הפרשת חלה מקמחים מלאים ומופרדים

הקדמה

בשנים האחרונות התרבו המשתמשים בקמח המלא מטעמי תזונה ובריאות, וכבר עוררו ועדות הכשרות שאותם המשתמשים בקמח המלא צריכים לברר האם הקמח שממנו עשו את העיסה, הפרידו בטחנת הקמח את הסובין והמורסן והחזירו, או שטחנו את הכל ביחד, כי אם בתחילה הפרידו את הסובין והמורסן אין הם מצטרפים לשיעור הפרשת חלה, ונברר הדבר.

ותחילה נקדים ששיעור הפרשת חלה מהתורה הוא עישרון, ושיערוהו חכמים שהוא חמשת רבעי הקב קמח, שהם מ"ג ביצים וחומש.

הכלל הוא שכל שיעורי התורה נאמרו בנפח ולא במשקל, ועל כן עלינו לדעת מהו הנפח של הביצה. כידוע, נחלקו בזה גדולי עולם ובימינו קיימות שתי שיטות מהו שיעור הביצה: השיעור לפי שיטת הגר"ח נאה הביצה נפחה 57.6 סמ"ק. השיעור הגדול לפי שיטת חזון איש הביצה נפחה 100 סמ"ק. נמצא שלפי שיעור הגר"ח נאה שיעור מ"ג ביצים וחומש הוא 2488 סמ"ק, ולפי שיעור החזון איש שיעור מ"ג ביצים וחומש הוא 4320 סמ"ק, מכיוון שקשה לתת לרוב הציבור את השיעורים במידת הנפח לכן חישבו חכמי הזמן את מידות הנפח לפי משקל. השיעור במשקל: לפי שיעור הגר"ח נאה משקל של 2488 סמ"ק = 1666 גרם [לשיעור זה הגיע הגר"ח נאה רק לאחר מילוי הכלי של 2488 סמ"ק בכמה דפיקות, ומשום שחשש שאולי הצורה למילוי הכלי היא בלא לדפוק כלל לכן כתב שלכתחילה יש להפריש בלי ברכה מ 1250 גרם שזהו השיעור במשקל בלא דפיקות].

לפי שיעור החזון איש משקל של 4320 סמ"ק = 2250 גרם [כך כתב בספר שיעורין של תורה לבעל הקה"י, לפי צורת המדידה שכתב שם שמניחים בנחת את הקמח בלי לדפוק כלל]. ומ"מ כתב לחוש לשיעור הקטן שהיה נהוג בזמנו ולהפריש בלי ברכה מ1200 גרם.

יש להדגיש שכל השיעורים הנ"ל במידת המשקל של שיעור הפרשת חלה נאמרו רק בקמח חיטה שבו מדדו את השיעורים, אמנם בשאר מיני קמחים השיעור משתנה, היות ובכלי המכיל את מדת הסמ"ק הנ"ל נכנסת כמות פחותה של קמח שעורה או קמח שיפון או קמח שיבולת שועל [מלבד קמח הכוסמין ששיעורו הוא כשיעור קמח החיטה] ונמצא שמידת המשקל של קמחים אלו פחותה ממשקל קמח החיטה.

בהליכות שדה (גיליון מס' 651  וגיליון מס' 171)  התפרסם שיעור הפרשת חלה בברכה ולחומרא בשאר מיני הקמחים שהוא פחות מקמח החיטה בין 15% ל-28%, [השיעורים הנ"ל הודפסו בסוף ספר משפטי ארץ חלה] ושיעורם כדלהלן:

קמח שעורה – לגר"ח נאה השיעור הוא כ-1420 גרם, ולחזו"א כ-2084 גרם .

השיעור להפרשת חלה בלי ברכה הוא כ-1050 גרם .

קמח שיפון – לגר"ח נאה השיעור הוא כ-1391 גרם, ולחזו"א כ-2031 גרם .

השיעור להפרשת חלה בלי ברכה הוא כ-1040 גרם.

