והגבול במזרח ים כנרת, ומשם יורד אל הירדן. "הרי שחופה המזרחי של הכינרת הוא הגבול המזרחי של ארץ ישראל. אך אף על פי כן רוב השטח של רמת הגולן הוא בכלל כיבוש עולי מצרים, שמשה רבינו כבשם מסיחון ועוג. וכן כבש את כל השטחים שלידם שהם הבשן והגלעד, והם ארצות סיחון ועוג שניתנו לשבטים ראובן וגד וחצי שבט המנשה, כמבואר בפרשת חוקת (במדבר פרק כא) ובפרשת דברים (פרק ב, ופרק ג, ד–י). והנה לגבי עבר הירדן כבר הזכרנו לעיל (לעיל הערה ג) את הנידון שנחלקו הראשונים האם עבר הירדן המזרחי קדוש בקדושת ארץ ישראל, עיי"ש.

ולדעת חלק מהראשונים, גם עולי בבל החזיקו וקידשו ארצות אלו, כך כתבו התוספות (יבמות טז, ב ד"ה עמון ומואב), ופירשו שמה ששנינו (שביעית פרק ט משנה ב) שלוש ארצות לביעור, ואחת מהן עבר הירדן, הכוונה לעבר הירדן המזרחי, ארץ סיחון ועוג, ונוהגת שם קדושת שביעית ומצות ביעור. וראיה לכך מהירושלמי שביעית (פרק ט הלכה ב) שמוזכר שחשבון ודיבון הם מן המקומות שחייבים בביעור, ומשמע מכך שהחזיקו בהם עולי בבל. וכן משמע בירושלמי (שם פרק ו) ש'יגר שהדותא' שהוא בגלבוע, וכן העיר חשבון, החזיקו בה עולי בבל^[6].

ולכן פשיטא שכל הגדל באיזור רמת הגולן חייב בהפרשת תרומות ומעשרות, ובברכה. ולעיל הבאנו שהדרך אמונה (פ"א מתרומות ס"ק מח) ס"ל שאפילו בסוריא יפרישו עם ברכה.

הגבול הדרומי מערבי

אשקלון – הנה הרמב"ם כתב בהלכות תרומות (פ"א הלכה ח) "איזהו הארץ שהחזיקו עולי מצרים שכ' מאשקלון שהיא לדרום ארץ ישראל עד עכו שהיא בצפון", וכן מבואר בתוס' בגיטין (ב, א ד"ה ואשקלון) שעולי בבל לא כבשוה, וא"כ דינה כשאר מקומות שכבשו עולי מצרים שלהלכה נקטינן שחייב בתרומות ומעשרות מדרבנן.
אמנם בתוספתא מבואר שהשאירו את אשקלון ולא קידשוה, וכן תל אשקלון שמשערים שהוא בין אשקלון לעזה.
ולמעשה אין לנו ידיעה ודאית היכן אשקלון כיום^[7].

עזה – ובקו המערבי אחרי אשקלון נמצאת העיר עזה, ולגבי העיר עזה ידוע שנחלקו רבותינו האחרונים מה דין עזה האם הוא מכלל עולי מצרים, או אפילו עולי בבל, או שהוא ככל חו"ל. [יש לציין שאע"פ שלגבי זיהוי הרבה מקומות ישנם ספיקות, כמו שכתבנו לעיל, מ"מ לגבי זיהויה של העיר עזה יש לנו עדויות מרבותינו האחרונים שדיברו על העיר עזה שגם כיום נקראת כך, ועד לפני כמאה שנה היה בה ישוב יהודי].

הכפתור ופרח כתב שעזה בכלל ארץ ישראל, והביא ראיה מסנהדרין (עא, א) אמר ראב"צ, מקום היה בתחום עזה היו קורין אותו חורבתא סגירתא", והרי נגעי בתים אינם נוהגים אלא בארץ ישראל. גם דעת הרדב"ז (בתשובה ח"ד אלף קה) שנשאל מה דין עזה למצוות הארץ וכתב שעולי מצרים ודאי שכבשוה וחייבת בכל המצוות והוסיף שאפשר שאף עולי בבל כבשוה.

