שאלה
ישנו קמח המשווק בשם 'קמח מלא', אך אינו קמח שנטחן מגרעין החיטה בשלמותו, כי אם קמח לבן מנופה שהוסיפו לו סובין טחונים. האם שיעור הפרשת חלה מקמח זה הוא כמו מקמח לבן או כמו מקמח מלא.
תשובה
יש אומרים שסובין ומורסן שהופרדו מן הקמח והוחזרו לתוכו אינם מצטרפים לשיעור הפרשת חלה, ויש לחוש לדבריהם לענין ברכה, ולחשב את כמות הקמח הנחוצה ללא הסובין והמורסן.
אם לא ידוע כמה סובין מכיל הקמח, יש לחשוש שהוא מכיל עד כ-15% סובין ומורסן. באופן זה השיעור להפרשה בברכה לשיטת הגר"ח נאה הוא כ-1900 גרם, ולשיטת החזון איש כ-2570 גרם.
אך גם מקמח כזה יש להפריש בלא ברכה מ-1200 גרם ומעלה, שכן יש פוסקים שסוברים שהסובין והמורסן מצטרפים כיום לשיעור הקמח, וכפי שנבאר בהרחבה.
הרחבה
שנינו במשנה (חלה פרק ב משנה ו): "חמשת רבעים קמח, הם ושאורן וסובן ומורסנן חייבים. ניטלה מורסנן מתוכן וחזרה לתוכן הרי אלו פטורים".
ונבאר: גרעין החיטה עצמו, לאחר שהופרד מן השיבולת והמוץ, עטוף בשתי קליפות. האחת גסה, ולדעת רוב המפרשים היא הנקראת מורסן, והשניה דקה, שלדעת רוב המפרשים נקראת סובין. (יש מהראשונים שפירשו להיפך, וברש"י מצינו סתירה בענין זה, ויתבאר להלן). קמח שניפו ממנו את הסובין והמורסן נקרא סולת.
ומבואר במשנה שאם לא ניפו את הקמח כלל מן הסובין והמורסן אלא לשו אותו כמו שהוא, הכל מצטרף לשיעור חלה, אבל אם ניפו תחילה את הסובין והמורסן ואחרי כן החזירום לסולת, אין המורסן מצטרף לשיעור חלה.
בטעם הדין מצאנו מחלוקת בירושלמי (חלה פרק ב הלכה ג): "אמר רבי יוחנן דרך עיסה שנו, וכאן מכיון שניטל מורסנן וחזר לתוכן אין זה דרך עיסה. אמר ר"ש בן לקיש דרבן שמעון בן גמליאל היא, דרשב"ג אומר לעולם אינה חייבת בחלה עד שיהא בה דגן כשיעור".
ומבאר הפני משה שלפי ריש לקיש, לאחר שהופרדו הסובין והמורסן, אינם נחשבים עוד כדגן. והגם שלפני שהופרדו נחשבים כדגן, לאחר שהופרדו נחשבים הם כפסולת, ומשום כך אינם מצטרפים עוד לשיעור. ואמר ריש לקיש שמשנתנו היא כדעת רשב"ג, וכוונתו שלהלן (פרק ג משנה ז) שנינו: "העושה עיסה מן החטים ומן האורז, אם יש בה טעם דגן חייבת בחלה", וגם האורז מצטרף לשיעור חלה. אבל בירושלמי (שם) מובאת שיטתו של רשב"ג שאמר: "לעולם אינה חייבת בחלה עד שיהיה בה דגן כשיעור". וסובר ריש לקיש שלתנא קמא שם מצטרפים גם הסובין לשיעור חלה, כשם שהאורז מצטרף, ולכן העמיד את משנתנו כשיטת רשב"ג שלעולם אינה חייבת עד שיהיה בה דגן כשיעור.
אבל לרבי יוחנן הסובין והמורסן נחשבים כדגן גם לאחר שהופרדו, והטעם שאינם מצטרפים לשיעור חלה הוא משום שאין הדרך להוסיפם אחר שהופרדו. ואפילו עני שאוכל פת מקמח בלתי מנופה, אין דרכו להחזירם לתוך קמח מנופה. ובפירוש המשניות להרמב"ם כתב שרבי יוחנן דורש מן הפסוק "ראשית עריסותיכם", שתהיה העיסה כדרך עיסתכם.
