הפרשת חלה מקמח חיטה נטול גלוטן

מאמר מתוך דיוור חודש סיון תשפ”א

השאלה הנידונת בעדכון זה נשאלה כמה פעמים בבית ההוראה, על ידי אנשים שסובלים מצליאק (דגנת) או אנשים שרגישים לגלוטן, האופים בביתם לחמים ומאפים מקמח נטול גלוטן. ושאלתם: האם בצק מקמח זה חייב בהפרשת חלה?

שאלה זו קשורה ותלויה בנידון נוסף: האם יוצאים ידי חובת מצה במצה שנאפית מקמח נטול גלוטן. שכן כפי שנראה בהמשך, הגדרת ‘לחם’ לעניין מצוות חלה דומה להגדרת ה’לחם’ שלעניין מצוות מצה.

נדגיש שעדכון זה עוסק אך ורק ב’קמח נטול גלוטן’. כלומר: קמח דגן רגיל, שהוציאו ממנו את הגלוטן בתהליך כימי. ישנם גם קמחים אחרים שמשמשים את הרגישים לגלוטן, ולקמחים אלו דינים אחרים.

שאלה זו התעוררה בדורנו, לאחר שעמדו הרופאים על טיבה של מחלת הצליאק, וכן אבחנו הפרעות עיכול נוספות, שהמשותף להן הוא אי-היכולת לעכל את הגלוטן המצוי בדגן. ככל ששכיחות מחלת הצליאק עולה, נעשים מאמצים לייצר קמחים שונים שאינם מכילים גלוטן.

הגלוטן הוא גם הרכיב שגורם להחמצת העיסה, ועיסה העשויה מקמח ללא גלוטן, למעשה אינה מחמיצה. מכך נובעת השאלה האם עיסה כזו חייבת בהפרשת חלה, והאם יוצאים בה ידי מצוות מצה, שכן כפי שנראה להלן, מיני דגן שאינם יכולים לבוא לידי חימוץ – אין יוצאים בהם ידי חובת מצה ואינם חייבים בהפרשת חלה.

במשנה במסכת פסחים (דף לה ע”א) שנינו: “אלו דברים שאדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח, בחיטים ובשעורים בכוסמין ובשיבולת שועל”. ומדייקת הגמרא שדווקא בחמשת מיני דגן יוצאים ידי חובה, אבל באורז ודוחן אין יוצאים ידי חובת מצה. ואומרת הגמרא: “מנא הני מילי וכו’, אמר קרא: לא תאכל עליו חמץ, שבעת ימים תאכל עליו מצות, דברים הבאים לידי חימוץ אדם יוצא בהן ידי חובתו במצה, יצאו אלו (אורז ודוחן) שאין באין לידי חימוץ אלא לידי סירחון”. אמנם מובא שם בגמרא שרבי יוחנן בן נורי חולק על המשנה וסובר שיוצאים ידי חובת מצה גם באורז, מכיוון שהוא מחמיץ.

מחלוקת חכמים ורבי יוחנן בן נורי מובאת גם בירושלמי (חלה פרק א הלכה א), והירושלמי מקשה: “ויבדקוה?”, כלומר: הרי ההחמצה היא עניין מציאותי שאפשר לעמוד עליו, אם כן במה נחלקו חכמים ורבי יוחנן בן נורי? ומתרץ הירושלמי: “על עיקר בדיקתה הם חולקים. רבי יוחנן בן נורי אמר בדקוה ומצאוה שהיא באה לידי מצה וחימוץ, ורבנן אמרו בדקוה ולא מצאו אותה שהיא באה לידי מצה וחמץ”. כלומר שאכן בדקו ומצאו שגם בעיסת האורז ישנו תהליך התפחה מסוים, אלא שנחלקו חכמים עם רבי יוחנן בן נורי על הגדרת אותו התהליך, האם הוא נחשב כהחמצה או כסירחון.

והנה במשנה במסכת חלה (פרק א משנה א) שנינו: חמישה דברים חייבים בחלה החיטים והשעורים והכוסמין ושיבולת שועל ושיפון הרי אלו חייבין בחלה כו’, ואסורין בחדש לפני הפסח וכו’. הרי שגם מצוות חלה ואיסור חדש נאמרו בחמשת מיני דגן דווקא. וכן שנינו גם במסכת מנחות (דף ע ע”א), ומבואר שם בגמרא (ע”ב): “מנא הני מילי, אמר ריש לקיש אתיא לחם לחם ממצה, כתיב הכא והיה באכלכם מלחם הארץ, וכתיב התם לחם עוני. וכן לעניין איסור חדש מבואר שם דילפינן לחם לחם ממצה. הרי שכשם שלעניין מצה אין נחשב לחם אלא מעיסה שראויה להחמיץ, כך לכאורה גם לעניין חלה וחדש, אין נחשב לחם אלא עיסה הראויה להחמיץ.