לעומת זאת המהרי"ט בתשובה (ח"א סימן מז) כתב כמה ראיות שהיא חו"ל שהרי היא דרומית לאשקלון וגבול הדרום הוא אשקלון. ובהמשך דבריו הקשה שהרי היא לפני נחל מצרים. ותירץ שאע"פ שעולי מצרים כבשוה מכל מקום לא נכבשה בכיבוש שני וקדושה ראשונה לא קידשה לעתיד לבא. [בזה ס"ל כדעות שעולי מצרים פטורים מכלום שהכל תלוי בקדושה ראשונה, אמנם דעת הרמב"ם ועוד מרבותינו אינה כן וכלדעיל]. והוסיף: "ופוק חזי מה עמא דבר שהרי כל ישראל אשר ישבו שם מעולם ושנים קדמוניות מעולם החזיקוה כחוץ לארץ". וכדבריו גם מבואר בדברי הר"ש סיריליאו שביעית (פרק ו הלכה א).

אמנם היעב"ץ בספרו מור וקציעה (או"ח סי' שז) הקשה על המהרי"ט שאיך עלה על דעתו לעשותה כחו"ל, וכי פחותה היא מסוריא, וגם לגבי תרומות ומעשרות אי אפשר להחליט שפטורה, והרחיב בזה ובהמשך דבריו ר"ל שאין מחלוקת בין הרדב"ז למהרי"ט, אלא שהרדב"ז שחייב מיירי בשדות של ישראל בעזה שחייבים ואילו המהרי"ט דיבר על שדות של נכרים בעזה שהם פטורים, עיי"ש בהרחבה. עוד כתב המור וקציעה שיתכן שעזה נכבשה גם בבית שני בימי מלכי חשמונאי או הורדוס ודינה ככל כיבוש עולי בבל. [ועי' בתורת רבינו שמואל סלנט (ח"א סימן י) שדנו חכמי הדור האם לעשות בעזה יום טוב שני כמו בשאר מקומות שלא הגיעו השלוחים].

והנה כל הנידון הוא על העיר עזה עצמה, אך השטח שנקרא כיום 'עוטף עזה' לכל אורכה מהצפון עד הדרום אפשר שהוא בכלל עולי בבל, וכמו שכתב בחוט שני (שמיטה ויובל פרק ד ס"ק לט בסופו), ולכן על פי הוראת הגר"נ קרליץ זצ"ל נוהגים להפריש תרומות ומעשרות בישובי עוטף עזה עם ברכה^[8].

מאידך באור לציון (שביעית פרק ו תשובה א) האריך בכל עניני הגבולות, ובגבול דרום מערב כתב שכל איזור אשקלון ורצועת עזה ואל עריש, ובכללם העיירות נתיבות אופקים ותפרח הם בספק לענין שביעית, ואפשר להתיר שם איסור ספיחין, והוסיף בביאורים שלענין הפרשת תרומות ומעשרות יש להפריש מהפירות והירקות הבאים ממקומות אלו בלא ברכה, ועיי"ש שלגבי איזור באר שבע נקט שהוא ודאי ארץ ישראל היא שכבשוה עולי בבל^[9].

סוף הקו הדרומי מערבי של ארץ ישראל

 בפרשת מסעי מתואר קו הגבול הדרומי שעובר ממזרח למערב. וזה לשון הכתוב )במדבר לד, ג-ה(: "והיה לכם פאת נגב ממדבר צין על ידי אדום, והיה לכם גבול נגב מקצה ים המלח קדמה .ונסב לכם הגבול מנגב למעלה עקרבים ועבר צנה, והיו תוצאתיו מנגב לקדש ברנע, ויצא חצר אדר ועבר עצמונה. ונסב הגבול מעצמון נחלה מצרים, והיו תוצאותיו הימה".

הרי שנקודת הגבול הדרומית מזרחית היא קצה ים המלח, ומשם פונה הגבול מערבה דרך מעלה עקרבים, צין, קדש ברנע, חצר אדר, עצמון, עד נחל מצרים המתחבר לים הגדול.

ועי' במשנת יוסף (ח"א סימן מד) שהביא מתבואות הארץ ומאדמת קודש שכתבו לזהות את המקומות המתוארים בכתוב, על פי שמות ערביים של ישובים וכפרים, מתוך הנחה ששמות אלו השתלשלו במשך הדורות מן השמות המקוריים שנקראו בהם בימי קדם, ועל פי זה שירטטו את הקו הדרומי ממזרח למערב ולדבריהם כל ישובי הערבה הצפונית הם בחו"ל וממילא גם הישובים הנמצאים בהמשך הקו הדרומי מערבי כגון ירוחם ועוד הרי הם חוץ לארץ.