קמח שיבולת שועל – לגר"ח נאה השיעור הוא כ-1179 גרם, ולחזו"א כ-1805 גרם. השיעור להפרשת חלה בלי ברכה הוא כ-890 גרם.

להלן נעסוק בכל סוגי הקמחים שיש טחנות קמח שמפרידים את הסובין והמורסן מהקמח ושוב מחזירים אותם האם הסובין והמורסן מצטרפים לשיעור חלה לאחר שהופרדו.

הטעם שמורסן וסובין שהפרידו אינם מצטרפים

א] מקור הדין מבואר במשנה בחלה (פרק ב' משנה ו') חמשת רבעים קמח הם ושאורם וסובן ומורסנן חייבים, ניטלה מורסנן מתוכן וחזרה לתוכן הרי אלו פטורים.

ביאור המשנה, לאחר שמפרידים את הגרעין מהשיבולת והמוץ, בגרעין עצמו יש עוד ב' קליפות: קליפה אחת גסה שהיא לפי רוב המפרשים נקראת מורסן, וקליפה שנייה דקה שלפי רוב המפרשים היא נקראת סובין [אמנם יש ראשונים וגם ברש"י עצמו מצינו סתירה שבמקום אחד הוא כתב שהמורסן הוא הקליפה הדקה והסובין היא העבה ולהלן נעסוק גם בזה]. וכשמנפים מוציאים את הסובין והמורסן ומשאירים רק את הקמח, הקמח היותר מנופה נקרא בלשון הגמרא סולת.

והמשנה אומרת שאם לא ניפו את החיטה אלא לשו בצק מהסובין והמורסן ביחד, הכל מצטרף לשיעור חלה. אבל אם ניפו את המורסן והסובין מהקמח, ואחרי זה החזירו את הסובין והמורסן, המורסן לא מצטרף לשיעור חלה.

טעם הדבר מבואר בירושלמי אמר רבי יוחנן דרך עיסה שנו. דהיינו רבי יוחנן מבאר מהו הטעם שמורסן וסובין שנטחנו עם הקמח מצטרפין לשיעור חלה, ואילו אם הפרידום והחזירום אינם מצטרפים, משום שכל זמן שטחנו את הכל ביחד קמח זה נקרא שנעשה דרך עיסה, אבל אם הפרידו את הסובין והמורסן והחזירו אין זה דרך עיסה, וכפי שכתב הירושלמי בהמשך דמכיון שניטל מורסנן וחזר לתוכן אין זה דרך עיסה.

עוד טעם מובא בירושלמי והוא טעמו של ריש לקיש, שמשנתינו היא אליבא דרבן שמעון בן גמליאל שאומר לעולם אינה חייבת בחלה עד שיהיה בה דגן כשיעור. פירוש הדברים, שהנה נחלקו התנאים בירושלמי (חלה פרק ג' הלכה ה) בעיסה שאין בה שיעור חלה שהוא חמשת רבעים קמח, ונתן בה קמח של אורז האם קמח זה מצטרף לשיעור חלה, דעת ת"ק שהאורז מצטרף לשיעור חלה, [בטעם הדבר נחלקו הבבלי והירושלמי, לבבלי הטעם שאורז מצטרף לשיעור חלה הוא משום הדין שטעם כעיקר, וכל שיש בעיסה טעם דגן מצטרף. ולירושלמי (ריש פ"א דחלה) הטעם משום שהחיטה גוררת את האורז להתחייב בחלה]. אמנם רבן שמעון בן גמליאל חולק על ת"ק וסובר שאין האורז מצטרף לשיעור חלה, וטעמו משום שצריך שיהיה שיעור של ה' רבעים קמח ממין דגן ואורז הוא לא מין דגן. וריש לקיש מבאר שטעם המשנה שהסובין והמורסן שהפרידו אותם מהקמח אינם מצטרפים לשיעור חלה הוא אליבא דרשב"ג שבעינן שיהיה שיעור ה' רבעים דגן, והמורסן והסובין אינם מצטרפים משום שהם לא מין דגן. וביאר הפני משה שכשהמורסן והסובין עדיין לא ניטלו, הכל נחשב מין דגן, אבל כשניטלו אע"פ שאח"כ החזירום אינם מין דגן ואינם מצטרפים לשיעור חלה.