והנה הנידון המפורש במשנה ובגמרא הוא במינים שאינם יכולים לבוא לעולם לידי חימוץ, כגון אורז ודוחן, ובאלו פשוט להלכה שאין יוצאים בהם ידי מצה ואינם חייבים בהפרשת חלה. השאלה העומדת לפנינו היא במיני דגן שבעיקרם יכולים לבוא לידי חימוץ, כגון חיטה, אלא שהוציאו מהם על ידי תהליך כימי את הגלוטן, שהוא הרכיב המביא לידי חימוץ. והשאלה היא האם כדי להתחייב בחלה, וכדי לצאת ידי חובת מצה, די שתהיה העיסה עשויה ממינים ששייך בהם חימוץ, או שצריך שהעיסה תהיה ראויה להחמיץ בפועל.

ונראה ללמוד עניין זה ממחלוקת הראשונים בעניין מצה שנילושה במי פירות.

בגמרא בפסחים (דף לה ע”א) נאמר: “אמר רבה בר בר חנה אמר ריש לקיש, עיסה שנילושה ביין ושמן ודבש אין חייבין על חימוצה כרת”, ומסקנת הגמרא שם שטעמו של ריש לקיש הוא: “משום דהוו להו מי פירות ומי פירות אין מחמיצין”. ומפורש ברמב”ם (חמץ ומצה פרק ה הלכה ב) שכלל זה הוא בכל מי הפירות, שכולם אינם מחמיצים אלא מסריחין, ואין עוברים על חימוצם באיסור אכילת חמץ.

והנה לעניין מצוות מצה פסק הרמב”ם (שם פרק ו הלכה ה) שמצה שנילושה במי פירות יוצאים בה ידי חובה, (פרט לעיסה שנילושה ביין ושמן וכדומה, שאז נחשבת כמצה עשירה), וזה לשונו: “מצה שלשה במי פירות יוצא בה ידי חובתו בפסח, אבל אין לשין אותה ביין או שמן או דבש או חלב משום לחם עוני כמו שבארנו”. ומוכח מדבריו שגם עיסה שאינה יכולה לבוא לידי חימוץ יוצאים בה ידי חובת מצה, אם היא עשויה ממיני דגן שראויים להחמיץ. ולכאורה נראה שלדעת הרמב”ם עיסה זו חייבת גם בחלה.

אכן, במגיד משנה (שם פרק ו הלכה ה) כתב שראה שיש מי שכתב שאין יוצאין ידי חובה במצה שנילושה במי פירות לפי שאין מחמיצין. ודעה זו היא דעת הרמב”ן במלחמות בפסחים (דף י ע”ב מדפי הרי”ף), שעיסה שנילושה במי פירות אין יוצאים בה ידי חובת מצה כיוון שאינה ראויה לחימוץ. הרי שדעת הרמב”ן שאין די במין הראוי להחמיץ, אלא צריך שהעיסה בעצמה תהא ראויה להחמיץ בפועל.

וברשב”א מצאנו דברים מפורשים כדעת הרמב”ם (הלכות חלה להרשב”א, בתחילת השער הראשון), וזה לשונו: “עיסה שנילושה במי פירות חייבת בחלה. ואף על פי שלמדו לחם שנאמר בחלה מלחם שנאמר בפסח, ואילו לחם שנאמר בפסח אינו בא לידי חימוץ כשנילושה במי פירות לבד, שאין מי פירות מחמיצין, מסתברא שלא למדו מלחם שנאמר בפסח אלא המינין הבאין לידי מצה וחמץ”. והוסיף הרשב”א: “ואפילו בפסח היו יוצאים בה, אלא שהיא מצה עשירה ובעינן לחם עוני וליכא”. הרי דברים מפורשים: שלא למדו מלחם שנאמר בפסח אלא המינין הבאין לידי מצה וחמץ.

ונמצא שנחלקו הראשונים האם די בכך שהעיסה עשויה ממינים שראויים להחמיץ, או שצריך שהעיסה עצמה תהא ראויה להחמיץ בפועל. ונראה שבמחלוקת זו תלוי גם נידון שאלתנו, בעיסה העשויה מקמח נטול גלוטן, שלדעת הרמב”ם והרשב”א הרי היא חייבת בחלה, ואף יוצאים בה ידי מצוות מצה, כיוון שהמין ממנו עשויה הוא ראוי להחמיץ[1]. ולדעת הרמב”ן אין יוצאים בה ידי חובת מצה, כיוון שאינה ראויה להחמיץ בפועל, ולכאורה יש לדון שגם בחלה אינה חייבת.