אך כבר כתב החזו"א (שביעית סימן ג ס"ק יח ד"ה ולענין) "אין אנו בטוחים אם אפשר לסמוך על מפת הארץ, שלא דקדקו בדברי חז"ל, ושמות הערים ומקומותיהן נשתנו ויש שנמחקו זכרם ובנו על אומדנות". והוסיף (שם ס"ק יט): "כי בהמשך הזמן נהרסו וחזרו ונתיישבו, ופעמים נעתקו ממקומן הראשון, ופעמים נשתנו השמות^[10]".

גם בדרך אמונה (תרומות פרק א ביאור הלכה ד"ה מאשקלון) כתב: "ראיתי מה שכתבו בזה המלקטים האחרונים, וראיתי שכל דבריהם הם השערות נסמכות על שמות הערביים שקורין למקומות ההם, וכמובן שאין מזה ראיה נכונה לסמוך על זה".

ולגבי שביעית מצינו מחלוקת גדולה בין פוסקי זמננו מהיכן אפשר לקחת ירקות ללא חשש ספיחין האם כבר מישובי הערבה הצפונית: נאות הכיכר, חצבה, עין יהב ופארן וכן יהל, או שכל איזור זה הוא עדיין בכלל ספק ארץ ישראל, ורק מישובי הערבה הדרומית אפשר לקחת שהם גרופית קטורה אילות יטבתה אילת^[11].

ויש בגבול הדרומי מזרחי ג' דעות עיקריות:

1. דעת המשנת יוסף (חלק א סימן מד וכן בפירושו על מסכת שביעית פרק ו משנה א) שבנה שיטתו על בעל תבואות הארץ והאדמת קודש שכל איזור הערבה הצפונית הוא בכלל חוץ לארץ, וכן נקט גם בשו"ת אור לציון (שביעית פרק ו תשובה א) אם כי שבדבריו נראה שהסתפק על ישובי הערבה הצפונית ורק על יטבתה ואילת כתב שאין ספק.
2. דעת הגר"ח קניבסקי זצ"ל בספרו דרך אמונה (תרומות פרק א הלכה ז, ביאור הלכה ד"ה מאשקלון) שהגבול הדרומי של ארץ ישראל מתמשך לאורך נחל צין, עד שהוא מגיע לנחל מצרים, [עיי"ש בדבריו שנחל צין התייבש במשך השנים בכמה מקומות, ומודפס שם גם שירטוט שמתאר את הגבול הדרומי]. לשיטתו העיר ירוחם היא בתוך אר"י, אך מצפה רמון היא כבר חוץ לארץ^[12]. גם הגר"נ קרליץ זצ"ל בספר חוט שני (פ"ד משמיטה ויובל ס"ק מ) נקט באופן דומה.
3. דעת הגרי"ש אלישיב זצ"ל שעד המעלה ה-30 שנמצאת לאחר ישוב יהל יש לחוש שעדיין ארץ ישראל, ועי' בספר ישא יוסף (שביעית סימנים י-יז) שהאריך הגר"י אפרתי שליט"א בבירור דעת הגרי"ש אלישיב זצ"ל, שקשה מאד להכריע בבירור את גבולות אר"י, ולכן יש להחמיר בכל המקומות שיש לחוש לגביהם שמא הם מארץ ישראל.

הסיבה שנקבע קו השלושים הוא לא משום ששם הוא הגבול אלא מכיוון שיש בידינו עדות שמרן החזו"א החזיק שהעיר אילת היא בוודאי חו"ל^[13], ואף לגבי הישוב יטבתה, שהוא מעט צפונה מאילת החזיק החזו"א שהוא כחו"ל, וכמו כן ועדת השמיטה בבני ברק שניהלו גדולי תלמידי החזון איש נטלו ירקות מגרופית, לכן הורה הגרי"ש אלישיב זצ"ל שיש לקבוע לנקודת הגבול את המעלה ה-30, ומשם ולדרום הוא בוודאי חוץ לארץ. וסמך בזה על מה שכתב הרמב"ם בהלכות קידוש החודש (פרק יח הלכה טז) שתחום הארצות המכוונות כנגד ארץ ישראל הוא בין המעלה ה-30 לבין המעלה ה-35. ובכפתור ופרח (סוף פרק ט) כתב שגבולות אלו שהזכיר הרמב"ם הן תחומי הגבול של ארץ ישראל. ולכן עד המעלה ה-30 יש עדיין לחוש לספק ארץ ישראל, ומשם ואילך הוא בוודאי חוץ לארץ. ולפי זה יש להתיר לקחת ירקות גם מן הישוב קטורה, וכן מחלק משדות הישוב יהל, שאף הם בכלל חוץ לארץ.