והנה להלכה כיון שהרמב"ם והשו"ע פסקו דין זה מוכח שפסקו שלא כריש לקיש שהרי לפי ר"ל משנתינו היא אליבא דרשב"ג, ובדין של עירוב אורז וחיטה לא פסקו כרשב"ג, אלא כת"ק שהאורז מצטרף לשיעור חלה, וא"כ ה"ה במשנתינו אין הטעם שהמשנה כרשב"ג, אלא כמו שאמר רבי יוחנן משום שאינו דרך עיסה. והירושלמי מבאר מהו שאינו דרך עיסה שאפילו העני שאוכל את הסובין והמורסן בפת אין דרכו לעשות מהם עיסה לאחר שהפרידם, וכל שאינו דרך עיסה פטור. ובפירוש המשניות למד כן מהפסוק שנאמר עריסותיכם שיהיה דרך עיסה. דהיינו גזירת הכתוב שגם הקמח שממנו עושים את העיסה שיעשה כדרך שעושים קמח, ואם לא נעשה כדרך שעושים קמח, העיסה שעושים ממנו אינה חייבת בחלה, וקמח זה אינו מצטרף לשיעור.

סובין ומורסן שהפרידום והחזירום ויש שיעור חלה בלעדיהם

ב] והנה בדין זה שהסובין והמורסן לא מצטרפין מצאנו מחלוקת מה יהיה הדין באופן שהפרידו את הסובין והמורסן והחזירום אך היה שיעור חלה בלעדיהם, התשב"ץ בתשובותיו (ח"ב סי' רצ"א פרק ב) מביא יש אומרים שאפילו יש שיעור חלה בלא המורסן שהחזיר לתוכו, פטורה מן החלה והטעם שאין דרך בני אדם להחזיר המורסן לאחר הריקוד. וכן בביאור הגר"א על הירושלמי כתב כן בדרך אפשר וז"ל ואפשר שאפילו היה חמשת רבעים קמח בלא המורסן היה פטור מטעם שאינו קרוי לחם, ע"כ. לדבריהם אם הפרידו את הסובין והמורסן ואחרי זה החזירום, כבר קלקלו את כל הקמח שנמצא כאן והכל פטור מהפרשת חלה.

אמנם הרשב"א (פסקי חלה שער א' פרק ב') כתב לא כך, וז"ל, מיהו דוקא להצטרף הוא שאין מורסנן וסובן מצטרפין לאחר שניטלו מהן, אבל אם יש בלא הן חמשת רבעים חייבין ובלבד שיהא ראוי כל שכיוצא בהן אוכלין ואפילו הרועים. וכן כתב ההגהות מיימוניות (הגהות על ספר זרעים פסקי ספר התרומה אות ט) בשם רבינו שמחה. וכן כתב המהר"י קורקוס (הל' בכורים פ"ח הי"ח) בדעת הרמב"ם וכ"כ עוד אחרונים. לדבריהם רק המורסן עצמו שהפרידו אינו מצטרף אבל אם יהיה קמח כשיעור חמשת רבעים מבלי המורסן שהחזירו הוא מתחייב שפיר בחלה.

ובספר חזון נחום [חיברו רבי אליעזר נחום שהיה הראשון לציון וראש הרבנים בירושלים מרבותיו של החיד"א] על המשניות (חלה פרק ב' משנה ו') כתב בדעת הרשב"א שלאו דווקא אם אחר שהפריד את המורסן היה בקמח שיעור שחייב בחלה, אלא אפילו אם עירב את המורסן והסובין ולא היה קמח בשיעור שחייב בהפרשת חלה, ואחר כך הוסיף קמח אחר וביחד יש שיעור, גם כן חייב בחלה עיי"ש.