וכתבו האחרונים שלהלכה פוסקים כטעמו של רבי יוחנן, והראיה, שלענין העושה עיסה מן החיטים ומן האורז פסקו הרמב"ם והשו"ע שהאורז מצטרף, ואף על פי כן פסקו כמשנתנו שהסובין והמורסן שניטלו וחזרו אינם מצטרפים, ובהכרח שפסקו כטעמו של רבי יוחנן שאין זה דרך עיסה.
ונראה לכאורה שהקמח הנזכר בשאלה, הקמח המנופה שהחזירו לתוכו את הסובין והמורסן, הוא ממש הקמח השנוי במשנה, ודינו שאין הסובין והמורסן מצטרפים לשיעור. ולפי זה יש לברר את כמות הסובין והמורסן שבקמח, ולחשב את הכמות המחייבת בהפרשה ללא הסובין והמורסן.
אמנם יש מקום רב לחלק בין הקמח השנוי במשנה לבין הקמח שבזמננו, וכפי שנבאר.
ראשית, כפי הידוע מוסיפים כיום לקמח רק את הסובין (הקליפה הדקה), אבל את המורסן (הקליפה הגסה) אין מחזירים לקמח, אלא מייעדים אותו למאכל בהמה. ומלשון המשנה: "ניטל מורסנן מתוכן וחזר לתוכן הרי אלו פטורים" יש לדקדק לכאורה שרק לגבי המורסן אומרים שאם ניטל מן הקמח שוב אינו מצטרף, לא על הסובין.
וכן כתב המאירי (פסחים לו ע"ב): "ניטל מורסנן והחזירו לתוכה אינו מצטרף. ומאחר שלא אמר כן אלא במורסן, אלמא שהסובין מיהא בר חלה הוא, ואפילו החזירו מצטרף כל שאין מקפיד על תערובתו". וכן כתב התפארת ישראל (על המשנה בחלה) בהלכתא גבירתא, וכן כתב הרש"ש (שם) וכתב שכך היא גם דעת הרמב"ם (ביכורים פרק ו הלכה יח). ובדרך אמונה (שם ציון ההלכה ס"ק שעד) כתב שכן משמע גם מלשון הרוקח (סימן שנט). ולדבריהם, כיון שבזמננו מוסיפים לקמח רק את הסובין, הרי הם מצטרפים לשיעור חלה.
אכן הרש"ש מציין ללשון הר"ן (בפסחים, דף יא מדפי הרי"ף) שגרס ניטל סובן ומורסנן וכו' הרי אלו פטורים, משמע שאין חילוק בין סובין למורסן, וכן כתב הרשב"א (פסקי חלה שער א סוף אות יד), וכן מבואר בשאלתות דרב אחאי (פרשת צו), וכן כתב הטור (יורה דעה סימן שכד), וכן כתב הש"ך (שם ס"ק יא), שדין זה הוא גם בסובין, וכגירסת הר"ן. ולדבריהם גם בקמח שבזמננו אין לצרף את הסובין לשיעור.
ועוד, שהרי הבאנו לעיל שנחלקו המפרשים מה הם הסובין ומה הוא המורסן. הרא"ש והרע"ב במשנתנו פירשו שהסובין הוא הדק והמורסן הוא הגס, אך רש"י (שבת עו ע"ב ד"ה וסובן) כתב: "וסובן – קליפת החיטים הנושרת מחמת כתישה. ומורסנן – הנשאר בנפה". משמע שהמורסן דק מן הסובין. ולפי פירושו מה שמחזירים בזמננו לקמח הוא המורסן, שאינו מצטרף לשיעור חלה. (ועיין בזה באריכות בספר גינת ורדים כלל ד סי' ו).
ומכל מקום יש טעם אחר לומר שהסובין שבזמננו מצטרפים לשיעור, שכן בספר מקראי קודש (מאת הגרצ"פ פרנק זצ"ל, פסח, חלק ב סימן ח) כתב שהמשנה מדברת בסובין ומורסן שהופרדו על מנת שלא להחזירם עוד לקמח, ולפיכך אינם מצטרפים עוד לשיעור, אבל אם הופרדו על מנת להחזירם לקמח, הם מצטרפים לשיעור חלה. ולפי זה כתב, שבזמנו שנהגו להפריד את הסובין והמורסן מהקמח כדי להקל על ניפוי הקמח מהתולעים, ולהחזירם לתוכו סמוך ללישה, מצטרפים גם הסובין לשיעור הפרשת חלה.