והנה לגבי הפרשת תרומות ומעשרות בוודאי שיש לחוש ולהפריש בכל הערבה הצפונית מים המלח ועד יהל כולל עין יהב פארן ואפילו נאות הכיכר שהוא ישוב הנמצא מזרחית לים המלח יש לחוש להפריש שהרי מעיקר הדין יש להפריש גם במקומות הסמוכים.

וכן יש להפריש בישובים הנמצאים בקו מהמזרח למערב, ולדעת הגר"ח קניבסקי זצ"ל בכל הישובים שלפני נחל צין ובכללם העיר ירוחם אפשר אף לברך על ההפרשה, אך הישובים שלאחר נחל צין כגון מצפה רמון יש להפריש בלי ברכה כמבואר בדבריו (תרומות פ"א הלכה ז ד"ה מאשקלון). וכך נקט בחוט שני (פרק ד משמיטה ויובל ס"ק מ)

ישובי הערבה הדרומית מיהל ועד אילת

אמנם בכל ישובי הערבה הדרומית שהם משדות יהל דרומה עד אילת, כולל גרופית, יטבתה אילות ואילת לכאורה לא היה צריך להפריש כיון שהם חו"ל, אמנם עי' בספר מפרי הארץ (חלק ו עמ' יד סעיף כה) ברשימות הגר"י אפרתי שליט"א ששמע מהגרי"ש אלישיב זצ"ל שיש להפריש בערבה הדרומית, אך מ"מ אין צריך להפריש אלא רק על פירות אילן אבל לא על ירקות, וטעם החילוק שהערבה הדרומית היא ארץ אדום, וארץ אדום גרעה מהארצות הסמוכות לארץ ישראל, שהם עמון ומואב ומצרים. ואע"פ שלדעת התוס' אמרינן שבאו הרובים וביטלו הפרשה בארצות הסמוכות, מ"מ לדעת הרמב"ם לא התבטלה חובת ההפרשה שם, ולכן בארץ אדום שפחותה מהארצות הסמוכות יש להחמיר רק בפירות האילן שלדעת הרמב"ם חיובם מדאורייתא, אך ירקות שלכו"ע הם מדרבנן אין להחמיר.

ישובים בתוך ארץ ישראל

כאמור ישנם ישובים המוזכרים בתוספתא (שביעית פרק ד הלכה ה ובאהלות פרק יח, הלכה א) ובירושלמי שהם בתוך החלק של עולי בבל שלא כיבשום והם: בית גוברין, בית שאן, כזיב, כפר לודים, סוסיתא, צמח, קיסרין, תל אשקלון והנה גם בזה אין אנו יודעים אם אותם ישובים שקרויים כך היום הם אותם ישובים שעליהם דיברו חז"ל וגם א"כ מהו גבולם המדויק. ונביא לדוגמא את בית שאן, שכידוע הכפתור ופרח התגורר שם וכתב (בפרק יא) שמפרישים בלי ברכה, ובספר אדמת קודש [לרבי יצחק גולדהאר עמודים קי- קיא] כתב להתיר מקומות רחבים שלדעתו עד שם נמשך מקום זה ודבריו מבוססים על דברי הירושלמי בדמאי (פרק ב סוף הלכה א) ששואל עד היכן תחום בית שאן, והשיב הירושלמי פרשתא ורציפתא ונפשא דפנוטיה עד כפר קרנים, וכפר קרנים כבית שאן, והאדמת קודש ביאר שמדובר בישובים הסמוכים לבית שאן במרחק של 13 – 17 ק"מ, והרחיב מאד את המקום הפטור. והחזון איש שביעית ג, יט דחה דבריו בכל תוקף ולדבריו מדובר באיזור הרבה יותר קטן^[14]. ועי' במשנת יוסף חלק א סימן נב מש"כ בזה.

ומ"מ אין לנו ידיעה היכן היא בית שאן שרבי התיר, וכאמור רבנן הגבילו מאד את התחום. ומכל מקום לפי מה ששמענו גם היום אין מפרישין בבית שאן תרומות ומעשרות בברכה, [וכמנהג שהזכיר הכפתור ופרח אע"פ שקרוב לודאי שאין כוונת הכפו"פ לבית שאן של היום]. כמו כן בכל איזור בית שאן יש מקפידים להפריש מכל שדה בנפרד כדי שלא יהיה הפרשה מהפטור על החיוב. אך בשם הגרי"ש אלישיב זצ"ל מובא (ספר אשרי האיש יו"ד חלק ב דיני תרומות ומעשרות פרק עא סעי' י) מובא שאמר שאפשר להפריש תמרים מבית שאן על בקעת הירדן.

