שאלה
אחד מבני משפחתי סובל מצליאק [דגנת], ורגיש מאד לגלוטן, ועל כן התחלנו לאפות עבורו לחמים מקמח חיטה נטול גלוטן. (קמח חיטה שהוציאו ממנו את הגלוטן בתהליך כימי).
האם לחם זה חייב בהפרשת חלה, האם יש לברך על ההפרשה, וכן האם ניתן לצאת ידי חובת מצה במצות האפויות מקמח זה?
תשובה
דגן שהוצא ממנו הגלוטן – אינו ראוי עוד להחמיץ, ויש הסבורים שמשום כך אינו חייב בהפרשת חלה. אך יש הסבורים שהוא חייב בהפרשת חלה כרגיל, מכיוון שהוא ממין דגן. ועל כן יש להפריש ממנו חלה, אך בלא ברכה.
וכמו כן אין להשתמש במצות לשם מצוות אכילת מצה, אך אם אין באפשרותו לאכול מצה אחרת ישתמש בזו, וישמע את הברכה מאחר, המברך על מצות רגילות.
ביאורים
הגלוטן הוא הרכיב שגורם להחמצת העיסה, ועיסה העשויה מקמח ללא גלוטן – למעשה אינה מחמיצה. מכך נובעת השאלה האם עיסה זו חייבת בהפרשת חלה, והאם יוצאים בה ידי מצוות מצה; שכן כפי שנראה להלן, מיני דגן שאינם יכולים לבוא לידי חימוץ – אין יוצאים בהם ידי חובת מצה ואינם חייבים בהפרשת חלה.
שאלה זו נתחדשה בדורות האחרונים, לאחר שעמדו הרופאים על טיבה של מחלת הצליאק, ואף אבחנו הפרעות עיכול נוספות, שהמשותף להן הוא אי-היכולת לעכל את הגלוטן המצוי בדגן, בעקבות זאת החלו לייצר קמחים שונים ללא גלוטן, וביניהם הקמח הנזכר בשאלה, קמח מגרעיני חיטה שהוציאו ממנה את הגלוטן בתהליך כימי1. ומכיוון שלא מצאנו תשובות מפורשות בעניין זה מגדולי הפוסקים שבדורות עברו, ננסה בעזרת ה' לפתוח את הנושא ממקורותיו.
במשנה במסכת פסחים (דף לה ע"א) שנינו: "אלו דברים שאדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח, בחיטים ובשעורים בכוסמין ובשיבולת שועל". ומדייקת הגמרא שדווקא בחמשת מיני דגן יוצאים ידי חובה, אבל באורז ודוחן אין יוצאים ידי חובת מצה.
ואומרת הגמרא: "מנא הני מילי וכו', אמר קרא: לא תאכל עליו חמץ, שבעת ימים תאכל עליו מצות, דברים הבאים לידי חימוץ אדם יוצא בהן ידי חובתו במצה, יצאו אלו (אורז ודוחן) שאין באין לידי חימוץ אלא לידי סירחון". אמנם מובא שם בגמרא שרבי יוחנן בן נורי חולק על המשנה וסובר שיוצאים ידי חובת מצה גם באורז, מכיוון שהוא
מחמיץ.
מחלוקת חכמים ורבי יוחנן בן נורי מובאת גם בירושלמי (חלה פרק א הלכה א), והירושלמי מקשה: "ויבדקוה?", כלומר: הרי ההחמצה היא עניין מציאותי שאפשר לעמוד עליו, אם כן במה נחלקו חכמים ורבי יוחנן בן נורי? ומתרץ הירושלמי: "על עיקר בדיקתה הם חולקים. רבי יוחנן בן נורי אמר בדקוה ומצאוה שהיא באה לידי מצה וחימוץ, ורבנן אמרו בדקוה ולא מצאו אותה שהיא באה לידי מצה וחמץ". כלומר שאכן בדקו ומצאו שגם בעיסת האורז ישנו תהליך התפחה מסוים, אלא שנחלקו חכמים עם רבי יוחנן בן נורי על הגדרת אותו התהליך, האם הוא נחשב כהחמצה או כסירחון.
והנה במשנה במסכת חלה (פרק א משנה א) שנינו: חמישה דברים חייבים בחלה החיטים והשעורים והכוסמין ושיבולת שועל ושיפון הרי אלו חייבין בחלה כו', ואסורין בחדש לפני הפסח וכו'. הרי שגם מצוות חלה ואיסור חדש נאמרו בחמשת מיני דגן דווקא. וכן שנינו גם במסכת מנחות (דף ע ע"א), ומבואר שם בגמרא (ע"ב): "מנא הני
מילי, אמר ריש לקיש אתיא לחם לחם ממצה, כתיב הכא והיה באכלכם מלחם הארץ, וכתיב התם לחם עוני. וכן לעניין איסור חדש מבואר שם דילפינן לחם לחם ממצה.