ובביאור המחלוקת של היש אומרים בתשב"ץ והגר"א עם הרשב"א והמהר"י קורקוס ועוד, נראה שהם נחלקו מה החיסרון שאמרו בירושלמי שאין זה דרך עיסה, האם החיסרון הוא בעיסה שכאן הכוונה על הקמח, שהקמח נפטר ברגע שהחזירו את הסובין והמורסן שהפרידו, וממילא עכשיו הקמח הזה נחשב כקמח מקולקל, ומקלקל את כל הקמח שאין נעשית כדרך עיסה, וממילא אפילו יש שיעור קמח זה פטור מהפרשת חלה. או דילמא שהחיסרון הוא בשם לחם ,שלחם שעשוי מקמח שהחזירו את הסובין לא נקרא לחם, וממילא רק החלק הזה שהוא מוחזר הוא לא מצטרף לשם לחם אבל שאר הקמח שם לחם עליו.

ונראה שבספק זה הסתפק המגן אברהם (סי' תנ"ד ס"ק ב) שהשו"ע (תנד, א) פסק אין יוצאין לא בפת סובין ולא בפת מורסן, אבל לש הוא את העיסה בסובין ומורסן שבה ויוצא בה. וכתב המגן אברהם ואם נטל מורסנה מתוכה וחזר לתוכה ולש עמה יש להסתפק אם הוא מצטרף לכזית עי' יו"ד שכד ס"ג ע"כ. דהיינו המגן אברהם מסתפק האם גם במצה שהפריד את המורסן והחזירו יש חיסרון שהחלק של המורסן לא מצטרף לכזית מצה או לא. ובביאור הספק כתב המחצית השקל דהא דאינו מצטרף לעניין חלה הוא לא משום דלא מיקרי לחם ,אלא משום שבחלה כתיב עריסותיכם, ואין דרך לישת עיסה בכך, וא"כ דווקא לעניין חלה שכתוב עריסותיכם יש חיסרון אם החזיר את המורסן אבל לעניין מצה לא. או דילמא שהחיסרון הוא בשם לחם וא"כ גם במצה יש חיסרון אם הוציאו את המורסן והסובין שאינו מיקרי לחם. [ומש"כ הגר"א שאפשר אפילו אם היה שיעור של ה' רבעים ג"כ היה פטור מטעם שאינו קרוי לחם אין כוונתו למה שכתבנו שהחיסרון הוא בלחם, אלא שכיון שהעיסה מקולקלת לא מיקרי לחם גם לאחר אפיה].

ונמצא שהמחלוקת של היש אומרים בתשב"ץ והגר"א עם הרשב"א והמהר"י קורקוס ועוד האם אפשר להשלים את העיסה בקמח אחר או שקמח זה כבר נפטר, הוא גופא הספק של המג"א האם החיסרון של הפרדת הסובין והמורסן מהקמח הוא חיסרון בעיסה [ולצד זה דין זה הוא רק בחלה ולא במצה], או שהחיסרון הוא שאין לזה דין לחם אם הוציאו את הסובין והמורסן והחזירו [ולצד זה דין זה שייך גם במצה].

והנה להלכה לגבי מצה שעשו אותה מעיסה שהפרידו ממנה את המורסן ושוב החזירו אותו החוק יעקב והפרי חדש כתבו להדיא שאינו מצטרף לכזית וכדבריהם פסק המשנה ברורה (סי' תנד ס"ק ג') ולפי מה שכתבנו נמצא שנוקטים העיקר להלכה שהחיסרון בעיסה שהוציאו ממנה את המורסן שאין עליה שם לחם [ולא שהעיסה מקולקלת], ולכן אם יהיה בעיסה כזית דגן שלא הוציאו ממנה את המורסן יצא ידי חובה, ולפ"ז נמצא שגם לגבי הפרשת חלה אם יוסיף קמח ממקום אחר יצטרף לשיעור חלה, כמו שיוצא ידי חובת מצה אם יהיה שם כזית אחר שלא הפרידו ממנו.