והנה מן הבירור שערכנו עלה שבהרבה טחנות מפרידים את הסובין והמורסן מהקמח רק משום שרוצים לטוחנם טחינה דקה ויסודית יותר, שאם לא כן עלול הבצק להתפורר בשעת הלישה, ולשם כך מפרידים את הסובין, טוחנים אותם בנפרד ומחזירים אותם מיד לקמח. ולדברי המקראי קודש, סובין אלו מצטרפים לשיעור חלה, שהרי הפרדתם נעשית על מנת להחזירם.
אכן יש טחנות שמפרידות את הסובין מסיבה אחרת, וזאת כדי לחסוך בפס יצור נפרד עבור הקמח המלא. לשם כך הם מנפים את הסובין מכל הקמח, ומשווקים את רובו כקמח לבן, ואחרי כן מחזירים את הסובין לחלק מן הקמח, בכמויות שונות, ומשווקים אותו כקמח מלא 100% או 80% וכדומה.
באופן זה יש לדון אם שייכת הסברא של המקראי קודש, שהרי אפשר שהמורסן והסובין המוסף לקמח המשווק כ'קמח מלא' אינם אלו שניטלו ממנו, כי אם מקמח אחר, שנטחן בזמן אחר. ובפרט באופן שמצוי לפעמים, שהסוחרים קונים קמח לבן, ומוסיפים לתוכו סובין טחונים שקנו בנפרד, וכותבים עליו 'קמח מלא', והרי באופן זה נראה שלא שייכת כלל סברת המקראי קודש, שהרי הסובין הללו שקונה בנפרד הופרדו שלא על מנת להחזירם כלל.
ועדיין יש לדון לצרף גם סובין אלו לשיעור. שכן יש לומר, שמה שאמרו חז"ל שהסובין והמורסן אינם מצטרפים, היינו בזמנם, שלא החשיבו את הסובין והמורסן כראויים לאכילה, וכפי שמוכח מהמשנה ומהגמרא שרק העניים שלא השיגה ידם לקנות סולת אכלו פת קיבר, והיתה נקראת בפיהם 'עיסה בלוסה' (שבת עו ע"ב). ואף הם, אילו השיגה ידם סולת, לא היו מערבים בה סובין ומורסן. ברם כיום, אין הסובין והמורסן נחשבים כפסולת, ואדרבא, בעיני הרבה בני אדם נחשבים הם כראויים ובריאים מאד לאכילה, ובעד קמח מלא משלמים היום מחיר גבוה יותר מאשר בעד קמח לבן. והרי מטעם זה מחזירים כיום את הסובין לקמח, כדי ליהנות מן היתרונות הבריאותיים של הסובין. ועל כן מסתבר שבזמננו נחשב הדבר כדרך עיסה, והסובין והמורסן מצטרפים לשיעור.
ועיין בספר תשובות והנהגות (להגר"מ שטרנבוך שליט"א, חלק ג סימן עא) שכתב כסברא הזו. דבריו נסובים שם לענין ברכת הלחם שנאפה מעיסה שהוסיפו לתוכה הרבה מורסן. וכתב שם שלכאורה יש ללמוד ממשנתנו שהמורסן נחשב לפסולת, וממילא דינה כדין עיסת הכלבים (חלה פרק א משנה ח) שאין מברכים עליה המוציא אם רובה פסולת. אך אחרי כן כתב וז"ל: "מיהו יש לומר שאם הפריד המורסן על דעת לאוכלו, אחשביה כלחם ונעשה כמוהו. ולא אמרינן דבטלה דעתו, כיון שבזמן הזה רבים אוכלים כן. ולא נקרא משונה, כיון שלדברי הטבעונים זהו הלחם שבריא לאכול. וע"כ ברכתו המוציא וחייב בבהמ"ז". (אחרי כן כתב שם טעם נוסף לחייבו בברכת המוציא, שהרי הפרדת הקליפות נעשית כדי לערבם אח"כ שוב, והרי זה כמו שלא הפרידום כלל. וזה כסברת המקראי קודש).