לסיכום:

א. נחלקו הראשונים במקומות שכבשו עולי מצרים, י"א שפטורים מתרומות ומעשרות, וי"א שחייבים מדרבנן. וי"א שדינם כחו"ל ורק בדגן תירוש ויצהר חייבים.

ב. בדעת הרמב"ם מצינו ג' שיטות י"א שמקומות של עולי מצרים פטורים מהכל, ומה שרבנן סמכו בשביעית היינו שאותם הדרים שם  יתנו מעצמם. וי"א שרבנן לא גזרו איסור עבודה בשביעית אך חייבו לתת תרומות ומעשרות כדי שיהיה לעניים מעשר עני. וי"א שרבנן חייבו לנהוג שם דיני שביעית כדי שיפקירו שדותיהם בשביעית והעניים יאכלו משל הפקר, ולמעשה נקטו הפוסקים שדעת הרמב"ם להפריש במקומות אלו מדרבנן וכן נראה דעת השו"ע.

ג. אף לשיטות שלדעת הרמב"ם חייבים בתרומות ומעשרות בעולי מצרים מכל מקום יש מקומות שרבנן פטרו כגון בית שאן ואשקלון.

ד. י"א שמקומות שכבשו עולי מצרים יפרישו בלא ברכה, אך נהגו רבים שיפרישו בברכה .כמו כן יש שחששו שלא להפריש מכיבוש עולי מצרים על עולי בבל, ויש אומרים שאפשר להפריש מזה על זה.

ה. גם הערים המוזכרות בחז"ל שהם גבולי ארץ ישראל וכן הערים שעזרא וסיעתו לא קידשו כגון בית שאן ואשקלון אין לנו ידיעה ודאית אם הם אותם המקומות שכיום נקראים כך, ועל כן הורו הפוסקים שצריך להפריש תרומות ומעשרות בכל מקום ובהרבה מקומות ההוראה היא לברך על ההפרשה וישאל לחכמים ההוראה למעשה.

מאמר זה נכתב ע"י רבי מיכאל גלעדי שליט"א, מרבני בית ההוראה וראש כולל זכרון משה שע"י בית המדרש
ל'הליכות שדה' גיליון 226 שיצא לאור בחודש טבת תשפ"ד

מצורפת שוב המפה לסיוע בהבנת המאמר:

[1] החילוק בין קדושה ראשונה שבטלה לקדושה שניה שקיימת לעולם

הרמב"ם בדבריו ביאר את טעם החילוק בין קדושה ראשונה שבטלה לבין קדושה ראשונה, שקדושה ראשונה היות והייתה על ידי כיבוש, לכן כשנתבטל הכיבוש התבטלה הקדושה. ואילו קדושה שניה היתה על ידי חזקה ולכן לא התבטלה וקיימת לעולם. [יש מחלוקת האם הוצרכו גם דיבור בקדושה שניה עי' ברדב"ז ואכמ"ל]. וכן הרחיב בזה הרמב"ם בהלכות בית הבחירה (פרק ו הלכה טז) וביאר בזה את החילוק בין קדושת ארץ ישראל של כיבוש עולי מצרים שבטלה לבין קדושת המקדש שנשארה בקדושתה וכן קדושת עולי בבל וז"ל "ולמה אני אומר במקדש וירושלים קדושה ראשונה קדשה לעתיד לבוא. ובקדושת שאר א"י לעניין שביעית ומעשרות וכיוצא בהן לא קדשה לעתיד לבוא. לפי שקדושת המקדש וירושלים מפני השכינה אינה בטלה. והרי הוא אומר (ויקרא כו, לא) "והשמותי את מקדשיכם" ואמרו חכמים אע"פ ששוממין בקדושתן הן עומדים אבל חיוב הארץ בשביעית ובמעשרות אינו אלא מפני שהוא כיבוש רבים וכיון שנלקחה הארץ מידיהם בטל הכיבוש ונפטרה מן התורה ממעשרות ומשביעית שהרי אינה מן ארץ ישראל. וכיון שעלה עזרא וקדשה לא קדשה בכיבוש אלא בחזקה שהחזיקו בה ולפיכך כל מקום שהחזיקו בה עולי בבל ונתקדש בקדושת עזרא השנייה הוא מקודש היום ואע"פ שנלקח הארץ ממנו וחייב בשביעית ובמעשרות על הדרך שביארנו בהלכות תרומה", עכ"ל.

