הפרשת חלה מקמח נטול גלוטן

שאלה

אחד מבני משפחתנו אובחן כסובל מצליאק [דגנת] ורגיש מאד לגלוטן, לפיכך אנו אופים עבורו לחם מקמח חיטה נטול גלוטן. (קמח חיטה שהוציאו ממנו את הגלוטן בתהליך כימי). האם לחם זה חייב בהפרשת חלה, האם יש לברך על ההפרשה, וכן האם ניתן לצאת ידי חובת מצה במצות האפויות מקמח זה?

תשובה

יש הסבורים שדגן שהוצא ממנו הגלוטן אינו חייב בהפרשת חלה מכיון שאינו ראוי להחמיץ, ויש הסבורים שהוא חייב בהפרשת חלה מכיון שהוא ממין דגן, ועל כן יש להפריש ממנו חלה בלא ברכה.

ולכתחילה אין להשתמש במצות העשויות מקמח זה למצות אכילת מצה, אך מי שאין באפשרותו לאכול מצה אחרת ישתמש בהם, וישמע את הברכה מאחר, שמברך על מצות רגילות.

ביאורים

שאלה זו, העוסקת בקמח נטול גלוטן, היא שאלה שנתחדשה בדורות האחרונים. לאחר שעמדו הרופאים על טיבה של מחלת הצליאק, ואיבחנו גם הפרעות עיכול נוספות, שהמשותף להן הוא אי-היכולת לעכל את הגלוטן המצוי בדגן, החלו לייצר קמחים שונים ללא גלוטן, ואחד מהם הוא הקמח נטול הגלוטן, כלומר, קמח מגרעיני דגן שהוציאו מהם את הגלוטן בתהליך כימי^[1].

כפי שנראה להלן, מיני דגן שאינם יכולים לבוא לידי חימוץ, אין יוצאים בהם ידי חובת מצה, ואינם חייבים בהפרשת חלה. מכיון שהגלוטן הוא רכיב פעיל בהחמצת העיסה, ועיסה העשויה מקמח ללא גלוטן, למעשה אינה מחמיצה, מתעוררת השאלה האם עיסה זו חייבת בהפרשת חלה, ואם יוצאים בה ידי מצות מצה.

מאחר שלא מצאנו בענין זה תשובות מפורשות מגדולי הפוסקים בדורות עברו, ננסה בעזרת ה' לעמוד על הנושא ממקורותיו.

שנינו במשנה (פסחים דף לה ע"א): "אלו דברים שאדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח, בחיטים ובשעורים בכוסמין ובשיבולת שועל". ומדייקת הגמרא שדווקא בחמשת מיני דגן יוצאים ידי חובה, אבל באורז ודוחן אין יוצאים ידי חובת מצה.

ואומרת הגמרא: "מנא הני מילי וכו', אמר קרא: לא תאכל עליו חמץ, שבעת ימים תאכל עליו מצות, דברים הבאים לידי חימוץ אדם יוצא בהן ידי חובתו במצה, יצאו אלו (אורז ודוחן) שאין באין לידי חימוץ אלא לידי סירחון".

ובגמרא שם מובא שרבי יוחנן בן נורי חולק וסובר שאורז גם הוא מחמיץ, ועל כן יוצאים בו ידי חובת מצה. וכן מובא גם בירושלמי (חלה פרק א הלכה א), ומקשה הירושלמי: "ויבדקוה", כלומר, הרי ההחמצה היא ענין מציאותי שאפשר לעמוד עליו, ובמה נחלקו חכמים ורבי יוחנן בן נורי. ומתרץ הירושלמי: "על עיקר בדיקתה הם חולקים. רבי יוחנן בן נורי אמר בדקוה ומצאוה שהיא באה לידי מצה וחמץ, ורבנן אמרו בדקוה ולא מצאו אותה שהיא באה לידי מצה וחמץ". כלומר, גם בעיסת האורז ישנו תהליך החמצה מסוים, ובהגדרת תהליך זה נחלקו חכמים ורבי יוחנן בן נורי, אם הוא נחשב כהחמצה או כסירחון.

במשנה במסכת חלה (פרק א משנה א) שנינו: "חמישה דברים חייבים בחלה החיטים והשעורים והכוסמין ושיבולת שועל ושיפון הרי אלו חייבין בחלה וכו', ואסורין בחדש לפני הפסח וכו'". הרי שגם מצות חלה ואיסור חדש נאמרו בחמשת מיני דגן דווקא, ולא באורז ודוחן.

ובגמרא (מנחות ע ע"ב): "מנא הני מילי, אמר ריש לקיש אתיא לחם לחם ממצה, כתיב הכא והיה באכלכם מלחם הארץ, וכתיב התם לחם עוני". וכן לענין איסור חדש מבואר שם דילפינן לחם לחם ממצה. הרי שכשם שלענין מצה אין נחשב לחם אלא מעיסה שראויה להחמיץ, כך גם לענין חלה וחדש, אין נחשב לחם אלא עיסה הראויה להחמיץ.