הרי שכשם שלעניין מצה אין נחשב לחם אלא מעיסה שראויה להחמיץ, כך לכאורה גם לעניין חלה וחדש, אין נחשב לחם אלא עיסה הראויה להחמיץ.
והנה הנידון המפורש במשנה ובגמרא הוא במינים שאינם יכולים לבוא לעולם לידי חימוץ, כגון אורז ודוחן, ובאלו פשוט להלכה שאין יוצאים בהם ידי מצה ואינם חייבים בהפרשת חלה. ברם השאלה העומדת לפנינו היא במיני דגן שבעיקרם יכולים לבוא לידי חימוץ, כגון חיטה, אלא שהוציאו מהם על ידי תהליך כימי את הגלוטן, שהוא הרכיב המביא לידי חימוץ. והשאלה היא האם כדי להתחייב בחלה, וכדי לצאת ידי חובת מצה, די שתהיה העיסה עשויה ממינים ששייך בהם חימוץ, או שצריך שהעיסה תהיה ראויה להחמיץ בפועל.
ונראה ללמוד עניין זה ממחלוקת הראשונים בעניין מצה שנילושה במי פירות.
בגמרא בפסחים (דף לה ע"א) נאמר: "אמר רבה בר בר חנה אמר ריש לקיש, עיסה שנילושה ביין ושמן ודבש אין חייבין על חימוצה כרת", ומסקנת הגמרא שם שטעמו של ריש לקיש הוא: "משום דהוו להו מי פירות ומי פירות אין מחמיצין". ומפורש ברמב"ם (חמץ ומצה פרק ה הלכה ב) שכלל זה הוא בכל מי הפירות, שכולם אינם מחמיצים אלא מסריחין, ואין עוברים על חימוצם באיסור אכילת חמץ.
והנה לעניין מצוות מצה פסק הרמב"ם (שם פרק ו הלכה ה) שמצה שנילושה במי פירות יוצאים בה ידי חובה, (פרט לעיסה שנילושה ביין ושמן וכדומה, שאז נחשבת כמצה עשירה), וזה לשונו: "מצה שלשה במי פירות יוצא בה ידי חובתו בפסח, אבל אין לשין אותה ביין או שמן או דבש או חלב משום לחם עוני כמו שבארנו". ומוכח מדבריו שגם עיסה שאינה יכולה לבוא לידי חימוץ – יוצאים בה ידי חובת מצה אם היא עשויה ממיני דגן שראויים להחמיץ. ולכאורה נראה שלדעת הרמב"ם עיסה זו חייבת גם בחלה.
אכן, במגיד משנה (שם פרק ו הלכה ה) כתב שראה שיש מי שכתב שאין יוצאין ידי חובה במצה שנילושה במי פירות לפי שאין מחמיצין. ודעה זו היא דעת הרמב"ן במלחמות בפסחים (דף י ע"ב מדפי הרי"ף), שעיסה שנילושה במי פירות אין יוצאים בה ידי חובת מצה כיוון שאינה ראויה לחימוץ. הרי שדעת הרמב"ן שאין די במין הראוי להחמיץ, אלא צריך שהעיסה בעצמה תהא ראויה להחמיץ בפועל.
והרשב"א כתב בפירוש כדעת הרמב"ם (הלכות חלה להרשב"א, בתחילת השער הראשון), וזה לשונו: "עיסה שנילושה במי פירות חייבת בחלה. ואף על פי שלמדו לחם שנאמר בחלה מלחם שנאמר בפסח, ואילו לחם שנאמר בפסח אינו בא לידי חימוץ כשנילושה במי פירות לבד, שאין מי פירות מחמיצין, מסתברא שלא למדו מלחם שנאמר בפסח אלא המינין הבאין לידי מצה וחמץ". והוסיף הרשב"א: "ואפילו בפסח היו יוצאים בה, אלא שהיא מצה עשירה ובעינן לחם עוני וליכא". הרי דברים מפורשים: שלא למדו מלחם שנאמר בפסח אלא המינין הבאין לידי מצה וחמץ.
ונמצא שנחלקו הראשונים האם די בכך שהעיסה עשויה ממינים שראויים להחמיץ, או שצריך שהעיסה עצמה תהא ראויה להחמיץ בפועל. ונראה שבמחלוקת זו תלוי גם נידון שאלתנו, בעיסה העשויה מקמח נטול גלוטן, שלדעת הרמב"ם והרשב"א הרי היא חייבת בחלה, ואף יוצאים בה ידי מצוות מצה, כיוון שהמין ממנו עשויה הוא ראוי להחמיץ, ולדעת הרמב"ן אין יוצאים בה ידי חובת מצה, כיוון שאינה ראויה להחמיץ בפועל, ולכאורה יש לדון שגם בחלה אינה חייבת.