ובזה אתי שפיר שלא מצינו בפוסקים שחששו לשיטה שהביא התשב"ץ והגר"א שאף אם היה חמשת רבעים קמח בעיסה או שהוסיפו לעיסה קמח אחר שאינו מופרד מהסובין שהיא פטורה מחלה, ולכל הפחות היינו צריכים לחשוש לעניין ברכה שלא לברך על הפרשת חלה מצד ספק ברכות להקל, ולפי מה שביארנו אתי שפיר דהעיקר להלכה שנוקטים כמו הצד שהחיסרון הוא שאין לו שם לחם ,וכל שיש חמשת רבעים קמח אחר או הוסיף ממקום אחר קמח שלא הפרידו ,שם לחם עליו, וחייב בחלה.

האם בזמנינו שייך לפטור קמח שהפרידו ממנו את הסובין והמורסן

ג] ועתה נבוא לעיקר הדין, לכאורה לפי המבואר במשנה סובין ומורסן שהפרידום מהקמח והחזירום אינם מצטרפים, לפי זה העושה עיסה מקמח מלא מוטל עליו לברר האם בטחנת הקמח שבה טחנו את הקמח שרכש הפרידו את הסובין והמורסן והחזירום, או שטחנו את הכל ביחד קודם שיפריש בברכה.

אם הפרידו את הסובין והמורסן צריך להוסיף כשיעור זה לקמח, והנה שיעור הסובין והמורסן בקמח הוא כ-18% אמנם לא את הכל מחזירים, ובדרך כלל כיום מחזירים כ-8% סובין, אכן יש מקומות שאחרי שמפרידים את הסובין הם טוחנים אותם שוב במכונה אחרת שמיוחדת לזה, והם מחזירים עד כ-15% סובין, וכדי לצאת מידי ספיקא מי שאינו יודע בבירור אם הפרידו וכמה החזירו יש להוסיף עד כ-15% קמח אחר [מכיוון שהקמח שמחזיר הוא גם קמח שהפרידו ממנו לכן יש להוסיף גם על הקמח שמוסיף] ולפי זה לכאורה שיעור הפרשת חלה בברכה יהיה לפי הגר"ח נאה כ-1940 גרם, ולפי החזון איש כ-2640 גרם [מכיוון שבקמח המלא הטחינה בדרך כלל היא יותר גסה לכן יש הבדל של כ-3% מהקמח הלבן ונמצא שאפשר להוריד כ-50 גרם מהשיעורים של הגר"ח נאה והחזון איש ונמצא ששיעור הפרשת חלה לנוהגים כשיעור הגר"ח נאה הוא כ-1900 גרם, ולנוהגים כשיעור חזון איש הוא כ-2570 גרם.

אלא שיש לדון מכמה צדדים האם הדין הזה שאם הפרידו מורסן וסובין שייך כיום בזמנינו.
ובתחילה אנו צריכים לברר מדוע מפרידים את הסובין והמורסן ואחרי זה מחזירים בחזרה.

בזמן חז"ל ההפרדה היתה מחמת שהסובין והמורסן לא היו חשובים לאכילה, ורק העניים שהיו אוכלים פת קיבר היו משתמשים בהם, וגם העניים שהיו משתמשים במורסן ובסובין היה רק באופן שטחנו את הכל ביחד ועשו מהכל ביחד עיסה, שנקראת בלשון חז"ל עיסה בלוסה. אך גם אותם עניים אחר שכבר הפרידו את הסובין והמורסן והחשיבו אותם כפסולת, לא היו מחזירים אותם לקמח, ומשום כך אמר רבי יוחנן דאין זה דרך עיסה.