חילוק אחר מצינו במאירי (חולין ו, א ד"ה כבוש ראשון) שהטעם שקדושה ראשונה לא התקדשה לעולם שמראש בזמן שיהושע כבשה כבשוה רק עד הזמן שיגלו ממנה, והתנה שכשיחזרו יקדשו אותה שוב. ואילו עזרא שקידש קידשה עולמית שכל זמן שיהיו ישראל חוזרין אליה לא יצטרכו לקדשה [אלא שלא ביאר מה הסיבה שיהושע לא קידש לכל הזמן ועזרא כן].

כאמור לעיל כל המדובר לעניין תרומות ומעשרות ושביעית, אך לעניין קדושת ארץ ישראל וחיבתה גם לפי הרמב"ם מצינו שיש קדושה והאריכו בזה המפרשים בקושיה אם הקדושה בטלה בבית ראשון איך יש קדושה לעניין דברים אחרים עי' בכפתור ופרח (פרק י) שעמד בזה, ומצינו עוד יישובים בספרי האחרונים ואכמ"ל בזה.

[2] האם קדושת עולי בבל היא מדאורייתא או מדרבנן

יש לדון האם הקידוש שקדשו עולי בבל היא מדאורייתא או מדרבנן, וגם בזה מצינו מחלוקת שהרי איכא למ"ד בירושלמי (שביעית פרק ו הלכה א) שדורש את הפסוק אשר ירשו אבותך וירשתה, הקיש ירושתך לירושת אבותיך, מה ירושת אבותיך מדבר תורה אף ירושתך מדבר תורה [ועי' ערכין לב, ב], ונמצא שקדושת עולי בבל קדושה מהתורה. וכן ביבמות (פב, ב) איכא מחלוקת האם קדושת עזרא קדשה לעתיד לבוא או לא ושם איתא אשר ירשו אבותיך וירשתה ירושה ראשונה ושניה יש להם שלישית אין להם, והיינו שקדושת עזרא לא התבטלה א"כ קדושתה מן התורה גם לעתיד לבוא.

וכן מצינו שיש הסוברים שחיוב תרומות ומעשרות בזמן הזה הוא מהתורה כמבואר בראב"ד בהשגות (תרומות פרק א הלכה ה) ובספר התרומה (הל' ארץ ישראל) ובתוס' יבמות (פב, ב ד"ה ירושה) ובביאור הגר"א (יו"ד סימן שלא ס"ק ו). [ואף לרמב"ם שסובר שחיוב תרומות ומעשרות בזמן הזה מדרבנן אין זה משום שהקדושה היא לא מדאורייתא אלא משום שאין רוב יושביה עליה כמבואר בדבריו (תרומות פ"א הלכה כו) שכתב וז"ל "התרומה בזמן הזה ואפילו במקום שהחזיקו עולי בבל ואפילו בימי עזרא אינה מן התורה אלא מדבריהן שאין לך תרומה של תורה אלא בא"י בלבד ובזמן שכל ישראל שם שנאמר (ויקרא כה, ב) "כי תבואו" ביאת כולכם כשהיו בירושה ראשונה וכמו שהן עתידין לחזור בירושה שלישית. לא כשהיו בירושה שניה שהייתה בימי עזרא שהייתה ביאת מקצתן ולפיכך לא חייבה אותן מן התורה", עכ"ל. מאידך בירושלמי (שם) מצינו שלחד מאן דאמר מאליהם קבלו עליהם את המעשרות, ולכאורה נראה שהכוונה היא שהחיוב שלהם הוא מדרבנן, אמנם גם בזה עי' בתוס' ביבמות הנ"ל ובר"ש (שביעית ריש פרק ו) שמבואר שהכוונה שיכולים היו שלא לקדש, אבל אה"נ לאחר שקידשו החיוב הוא מהתורה.

[3] דין מקומות הסמוכים לארץ ישראל

יש לציין שכל האמור הוא רק בארץ ישראל ממש אבל בעבר הירדן אע"פ שמשה רבינו כבש והיו חייבים במצוות התלויות בארץ שם חוץ מביכורים, מכל מקום לאחר שגלו לכו"ע אין חייבים שם במצוות התלויות בארץ מצד הקדושה שהייתה אלא חכמים תיקנו להפריש בד' ארצות הסמוכות שהם עמון ומואב [עבר הירדן נחלת ראובן וגד] וכן בארץ שנער [בבל] וארץ מצרים. אמנם עי' בהליכות שדה 217 שהארכנו בזה מדוע כיום אין נוהגים להפריש במקומות אלו.

