הפרשת תרומות ומעשרות מטבל שבידי גוי

עקב שינוים בצורת המסחר הבינלנאומי והמקומי חברות רבות מחזיקות בארץ טבל שגדל ברשות ישראל ומפרישים ממנו תרומות ומעשרות כשהטבל נמצא ברשות החברה שהינה בבעלות גוי,
מציאות זו יוצרת בעיה חמורה שהתבארה בחלק הראשון של מאמר זה, המאמר שלפנינו מנסה להציע את הפתרונות לבעיה זו ואת הקשים שעדיין נותרו.

כיצד ניתן להפריש תרומות ומעשרות מטבל שבידי גוי

בחלק הראשון של מאמר זה כתבנו על השאלה האם להפרשת תרומות צריך שליחות או מספיקה נתינת רשות. סיכמנו שם, שלדעת רוב האחרונים אין מי שסובר שנתינת רשות מספיקה כדי להפריש תרומות ומעשרות אלא צריך שליחות. ומכיוון שגוי לא יכול לעשות שליח, צריך לחפש פתרון איך להפריש תרומות ומעשרות מטבל של גוי- פירות או ירקות שגדלו אצל יהודי ונמכרו בטבלם למפעל או חנות של גוי.

נביא כמה פתרונות שמשתמשים בהם ונציין את הספיקות ההלכתיות והקשיים המעשיים שיש בכל פתרון.

א. היו מקומות שעשו הסכם בין המגדל היהודי שמספק את התוצרת למפעל, לבעל המפעל, שהירקות יישארו ברשות המגדל עד אחרי הפרשת התרומות והמעשרות. נוסף לכך המשגיח במפעל קיבל שליחות מהמגדל היהודי להפריש תרומות ומעשרות.
הסכם כזה צריך להיעשות כהלכה בדיני ממונות, ובצורה שיש גמירות דעת להסכם, ואז זה מועיל. אך בפועל פתרון זה לא מתאים להרבה מקומות, כיון שיש מקומות שיש הרבה מגדלים שמשווקים את תוצרתם לאותו מפעל ואז צריך לעשות את ההסכם ואת השליחות להפרשת תרומות ומעשרות עם כולם. כמו כן לפעמים קונים באקראי ממגדל מסויים שאין איתו הסכם מראש, והמשגיח צריך לגלות שאכן הגיעה תוצרת ממגדל אחר ולעשות איתו הסכם ושליחות לפני שהתוצרת מגיעה למפעל.

ב. ישנה דרך נוספת, שהמפעל קונה את התוצרת, והוא מקנה את התוצרת למשגיח לפני הפרשת תרומות ומעשרות והמשגיח מפריש מהתוצרת השייכת לו, ואח”כ הוא מקנה אותה בחזרה למפעל. צריך לסדר שתהא גמירות דעת למכירה ושהמכירה למשגיח תיעשה בכל הקנינים שצריכים כשיהודי קונה מגוי. יש לשים לב שבשנת מעשר עני, כאשר המשגיח קונה את התוצרת עליו לעשות הסדר לנתינת מעשר עני לעני, שאחרת הוא גוזל את העניים כשמחזיר את המעשר עני למפעל. (ראה משפטי ארץ תרו”מ פ”ד הערה 5).

[אמנם לכאורה כאשר בעלי המפעל לא מנהל את המפעל והוא כלל אינו כאן ויש לו מנהל יהודי (ראה סעיף 4), לא התברר לי איך אפשר למכור, הרי אין שליח לעכו"ם. ראה נתיבות סי' רמד ס"ק א וז"ל: "וכן במוכר שאמר לאחד לך מכור מדעתך והלך ומכר ופסק דמים ,אי לאו ילפותא דשליחות, ממילא הפיסוק דמים והריצוי של השליח לאו כלום הוא ובענין ילפותא דשליחות". אמנם ודאי יש דרך שהמכירה כן מועילה ואיני בקי בזה.]