עד כאן נתבאר שמינים שאינם יכולים לבוא לעולם לידי חימוץ, כגון אורז ודוחן, אין יוצאים בהם ידי מצה, אינם חייבים בחלה ואין בהם איסור חדש. ברם השאלה שלפנינו היא מה דינם של מיני דגן שבעיקרם יכולים היו לבוא לידי חימוץ, אלא שהוציאו מהם בתהליך כימי את הגלוטן, ומשום כך אינם יכולים עוד להחמיץ. האם דינם כאורז ודוחן, או שדינם כדגן.

וצדדי השאלה הם, האם כדי להתחייב בחלה די שתהיה עשויה ממין הראוי להחמיץ, או שצריך שהעיסה תהיה ראויה להחמיץ בפועל.

ונראה שיש לדמות שאלה זו למחלוקת הרמב"ם והרמב"ן בענין מצה שנילושה במי פירות.

בגמרא בפסחים (דף לה ע"א) נאמר: "אמר רבה בר בר חנה אמר ריש לקיש, עיסה שנילושה ביין ושמן ודבש אין חייבין על חימוצה כרת", ומסקנת הגמרא שם שטעמו של ריש לקיש הוא: "משום דהוו להו מי פירות, ומי פירות אין מחמיצין". וכן פסק הרמב"ם (חמץ ומצה פרק ה הלכה ב): "חמשת מיני דגן אלו, אם לשן במי פירות בלבד בלא שום מים, לעולם אינם באין לידי חמוץ כו', ומי פירות הן כגון יין וחלב ודבש וזית ומי תפוחים וכו'".

ונחלקו הרמב"ם והרמב"ן אם יוצאים במצה זו ידי חובת מצה. הרמב"ם (שם פרק ו הלכה ה) כתב: "מצה שלשה במי פירות יוצא בה ידי חובתו בפסח, אבל אין לשין אותה ביין או שמן או דבש או חלב משום לחם עוני כמו שבארנו". הרי שאף על פי שעיסה זו אינה יכולה לבוא לידי חימוץ בפועל, יוצאים בה ידי חובת מצה, משום שהיא עשויה ממיני דגן שראויים להחמיץ. אך הרמב"ן (מלחמות, פסחים י ע"ב מדפי הרי"ף) כתב, שעיסה שנילושה במי פירות אין יוצאים בה ידי חובת מצה כיון שאינה ראויה לחימוץ.

נמצא שנחלקו הראשונים האם די בכך שהעיסה עשויה ממינים שראויים להחמיץ, או שצריך שהעיסה עצמה תהא ראויה להחמיץ בפועל. הרמב"ם סובר שההיקש "לא תאכל עליו חמץ, שבעת ימים תאכל עליו מצות", בא ללמד רק אילו מינים כשרים במצה, אך אין צורך שתהיה העיסה ראויה להחמיץ בפועל. ואילו הרמב"ן סובר שההיקש בא ללמד שצריך שתהיה העיסה ראויה בפועל להחמיץ.

דעת הרמב"ן מובאת גם במגיד משנה (בהלכות מצה שם), ואילו הרשב"א כתב כדעת הרמב"ם (הלכות חלה להרשב"א, בתחילת השער הראשון), וזה לשונו: "עיסה שנילושה במי פירות חייבת בחלה. ואף על פי שלמדו לחם שנאמר בחלה מלחם שנאמר בפסח, ואילו לחם שנאמר בפסח אינו בא לידי חימוץ כשנילושה במי פירות לבד, שאין מי פירות מחמיצין, מסתברא שלא למדו מלחם שנאמר בפסח אלא המינין הבאין לידי מצה וחמץ". והוסיף הרשב"א: "ואפילו בפסח היו יוצאים בה, אלא שהיא מצה עשירה ובעינן לחם עוני וליכא". הרי דברים מפורשים, שלא למדו מלחם שנאמר בפסח אלא המינין הבאין לידי מצה וחמץ. כלומר, אין צורך שתהיה העיסה ראויה להחמיץ, אלא שתהיה עשויה ממינים אלו שהם ראויים להחמיץ.

ולכאורה במחלוקת זו תלוי גם נידון שאלתנו, בעיסה העשויה מקמח נטול גלוטן. לדעת הרמב"ם והרשב"א חייבת בחלה, ויוצאים בה ידי מצות מצה, כיון שהיא עשויה ממין שראוי להחמיץ, ולדעת הרמב"ן אין יוצאים בה ידי חובת מצה, כיון שאינה ראויה להחמיץ בפועל, ולכאורה יש לומר שגם בחלה אינה חייבת.