הפוסקים הזכירו סיבה אחרת שמחמתה היו מפרידים את הסובין והמורסן מהקמח בזמנם, והיא משום שהסובין והמורסן היו מקשים מאד על הניפוי של הקמח מחמת התולעים, ומשום כך הפרידו את הסובין והמורסן כדי להקל על מלאכת הניפוי, ואחרי זה החזירו אותם בחזרה. ונמצא שבזמן שהפרידו את הסובין והמורסן ההפרדה הייתה על דעת להחזירם. ולפי זה כתב הגרצ"פ פרנק בספרו מקראי קודש (פסח חלק ב' סי' ח) שמסתבר שכיון שהפרדת הסובין והמורסן הייתה על דעת להחזיר, הסובין והמורסן מצטרפים לשיעור חלה וכל דין המשנה הוא דווקא בסובין ומורסן שהופרדו שלא על דעת להחזיר.

לפי בירורים שערכנו הסיבה שבשנים האחרונות מפרידים בטחנות הקמח את הסובין והמורסן הוא משתי סיבות שונות, יש טחנות שמפרידים כדי להקל על הלישה של הבצק, שמכיוון שהסובין טחינתם גסה יותר הם גורמים לבצק להתפורר כשעושים ממנו עיסה, ומשום כך הם מפרידים את הסובין וחוזרים וטוחנין אותם שוב, כדי שיהיו יותר דקים ונוחים ללישה. גם הפרדה זו היא על דעת להחזיר את הסובין ולפי מה שכתב המקראי קודש בהפרדה על דעת להחזיר, הסובין והמורסן מצטרפין לשיעור חלה.

אמנם יש טחנות קמח שהסיבה שמפרידים את הסובין והמורסן היא כדי לחסוך לעצמם שלא יצטרכו לעשות פס ייצור נוסף של קמח לא מנופה, ומשום כך הם מנפים את כל הקמח שברשותם, ולאחר הניפוי הם מוספים סובין ומורסן רק באותו הקמח שהם מייעדים לשווק כקמח המלא לפי הכמות הנצרכת [יש קמחים של 70% מלא ויש של 80%] בסוג הפרדה זו צ"ע אם שייכת הסברא של הגרצ"פ פרנק שהוציאו את הסובין על דעת להחזיר, שהרי יתכן שהמורסן והסובין שהחזירו הוא בכלל לא מהקמח הזה אלא מקמח שנטחן ביום אחר.

והנה גם באופן זה שמוסיפים מורסן וסובין ממקום אחר מצינו מחלוקת באחרונים האם הסובין והמורסן שהוסיף ממקום אחר מצטרפין או לא. בספר חזון נחום הנ"ל הביא את דעת בעל ההון עשיר על המשניות [רבי עמנואל חי ריקי מחכמי איטליה וירושלים מח"ס משנת חסידים] שכתב כדבר פשוט שאם הוסיף מורסן וסובין ממקום אחר שאינם מצטרפים לשיעור חלה, וטעמו שאם סובין ומורסן שניטלו מהקמח הזה אינן מצטרפין כל שכן שלא יצטרף סובין או מורסן ממקום אחר שאינו שלו. אמנם החזון נחום כתב שמלשון הירושלמי מבואר שמורסן וסובין ממקום אחר מצטרפין והביא שכן כתב בפירוש שדה יהושע על הירושלמי [להר"י בבננשיתי אח של בעל הכנסת הגדולה]. ובביאור דבריהם נראה שמכיוון שמראש הוא שומר לעצמו סובין ומורסן להוסיפם בעיסה בשעה שנצרך, א"כ אין הסובין נחשבים אצלו כפסולת שנימא שאינו דרך עיסה, אלא אדרבא הוא מחשיב אותם ושומר אותם כדי לערבם ולכן הם מצטרפים לשיעור חלה.