[4] עיין בכסף משנה שהקשה מדוע הרמב"ם נקט רק בית שאן ואשקלון והרי מצינו בירושלמי דמאי (פרק ב הלכה ב) שיש עוד מקומות שרבי התיר קיסרין, וגוברין וכפר צמח. ועי' משנה למלך (פ"א מתרומות ה"ב) ובסדרי טהרות (אהלות פרק יח דף רסו, ב) מש"כ בזה.

[5] ולמעשה יש שנוהגים להפריש בכל איזור עכו נהריה אפילו עם ברכה. על נהריה עצמה יש נוקטים שחלק ממנה הוא גם כיבוש עולי בבל והוא מה שמבואר בתוספתא (שביעית ד, ה) שורא דעכו וריש מייא דגעתין וזעתין, ומייא דגעתין הוא מה שנקרא כיום נחל הגעתון החוצה את נהריה שהוא הגבול בין עולי מצרים ועולי בבל.

[6] עוד יש להוסיף, שיש חילוק בין עבר הירדן המזרחי, שניתן לראובן וגד, לבין ארץ הבשן ורמת הגולן שניתנו לחצי שבט המנשה. שהרי בירושלמי (ריש ביכורים) מבואר שמביאים ביכורים מן המקומות שניתנו לחצי שבט המנשה, והם נחשבים בכלל "הארץ אשר נתת לי", וכך דייק הגרי"ז בפירושו על התורה (פרשת מטות), הרי שמקומות אלו נחשבים כארץ ישראל יותר משאר חלקי עבר הירדן המזרחי. ובפשטות גם לא גזרו שם חכמים טומאת ארץ העמים, וכעין שכתב הכפתור ופרח (פרק יא על 'סוסיתא'.

[7] עי' בירחון אור תורה שבט תשע"ב במכתב שבמושב ברכיה ליד אשקלון, פסק רבי רחמים חי חויתא הכהן רב הישוב דשם, להפריש עם ברכה.

[8] כך שמעתי מרבני ק"ק אופקים שההוראה באופקים ובמקומות היותר סמוכים לעזה כמו תלמי אליהו הנמצא בחבל אשכול היא להפריש תרומות ומעשרות בברכה על פי הוראת הגר"נ קרליץ זצ"ל. אמנם לא הוברר האם משום שסבר שהוא כיבוש בבל או משום שס"ל שגם על עולי מצרים אפשר לברך.

גם לגבי העירה נתיבות שאלתי לרבני הקהילה החרדית בנתיבות ואמרו שההוראה להפריש תרומות ומעשרות בברכה והוסיפו שהוראה זו על פי דעתו של ראש הישיבה רבי יששכר מאיר זצ"ל אשר נתן נפשו לברר כל המקומות.

[9] ושמעתי מאחד מתלמידיו שליט"א שכל שהוא במרחק כחצי שעה או קצת יותר מבאר שבע אפשר להחשיבו כארץ ישראל ולומר שכבשוהו אמנם משם ואילך כיון שהוא איזור מדברי מסתבר שלא כבשו, ובוודאי שעולי בבל לא גרו שם כי מי יגור בארץ מדבר וציה, ע"כ. אמנם זו יש לדחות וכמו שכתב בדרך אמונה המובא להלן שגם בגבול דרום מערב היה נחל לאורך כל הגבול הדרומי מים המלח ועד נחל מצרים והוא נחל צין שאע"פ שכיום הנחל התייבש ברוב המקומות מכל מקום בשעתו הוא היה נחל נובע, ואפשר שהיו עוד נחלים בכל הגבול המערבי והתייבשו וכמו שחפרו ומצאו בבאר שבע כמו כן יתכן שהיו עוד מקומות.

[10] נציין דוגמא בתורה מוזכר שהגבול ממשיך ל'מעלה עקרבים', והוא נקודת הציון השנייה שנותן הכתוב לקו הגבול הדרומי. יש הטוענים שהכוונה לג'בל חניזרה, שהוא כשלושים ק"מ דרומית מזרחית לים המלח (תבואות הארץ). ויש הטוענים שהוא המקום הנקרא כיום מעלה עקרבים, כארבעים וחמשה ק"מ דרומית מערבית לים המלח (משנת יוסף להגר"י ליברמן). ויש אומרים שהיא העיר עקבה, באזור אילת, כמאה וארבעים ק"מ מדרום לים המלח (הגרי"מ טיקוצ'ינסקי בספרו עיר הקודש והמקדש, חלק ג עמ' רסד) ועי' אול"צ שם מה שהעיר על דבריו.