וגם האחרונים נחלקו בדבר. במגן אברהם (סימן תנד ס”ק א) כתב בעניין פת סובין, שאפשר שיוצאים בה ידי חובת מצה מכיוון שהיא ממין הבא לידי חימוץ. אכן בהגהות רבי עקיבא איגר (שם אות א) העיר שמדברי הרמב”ן (הנזכרים לעיל) מבואר שאין יוצא בה ידי חובה.

ולמעשה, לעניין מצוות אכילת מצה כתב בשו”ת שבט הלוי (חלק יא סימן קכב), שמכיוון שנחלקו בזה הראשונים יש להחמיר שלא להשתמש בקמח זה למצוות מצה. ובפרט שיש מקום לומר שגם הרמב”ם שהכשיר מצה שנילושה במי פירות, אפשר שיודה לפסול מצה מקמח שניטל ממנו הגלוטן. שהרי בנילושה במי פירות, הקמח מצד עצמו ראוי לחימוץ, רק מי הפירות מעכבים עליו. מה שאין כן בקמח שניטל ממנו הגלוטן, הרי הקמח בעצמו – ניטלה ממנו היכולת להחמיץ. וכן כתבו בשמו בקובץ מבית לוי (כרך יח עמ’ קיז) שיש להחמיר שלא להשתמש לשם מצווה במצה שהוציאו ממנה את הגלוטן.

גם בשם הגרי”ש אלישיב זצ”ל כתבו שייתכן שאין יוצאים ידי חובה במצה נטולת גלוטן. (עיי’ בספר אשרי האיש מועדים עמ’ שמג סעיף י). ואף מי שאין לו כל אפשרות לאכול מצה אחרת, הורו הפוסקים שיאכל מצה זו מכיוון שיש הסוברים שיוצאים בה ידי חובה, אך לא יברך עליה אלא ישמע את הברכה מאחר. (כן מובא באנציקלופדיה הלכתית רפואית חלק ו עמ’ 405).

אמנם עדיין יש לדון לעניין הפרשת חלה, לפי שנראה לדון לחייבה בהפרשת חלה גם לדעת הרמב”ן. שהרי כתב הרמב”ן בהלכות חלה () שהעושה עיסה מן החיטים ומן האורז, אף על פי שעיסה כזו מחמיצה, שטבע הדגן לגרור את האורז להחמיץ עמו, מכל מקום אינה חייבת בחלה אלא אם כן יש טעם חיטה בעיסה. הרי שאין די במה שהעיסה מחמיצה בפועל, אלא צריך שתהיה עשויה ממין דגן. בשונה מלעניין מצה, שם כתב הרמב”ן (במלחמות בפסחים שהבאנו לעיל) שהדין תלוי בעיסה עצמה, אם היא מחמיצה בפועל או לאו. (ועיין בדברי יחזקאל סימן יא שביאר את החילוק בין מצה לחלה לדעת הרמב”ן, ועיין גם בקובץ שיעורים מסכת פסחים אות קעו).

וכן מבואר במעדני יום טוב על הרא”ש בסוף הלכות חלה (סימן טו ס”ק ו), שלעניין חלה צריך שתהיה העיסה עשויה ממין דגן, אך לעניין מצה צריך שתוכל לבוא לידי חימוץ.

ולפי זה היה נראה לומר שקמח דגן נטול גלוטן יהיה חייב בחלה גם לפי הרמב”ן, שהרי לעניין חלה הכל תלוי במין הדגן, ולדעת הרמב”ם והרשב”א חייבת בחלה כמו שביארנו, שהרי לדעתם העיקר תלוי במין הראוי להחמיץ, והיה נראה שניתן להפריש אף בברכה. אכן עדיין לא יצאנו מידי ספק, ולכן יש להורות להלכה להפריש חלה בלי ברכה.

נציין שיש מן הרגישים לגלוטן שמשתמשים בקמח כוסמין שבאופן טבעי יש בו רק מעט גלוטן, או בקמח מזן מסוים של שיבולת שועל שגדל באופן טבעי ללא גלוטן, או שהגלוטן מצוי בו בכמות מזערית שאינה גורמת לנזקים. עיסה שעשויה מקמח זה יש סיבה יותר לחייבה בהפרשת חלה ולומר שיוצאים בה ידי חובת מצה. שהרי לא נעשה בדגן זה שום שינוי מלאכותי, ובזה יש לדון שהרי הוא בכלל שיבולת שועל שמסרו לנו חכמים שהוא חייב בחלה ושיוצאים בו ידי חובת מצה, ועדיין מידי ספק לא יצאנו.


[1] ויש מן האחרונים שפירשו שדברי הרמב”ם אמורים באופן שמלבד מי הפירות נתן בה גם מים, ובאופן כזה היא ראויה להחמיץ, כמבואר ברמב”ם (שם פרק ה הלכה ב). ועיין בישועות יעקב (סי’ תעא ס”ק ג) שעמד בזה. ולפי זה אין הוכחה מדברי הרמב”ם שסגי במין הראוי להחמיץ.