ג. היו שחששו שלא יתכן שתהא גמירות דעת במכירה של כל התוצרת למשגיח, לכן הציעו שימכרו למשגיח רק 20% מהתוצרת (שזה התרומות והמעשרות שאנו מפרישים כיום, 10% למעשר ראשון 9% למעשר שני או עני, וקצת לתרומה גדולה), שבזה יש מקום לומר שכן יכולה להיות גמירות דעת, והמשגיח יקבע את כל המתנות בתוצרת שזכה בה, ואז הוא מפריש משלו על של המפעל, ויש שיטות שכשמפרישים משלו על של חברו לא צריך שליחות, ממילא הוא יכול להפריש על של הגוי.

הגמרא בנדרים לו,ב מסתפקת אם אדם יכול להפריש משלו על של חברו בלי שחברו עשאו שליח להפריש. האם כיון שזו זכות לו לא צריך דעת, או שזו מצוה שלו ורוצה לעשותה בעצמו. הגמרא אמנם לא מכריעה בספק, אבל הרמב”ם פסק שאפשר להפריש משלו על של חברו. ומביאים מקורות לפסקו של הרמב”ם.

בפשטות ההפרשה משלו על של חברו היא משום זכין לאדם שלא בפניו. א”כ זה לא יעזור בגוי שאין זכיה לגוי כמבואר בב”מ עא,א. אלא שהרשב”א שם שואל:

"הא דאיבעיא להו התורם משלו על של חברו צריך דעת או לא מי אמרינן כיון דזכות הוא לו לא צריך. קשיא לי דהא שליחות לאו מדין דניחא ליה או לא ניחא ליה אלא גזירת הכתוב היא דמה אתם לדעתכם אף שלוחכם לדעתכם, ותדע לך שהרי האומר לחברו צא ותרום לי והלך ומצאו תרום למ"ד חזקה אין שליח עושה שליחותו אמרינן בריש פ"ק דחולין שאינו תרום דדלמא איניש אחרינא שמע והלך ותרם ורחמנא אמר אתם גם אתם מה אתם לדעתכם אף שלוחכם לדעתכם ואף על גב דהתם ניחא ליה שתקנו את כריו, וי"ל דתורם משלו על חברו שאני דלא בעינן שלוחו לדעתו אלא בתורם משל בעל הכרי על בעל הכרי אבל בתורם משלו על בעל הכרי כיון שאינו של בעל הכרי לא בעינן שליחותו ממש, ואין הדבר תלוי אלא אי זכות לו וזכין לו לאדם שלא בפניו או לאו זכות לו דמצוה דנפשיה עדיף ליה, כנ"ל".

וכעין זה כתוב בתוס’ שם: “והא דאמרינן (בב"מ כב,א) מה אתם לדעתכם אף שלוחכם לדעתכם י"ל דהיינו כשתורם משל בעל הכרי אבל בתורם משלו אז אין צריך דעת”. ויש לדון מה כוונתם, האם שבהפרשה משלו על של חברו לא צריך כלל שליחות אלא מספיק שלא יעכב, או הכוונה דמשל בעל הכרי על של בעל הכרי לא מועיל זכין לאדם שצריך שליחות ממש, ואילו משלו על של חברו מועיל מטעם זכין לאדם.

העונג יו”ט (סי’ קט), לומד ברשב”א שדעתו היא שלא צריך שליחות כשתורם משלו על של חברו, וכך כתב במנחת חנוך (תקז): "התורם משלו על של חבירו דא"צ דעת בעלים ע 'בר"מ, א"כ א"צ שליחות ומהני בקטן ג"כ אם תורם משלו על של חבירו דא"צ שליחות".