אמנם היה מקום לחלק ולומר שקמח נטול גלוטן גרוע מקמח רגיל שנילוש במי פירות, שקמח רגיל יכול לבוא לידי חימוץ אילו נילוש במים, ואילו קמח נטול גלוטן אינו יכול לבוא לידי חימוץ כלל.

אולם מצאנו נידון דומה באחרונים. במגן אברהם (סימן תנד ס"ק א) כתב שאפשר שיוצאים בפת סובין ידי חובת מצה על אף שאינה מחמיצה, מכיון שהיא ממין הבא לידי חימוץ. ובהגהות רבי עקיבא איגר (שם אות א) העיר שמדברי הרמב"ן (הנזכרים לעיל) משמע שאין יוצאים בה ידי חובה.

ולכאורה קמח נטול גלוטן דומה ממש לפת סובין, שתלה רבי עקיבא איגר את דינו במחלוקת הראשונים הנזכרת.

ומכיון שהדבר שנוי במחלוקת ראשונים, יש להפריש מעיסה זו חלה, אך בלא ברכה, שספק ברכות להקל. וכן לענין מצה הורה הגר"ש וואזנר זצ"ל (קובץ מבית לוי כרך יח עמ' קיז) להחמיר שלא להשתמש לשם מצוה במצה שהוציאו ממנה את הגלוטן, כיון שהדבר שנוי במחלוקת ראשונים.

ברם מי שאין באפשרותו כלל לאכול מצות רגילות^[2], יאכל מצה כזו, שיש הסוברים שיוצאים בה ידי חובה, אך לא יברך על אכילת מצה, שהרי ספק ברכות להקל, אלא ישמע את הברכה מאחר שמברך על מצות רגילות.

[1] חיטים אלו נקראות 'חיטים מהונדסות'. נזכיר שהנדסה גנטית אסורה, אם עושים אותה בצורה של הרכבה, אך מכל מקום מותר להשתמש בפרי היוצא ממנה. דין זה מפורש בשולחן ערוך בהלכות כלאי אילן (יורה דעה סימן רצה סעיף ז): "אסור לקיים המורכב כלאים, אבל הפרי היוצא ממנו מותר, ואפילו לזה שעבר והרכיבו".

באופנים שהשתנתה תכונת הפרי על ידי ההרכבה, כגון עגבניה הגדלה על העץ, יש לדון אם תשתנה ברכתה ויברכו עליה בורא פרי העץ, וכן האם ינהגו דיני ערלה בעגבניה זו. בספר נשמת אברהם כתב בשם הגרש"ז אויערבאך זצ"ל שאפשר שאכן יצטרכו לברך עליה בורא פרי העץ. ובהערה שם הביא המחבר מהגאון רבי יהושע נויבירט זצ"ל שינהגו בה גם דיני ערלה, כי עתה מוגדרת היא כפרי העץ על אף שצורתה היא כשל עגבניה.

לעומת זאת, בשם גדולי הוראה אחרים מוסרים שעדיין הדבר מוטל בספק, ויש לנהוג לחומרא גם לענין ברכה (לפוטרה בדבר שברכתו העץ ובדבר שברכתו אדמה) וגם לענין ערלה.

[2] נציין שכיום מבחינים בדרגות שונות של רגישות לגלוטן, ויש אנשים שלפי אבחנת הרופאים יכולים לאכול כזית מצה מבלי להכנס לחשש סכנה, ולכן על כל אחד לברר אצל הרופא אודות רמת הסיכון שלו, ולשאול למורה הוראה כיצד יעשה, ופעמים רבות יוכל לצאת ידי חובתו במצה רגילה לכה"פ בכזית בשיעור הקטן.

יעוין במאמרו של הרה"ג רבי פנחס פרנקל שליט"א בקובץ דרכי הוראה, קובץ א, עמ' קצג, בו מובאת חוות דעת מקצועית מרופאים בכירים המבחינים בארבע רמות שונות של רגישות, בין הסובלים מצליאק, וברמת הסיכון שבאכילה חד-פעמית של כזית מצה רגילה, וכן ההמלצות הרפואיות וההלכתיות לכל רמה.

עוד נוסיף, שמי שיכול לאכול רק שיעור כזית מצה אחד ממצה רגילה, יטול ידיו למצה רק בסוף הסעודה, לפני אכילת האפיקומן, ואז יברך המוציא ועל אכילת מצה, ויכוין באכילתו לשם מצה וגם לשם אפיקומן. את שאר המאכלים יאכל לפני נטילת ידים. הטעם לכך, שיש מן הראשונים שסוברים שעיקר המצה שיוצאים בה ידי חובה היא המצה של האפיקומן [כמבואר בשער הציון סימן תעז ס"ק ד], ולכן ראוי לצאת בכזית זה גם את האפיקומן. ומכיון שאין אוכלים אחר האפיקומן שום דבר, יאכל את שאר הדברים לפני נטילת ידים.