לפי זה יש לבאר מה שמצאנו בספר חזון נחום, שהביא את דברי הון עשיר על המשניות (מאת רבי עמנואל חי ריקי, מחכמי איטליה וירושלים, מחבר הספר משנת חסידים) שכתב כדבר פשוט שאם נתנו בקמח סובין ומורסן ממקום אחר, שאינם מצטרפים לשיעור חלה. וכתב שהדברים קל וחומר, אם סובין ומורסן שניטלו מקמח זה אינם מצטרפים, בוודאי שלא יצטרפו סובין ומורסן ממקום אחר. אך החזון נחום כתב שמלשון הירושלמי משמע שמורסן וסובין ממקום אחר כן מצטרפים, וכתב שכך כתוב בפירוש שדה יהושע על הירושלמי (מאת רבי יהושע בנבנשתי, אחיו של בעל הכנסת הגדולה).
ויש לבאר שהדברים אמורים באופן ששמר לעצמו סובין ומורסן ממקום אחר כדי להוסיפם לעיסה בעת הצורך, ובאופן כזה מוכח שאין הסובין נחשבים אצלו כפסולת, שהרי החשיב אותם ושמר אותם כדי לערבם, ולכן נחשב הדבר אצלו כדרך עיסה והם מצטרפים לשיעור חלה.
ועוד יש לדון לפי מה שצידד במשנה ראשונה (במשנתנו) שבאופן שהסובין והמורסן ניטלו שלא מדעת בעל הבית, אפשר דהוי כלא ניטלו ומצטרפים. ואף שבמשנה ובפוסקים לא מצינו שחילקו בזה, מכל מקום מידי ספיקא לא נפקא. ולפי זה יש לדון שמא הפרדת הסובין בטחנת הקמח, אינה חשובה הפרדה כיון שנעשתה שלא מדעת בעל הבית הלש את העיסה, אך מאידך יש לומר שמכיון שבעת ההפרדה היה הקמח בבעלות טחנת הקמח, נחשב כהופרד מדעת בעל הבית.
ונמצא שיש לנו כמה סברות לדון שהסובין שבזמננו מצטרפים לשיעור חלה גם באופן שהופרדו מן הקמח והוחזרו אליו. א. שיתכן שבסובין לא נאמר כלל דין המשנה, אלא רק במורסן. ב. שהרי הופרדו על מנת להחזירם, ואפשר שבאופן זה מצטרפים. ג. שכיום לא מחשיבים את הסובין כפסולת, אלא אדרבא מחשיבים אותם כראויים ובריאים, וההפרדה נעשית מסיבות טכניות בלבד. ד. שיתכן שהפרדה זו נחשבת כהפרדה שלא מדעת בעל הבית שיש אומרים שאינה חשובה הפרדה.
ועל כן להלכה בוודאי יש להפריש חלה בלא ברכה כבר מ-1200 גרם ומעלה, ואין לפטור מהפרשה על סמך הסובין שאינם מצטרפים לשיעור, שכן יש סברות רבות לצדד שהסובין מצטרפים בזמננו לשיעור.
ברם לענין הפרשה בברכה יש לחשוש שסובין שהופרדו וחזרו אינם מצטרפים לשיעור. ולכן הרוצה להפריש בברכה מעיסה מקמח מלא, יברר אם מדובר בקמח מלא שלא נופה, או שמדובר בקמח מנופה המועשר בסובין טחונים. אם מדובר בקמח מלא בלתי מנופה, כולו מצטרף לשיעור הפרשת חלה (ושיעורו להפרשה בברכה התבאר במאמר אודות הפרשה מקמח מלא ודגנים אחרים). אך אם מדובר בקמח מנופה המועשר בסובין, יש לחשב את משקל הקמח בלי הסובין.
אכן, לפי מה שביארנו שם, לענין ברכה יש להפחית מן התוצאה הסופית כ-50 גרם, מכיון שמשקלו הסגולי של הקמח המלא נמוך במעט משל קמח לבן.
כיום מחזירים בדרך כלל רק את הסובין, והם כ-7% עד 8% מהקמח. בקמחים אלו שיעור ההפרשה בברכה לשיטת הגר"ח נאה הוא כ-1740 גרם, ולשיטת החזון איש כ-2400 גרם. אך יש טחנות שמוסיפות גם חלק מהמורסן (לאחר טחינה מדוקדקת), ובקמחים אלו שיעור התוספת כולה היא כ-15%, ושיעור ההפרשה בברכה לשיטת הגר"ח נאה כ-1900 גרם, ולשיטת החזון איש כ-2570 גרם.
במידה ולא ידוע מה בדיוק הוסיפו לקמח, יש לחוש שהוסיפו גם את המורסן, ולהפריש בברכה רק מן השיעור הגדול.