ולפי האמור נמצא שבזמנינו בין אם החזירו את אותן הסובין והמורסן שנטלו בתחילה, ובין שלקחו סובין ומורסן אחרים והוסיפו לקמח הכל מצטרף לשיעור חלה. וכמו שנתבאר או משום שההפרדה הייתה על דעת להחזיר שבכה"ג המשנה לא דיברה שלא מצטרף, או משום שמורסן וסובין ממקום אחר מצטרפין כיון שהחשיב אותם.

עוד יש להעיר שבזמנינו אין ההפרדה של הסובין והמורסן גורמת שלא יצטרפו לשיעור חלה, וטעם הדבר הוא משום שיש הבדל גדול בין ההפרדה שהפרידו בזמן המשנה לזמנינו, היות ובזמן המשנה הסיבה שהוציאו את הסובין והמורסן היא משום שהחשיבו אותם כפסולת, ועל כן אמרו חכמים שפסולת שהוצאה, אין היא מצטרפת לשיעור חלה שאין זה דרך עיסה. אך כיום שמחשיבים את הקמח המלא שמעורב בו סובין כדבר חשוב ומועיל לבריאות יותר מלחם שעשוי מקמח לבן, ואף משלמים בעבורו מחיר גבוה יותר, בזה אפילו שהפרידו את הסובין והמורסן מסיבות שונות, הם יצטרפו לשיעור חלה.

וראיתי בספר תשובות והנהגות [להגר"מ שטרנבוך שליט"א חלק ג' סי' ע"א] שדן לגבי לחם שחור שעשוי רובו ממורסן מהי ברכתו הראשונה והאחרונה, ובתחילה כתב שאולי דמיא לעיסת הכלבים השנויה בסוף פ"א דחלה שאם עירב הרבה מורסן שאינה חייבת בחלה וכן אם חזר מורסנן לתוכן אינה חייבת בחלה. ואחרי זה כתב וז"ל מיהו יש לומר שאם הפריד המורסן על דעת לאוכלו אחשביה כלחם ונעשה כמוהו, ולא אמרינן דבטלה דעתו כיון שבזמן הזה רבים אוכלים כן, ולא נקרא משונה כיון שלדברי הטבעונים זהו הלחם שבריא לאכול, וע"כ מי שאוכלו ברכתו המוציא וחייב בבהמ"ז, ולא אמרינן בטלה דעתו אלא כשמנהגו משונה ולא מתקבל כלל. ועוד כתב "וביותר יש לומר דהא דאמרינן דאין בו דין לחם כלל היינו דווקא באופן שבתחילה הפרידו את הקליפות ואח"כ חזרו לתוכו, והיינו שלא בכוונה, אבל אם מעיקרא הפרישו הקליפות כדי להחזירם אחר כך לא נקרא הפרישו כלל וחייב בחלה ודינו כלחם שדעתו עלה כל הזמן" עיי"ש. וסברא זו דמיא למה שכתבנו לעיל בשם המקראי קודש שאם הפריד על דעת להחזיר מצטרף לשיעור חלה^[2].

וא"כ לפ"ז נמצא שבין אם הוסיפו מורסן וסובין מאותו הקמח, ובין שהוסיפו מורסן וסובין ממקום אחר, לעולם אין חשוב כפסולת כמו שהיה בזמן הגמרא והכל מצטרף לשיעור חלה.

עוד יש לדון בכל דין זה שכידוע היום מוסיפים את הסובין לתוך הקמח אבל את המורסן שהוא בדרך כלל כחצי מהקליפות אין מחזירין, אלא מייעדים אותו למאכל בהמה. ויש לדון האם הדין שכתוב במשנה ניטל מורסנן מתוכן וחזר לתוכן הרי אלו פטורים. האם הוא נאמר גם על הסובין או שמא רק על המורסן.