אך העונג יו”ט מביא את התוס’ בקידושין נו,א שכתבו: "והר"ר מאיר מפרש שאני הכא שהלוקח יכול לחלל המעשר ביד המוכר משום דזכות הוא לו למוכר וזכין לו לאדם שלא בפניו דהא זכייה מטעם שליחות והוי כמו שליח, והכי נמי אמרינן בנדרים (לו,ב) דבעי התם התורם משלו על חבירו צריך דעת בעלים או לא מי אמרינן זכות הוא לו וזכין לאדם שלא בפניו או דילמא ניחא ליה לאינש למיעבד מצוה בממוניה, ועד כאן לא מיבעיא ליה התם אלא משום דאמר ניחא ליה לאינש למיעבד מצוה בממוניה אבל היכא דלא שייך כי אם זכות כי הכא עבדינן זכותיה”. חזינן שהתוס’ למד שגם משלו על של חברו צריך שליחות. והוא כותב שגם תרומת הדשן [הובא במאמר הראשון שם] סובר שבמפריש משלו על של חברו צריך לדין שליחות, אלא שמועיל גם משום זכין לאדם. וכך נראה בקצות סי’ רמג שלמד כך גם בדעת הרשב”א, שצריך שליחות כשמפריש משלו על של חברו, אלא שמשלו על של חברו מועיל גם זכיה מטעם שליחות אבל משל חברו על של חברו לא מועילה זכיה.

א”כ זה לא מוסכם לדעת כולם ואפשר לסמוך על זה רק כשאין ברירה אחרת.

ד. היו שרצו לטעון שאם המפעל בבעלות גוי ויש לו מנהל יהודי, הרי יש למנהל דין אפוטרופוס והוא יכול למנות שליח להפריש. לא ידוע על ראיות לפסק זה, ולכאורה זה לא כך, כמבואר בדברי כמה ראשונים:

• הראשונים בגיטין נב, א שאלו איך אפוטרופוס של יתומים קטנים יכול להפריש תרומות ומעשרות משל היתומים, הרי הפירות לא שלו ואדם לא יכול לתרום ממה שלא שלו, ויתומים קטנים לא יכולים למנות שליח. ומתרצים ג’ תירוצים.
  (א) תוס’ (גיטין מ,ב) כתבו שרבנן הקנו את הפירות לאפוטרופוס כדי להפריש לטובת היתומים, ומשום שהפקר בית דין הפקר. וכ”כ הרשב”א (בתירוץ אחד) והריטב”א שם. כמובן שלא מצאנו שבית דין עשו הפקר בית דין בפירות של גוי ואין כל סיבה לומר כך.
  (ב) רשב”א (שם) בתירוץ שני כתב שיד אפוטרופוס כיד היתומים מן התורה. צריכים ראיות שכל ממונה על רכושו של השני נעשה אפוטרופוס מן התורה שידו כידו, ולא מצאנו ראיות לזה.
  (ג) הרמב”ן (גיטין נב, ב) כתב שאפוטרופוס יכול להפריש משום זכין לאדם שלא בפניו, ויש זכיה לקטן מן התורה . אך זה לא מועיל בגוי כיון שאין זכיה לגוי כמבואר בב”מ עא,א.
• זאת ועוד, מובא בשו”ת צרור הכסף (אומרים שהיה תלמיד של הרשב”א) בשם תשובת הרשב”א (חלק מהתשובה מובאת בשם צרור הכסף בשו”ת המבי”ט קמה) וז”ל: “ואמרו ז”ל אין שליחות לנכרי. וכתב הרמב”ם פרק ב מהלכות שליחות, אין הגוי נעשה שליח לדבר מן הדברים שבעולם וכן אין ישראל נעשה שליח לגוי לדבר מן הדברים שנאמר כן תרימו גם אתם, מה אתם בני ברית אף שלוחכם בני ברית, וה”ה לכל התורה כולה. ומה משלחכם בני ברית אף בכל התורה כולה המשלח בני ברית, ע”כ. ורבנו הרשב”א ז”ל כתב בתשובה וז”ל: ראינו ששמעון תובע בשביל הגוי אינו לא בכלל מלשין ולא בכלל מזיק, וכל שכן אם הוא נושא ונותן בתוך של גוי ושהגוי עושה מלאכתו על ידו. ואיני רואה בזה הפרש בין בא בהרשאה לבא שלא בהרשאה שלוחו הוא, ושלוחו של אדם כמותו. ומה שאמרו אין שליח לגוי, אינו נכנס בגדר זה כלל, שלא אמרו אלא לעניין ריבית כההיא דפרק איזהו נשך, ולעניין תרומה וכיוצא בזה, ואינו ענין לזה כלל. ואם אינו בא בהרשאה אלא תובע חוב מחמת הגוי ,אין בעל החצר מקבל ממנו ולא עשה ולא כלום. ואם נתן הגוי רשות בפני בעל החצר לתבוע בעל דינו בלבד ולא כתב לו זיל דון ואפיק לנפשך, כדין הרשאות שלנו, ולא הקנה לו שטר החוב, מה בכך מ”מ אין כאן לא נזק ולא מלשינות כי מה שהוא חייב לגוי הוא פורע, והוא תובעו בשליחותו של גוי שעשאו אפוטרופא” ע”כ.