[11] מלבד המחלוקת בין השיטות האם לסמוך על זיהוי המקומות שכתובים בתורה לפי מה שקרוי היום, נחלקו חכמי דורנו גם בכמה שאלות יסודיות בנוגע לגבול הדרומי. ונפרט אחדות מהם בקצרה:

1. נקודת הגבול הדרומי – מזרחי נתבארה בפירוש: קצה ים המלח. אך נחלקו חכמי דורנו האם קצה ים המלח כיום הוא באותו מקום בו קבעה התורה את הגבול, או שבמשך הדורות התקטן ים המלח בצורה משמעותית מכפי שהיה, כפי שטוענים החוקרים, ונמצא שקצה ים המלח כיום אינו נקודת הגבול שקבעה התורה. ויעוין בספר ישא יוסף (שביעית סימן י אות א) שהרחיב בעניין זה.
2. עוד דנו חכמי דורנו האם קו הגבול היוצא מ'קצה ים המלח', פונה מיד מערבה, או שהוא נמשך עוד לדרום, ורק בהמשך דרכו הוא פונה מערבה ובהמשך לעבר הים הגדול. יש הטוענים שמיד מ'קצה ים המלח 'פונה הגבול מערבה, לפי שאם היה נמשך לדרום מערב, לא היתה מציינת התורה את קצה ים המלח כגבול נגב. אך עדיין יש לטעון שאולי אמנם בקצה ים המלח פנה הגבול מערבה, אך בהמשך דרכו פונה הגבול דרומית מערבית וכולל בתוכו עוד שטחים, גם שטחים שהם מדרום לים המלח. עיין בישא יוסף (שם).
3. עוד דנו האם יש לחוש שמא הוא בכלל ארץ ישראל בגלל כיבוש שלמה המלך שכבש עד ים סוף ועי 'בישא יוסף (שביעית ח"א סימן יח) שלפי המור וקציעה (או"ח סי' שו) גם כיבושי ינאי המלך והורדוס הם בכלל ארץ ישראל, והאריך בזה הגרמ"מ קראפ שליט"א בקונטרס הגבול הדרומי.
4. נחלקו הפוסקים מהו 'נחל מצרים', שבצד דרום מערב. ברש"י (בפרשת מסעי, במדבר לד, ג בד"ה ממדבר צין, ובעוד מקומות) משמע שהכוונה לנהר הנילוס, ואילו בספר כפתור ופרח (פרק יא) כתב שהכוונה לואדי אל עריש, הנמצא כיום בתחום העיר עזה.

[12] אמנם בדרך אמונה (שם) כתב ששלח את דבריו לחמיו, מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל, וכתב לו: "עברתי על מה שכתב בעניין הגבול הדרומי של ארץ ישראל. הן אמנם הדברים בנויים ומיוסדים על מקורות נאמנים: בבלי, ירושלמי תוספתא, ראשונים ואחרונים, עם כל זאת להורות על פי זה הלכה למעשה, הלכה ומורין כן, לעניות דעתי אכתי מידי ספיקא לא נפקי עד יבוא ויורה צדק".

[13] העדות היא לגבי כלאי זרעים שהורה לפרופסור ר' מאיר שוורץ שרצה לזרוע כלאי זרעים לצורך מחקר, שיעשה כן באילת.

[14] כידוע בכתובת שהתגלתה בשנת תשל"ג בבית הכנסת בתל רחוב שעל יד שדות עין הנצי"ב כ-7 ק"מ מבית שאן מבואר שם המקומות של בית שאן ביותר הרחבה מהירושלמי ושם מצוין שאין מדובר באיזורים גדולים אלא מקומות מאד מסויימים, ונצטט מהכתובת הקשורה לעניננו "מן הדרום שהיא פילי דקמפון עד חקלא חיוורתא, מן המערב שהיא פילי דזיירא עד סוף הרצפה, מן הצפון שהיא פילי דסכותה עד כפר קרנוס, ומן המזרח שהיא פילי דזביילה עד נפשה דפנוקטייה. ופילי דכפר זמרין ופילי דאגמה לפנים מן השער מותר ולחוץ אסור" ע"כ. עי' נספח באנציקלופדיה תלמודית בסוף כרך ב' שהאריכו בזה, ועכ"פ מבואר שלא התירו כמה ק"מ לכל צד אלא רק מקומות ספורים.