וגם האחרונים נחלקו בדבר, יעויין במגן אברהם (סימן תנד ס"ק א) שכתב שאפשר שיוצאים בפת סובין ידי חובת מצה על אף שאינה מחמיצה, מכיוון שהיא ממין הבא לידי חימוץ. ואילו בהגהות רבי עקיבא איגר (שם אות א) העיר שמדברי הרמב"ן (הנזכרים לעיל) משמש שאין יוצא בה ידי חובה.
ומכיוון שהדבר שנוי במחלוקת הראשונים, יש להפריש מעיסה זו חלה, אך בלא ברכה, שספק ברכות להקל. וכן לעניין מצה הורה הגר"ש הלוי וואזנר זצ"ל (קובץ מבית לוי כרך יח עמ' קיז) להחמיר שלא להשתמש לשם מצוה במצה שהוציאו ממנה את הגלוטן, מכיוון שהדבר שנוי במחלוקת הראשונים.
ומכל מקום אם אין לו כל אפשרות לקיים את המצווה במצות רגילות2 – נראה שיקח מצה זו, כיון שיש הסוברים שיוצאים בה ידי חובת מצה כיון שהיא ממין דגן, ומכל מקום לא יברך על אכילת מצה, שהרי ספק ברכות להקל, אלא ישמע את הברכה מאחר שמברך על מצות רגילות.
1. חיטים אלו נקראות 'חיטים מהונדסות'. נזכיר שהנדסה גנטית אסורה, אם עושים אותה בצורה של הרכבה, אך מכל מקום מותר להשתמש בפרי היוצא ממנה. דין זה מפורש בשולחן ערוך בהלכות כלאי אילן (יורה דעה סימן רצה סעיף ז): "אסור לקיים המורכב כלאים, אבל הפרי היוצא ממנו מותר, ואפילו לזה שעבר והרכיבו".
באופנים שהשתנתה תכונת הפרי על ידי ההרכבה, כגון כגון עגבנייה הגדלה על העץ, יש לדון אם תשתנה ברכתה ויברכו עליה בורא פרי העץ, וכן האם ינהגו דיני ערלה בעגבנייה זו. בספר נשמת אברהם כתב בשם הגרש"ז אויערבך זצ"ל שאפשר שאכן יצטרכו לברך עליה בורא פרי העץ. ובהערה שם הביא המחבר מהגאון רבי יהושע נויבירט זצ"ל שינהגו בה גם דיני ערלה, כי עתה מוגדרת היא כפרי העץ על אף שצורתה היא כשל עגבנייה.
לעומת זאת, בשם גדולי הוראה אחרים מוסרים שעדיין הדבר מוטל בספק, ויש לנהוג לחומרא גם לעניין ברכה (לפוטרה בדבר אחר שברכתו עץ ובדבר אחר שברכתו אדמה) וגם לעניין ערלה. עוד יש לדון בקטניות שהונדסו וגדלים על עץ, לנוהגים איסור בקטניות בפסח, וכן אורז שהונדס עם מיני דגן, לנוהגים היתר באכילת אורז בפסח, וההכרעה מסורה בידי גדולי הדור.
2. נציין שבכלל האנשים המוגדרים כסובלים מצליאק, או הרגישים לגלוטן, ישנן דרגות שונות של רגישות, ויש מהם שלפי דעת הרופאים יכולים לאכול אף כמה כזיתים של מצה מבלי להיכנס בחשש סכנה. ולכן על כל אחד להתייעץ עם הרופא אודות רמת הסיכון שלו מאכילת כזית מצה, ועל פי רוב כמות קטנה כזו אינה גורמת לסכנה.
נפנה את הקוראים למאמר שכתב הרה"ג רבי פנחס פרנקל שליט"א בקובץ דרכי הוראה א' עמ' קצג.
הרב פרנקל מוסר שם חוות דעת מקצועית שקיבל מכמה וכמה רופאים בכירים אודות רמת הסיכון שבאכילה חד-פעמית של כזית מצה רגילה, לסובלים מצליאק. ההתייחסות הרפואית מבחינה בין ארבע רמות שונות של סיכון, ולכל רמה ההמלצות המיוחדות עבורה, עיי"ש.
נוסיף עוד שמי שיכול לאכול רק שיעור כזית מצה אחד ממצה רגילה, יטול ידיו למצה רק בסוף הסעודה, לפני אכילת האפיקומן, ואז יברך המוציא ועל אכילת מצה, ויכוין באכילתו לשם מצה וגם לשם אפיקומן. את שאר המאכלים יאכל לפני נטילת הידים. הטעם לכך, שיש מן הראשונים שסוברים שעיקר המצה שיוצאים בה ידי חובה היא המצה של האפיקומן [כמבואר בשער הציון סי' תעז ס"ק ד), ולכן ראוי לצאת בכזית זה גם את האפיקומן. ומכיוון שאין אוכלים אחר האפיקומן שום דבר – יאכל את שאר הדברים לפני נטילת הידיים.