ממה שכותב “וכל שכן אם הוא נושא ונותן בתוך של גוי ושהגוי עושה מלאכתו על ידו .”משמע שגם באופן זה לא מועיל להפריש תרומות ומעשרות, רואים שגם מינוי מנהל לא מועיל בתרומה, אלא צריך שליחות ממש .

ה. הירושלמי (תרומות פ”א ה”א) כותב שאין שליחות לגוי גם שישראל לא יכול להיות שליח לגוי לא רק שגוי לא יכול להיות שליח לישראל. והוא שואל מברייתא שמשמע שהיהודי יכול להפריש תרומות ומעשרות משל הגוי, ומתרץ במאמין על ידו. ויש בזה שני פירושים.

המהר”א פולדא והפני משה פירשו שהגוי מסכים להפרשה של היהודי ממילא נחשב שהגוי מפריש. וזה לשיטות שגוי יכול להפריש (כתבנו על כך במאמר הראשון שם). וכעין זה כתוב בנתיבות (סי' קפב ס"ק ב) שכאשר אומר שיחול תרומה על מה שהקטן או הגוי יפרישו זהחל, כיון שזו נחשבת הפרשה של האומר. [במעדני ארץ כתב שבסתמא זה לא כך כיון שמסר את העשייה לשליח. והרי השליח מברך, אלא צריך שהמשלח יתכוין לכך. וכך כתוב במקנה קידושין מא, ב ד"ה פיחת, שבסתם שליח השליח עושה אבל יכול גם הבעל הבית לעשות].

לכאורה מאמין על ידו יכול להיות פתרון בחנות שבעל הבית נמצא בזמן ההפרשה שילמדו אותו והוא יאמר שמתכוין לעשות את כל מה שהשליח עושה, אך כשיש לו מנהל ובעל הבית הגוי כלל לא נמצא אין אפשרות שיחשב מאמין על ידו וכאילו הגוי עצמו מפריש.

ו. הרש”ס מפרש שמאמין על ידו הכוונה שהגוי נתן ליהודי את הסמכות להפריש תרומות ומעשרות, שיש מושג להעביר את הזכות לאחר, וממילא היהודי תורם כאילו זה שלו. אבל לכאורה זו דעת יחיד. ועוד שזה מועיל אם הבעלים נמצא כאן ויכול לתת את הסמכות ,אבל אם הוא כלל בארץ אחרת ואינו יודע כלל מה שנעשה ויש לו מנהל יהודי איך יעבירו את הסמכות.

סוף דבר: מכיוון שבכל פתרון יש ספיקות הלכתיות או קשיים טכניים לביצוע, ראוי להפריש שוב בבית מדברים שהופרשו במקום שיש בעלות גוי.

מאמר זה נכתב ע"י רבי שאול רייכנברג שליט”א, מחבר ספר ‘משפטי ארץ’,
ב'הליכות שדה' גיליון 226 שיצא לאור בחודש טבת תשפ"ד