הרמב"ם (הל' בכורים פ"ו הל' יח) כתב, קמח שלא רקדו אלא לשו בסובין שלו הואיל ויש בכל הקמח עומר חייב בחלה, אבל אם נטל המורסן מן הקמח וחזר והשלים שיעור העיסה במורסן שהחזירו לקמח אינו חייב בחלה. והקשה הרש"ש על הרמב"ם שפתח בסובין וסיים במורסן דהוא תמוה. וכתב שלפי הרע"ב שמורסן גרע מסובין יש לומר שדווקא נקט מורסן אבל סובין אפילו ניטל וחזר חייב.
אמנם הביא שהר"ן (פ"ב דפסחים דף יא ד"ה פת הדראה) גרס ניטל סובן ומורסנן.

ובאמת שמצינו בזה מחלוקת מפורשת האם הסובין והמורסן דין אחד להם, שיש אומרים שכל דין זה שנאמר שאם הפרידו והחזירו נאמר רק במורסן שהוא החלק הגס יותר והוא נחשב לפסולת, וכן כ' המאירי בפסחים (לו, ע"ב) שמאחר שלא אמר כן אלא במורסן משמע שהסובין ברי חלה הם ואפילו החזירם מצטרפים.

וכן דעת התפארת ישראל בהלכתא גבירתא, ובדרך אמונה (פ"ו מהל' בכורים צהה"ל ס"ק שעד) כתב שכן משמע מלשון הרוקח סי' שנט. אמנם הטור (סי' שכד) וכן הש"ך (יו"ד שכד ס"ק יא) כתבו שדין זה הוא גם בסובין וכגירסת הר"ן. וא"כ בזמנינו שמחזירים רק את הסובין תלוי במחלוקת הנ"ל ולפי השיטות שבסובין לא נאמר דין זה א"כ הסובין מצטרפין לשיעור חלה אפילו אם הפרידום^[3].

עוד יש לדון בכל דין זה של הפרדת הסובין והמורסן, מה הדין אם בעל העיסה בעצמו לא הפריד את הסובין והמורסן מהקמח אלא אדם אחר הפרידם, האם הפרדה זו גם כן חשובה הפרדה כיון שבמציאות הפרידו את הסובין והמורסן והחזירום, או דילמא שהפרדה זו כיון שלא נעשתה על ידי בעל העיסה אינה חשובה הפרדה.  ועמד בספק זה המשנה ראשונה במשנתינו וכתב שבניטל והוחזר שלא מדעת בעל הבית אפשר דהוי כלא ניטל, כיון שנעשה שלא מדעת בעל הבית, אמנם כתב שבמשנה ובפוסקים לא מצינו שחילקו בזה. [ולמעשה מידי ספיקא לא נפקא]

ולפי הצד שצריך שבעל העיסה בעצמו יפריד, יש לדון כשאדם קונה קמח ולא טורח לברר אם הפרידו את הסובין או לא, די"ל דהוי לדידיה כלא הופרד, כיון שהוא עצמו לא הפריד וכל מה שנעשה אין זה בידיעתו, ויתכן שעיסה כזאת שנעשית מקמח שהופרד מבלי ידיעתו חייבת בחלה, ויל"ע.

והנה מכל הני סברות נראה שאדם שיש לו שיעור קמח מלא שהפרידו ממנו את הסובין בשיעור שרגילים להפריש בלי ברכה [שהוא כ1200 גרם ובקמח מלא השיעור הוא כ-3% פחות שהוא כ-40 גרם פחות] אין לו לפטור את עצמו מהפרשת חלה בגלל שהפרידו את הסובין והחזירו, מכמה טעמים:
א. משום שאפשר שהפרידו על דעת להחזיר ואין זה נקרא הפרדה, וכן יתכן שהוסיפו סובין אחרים שלדעת כמה מהפוסקים סובין אלו מצטרפין.
ב. משום שההפרדה כיום היא לא מחמת שהחשיבו את הסובין כפסולת אלא נעשית מסיבות אחרות ואדרבא מחשיבים את הסובין כדבר חשוב.
ג. משום שיש הרבה מהפוסקים שסוברים שכל הדין שאינו מצטרף אם החזירו נאמר רק במורסן ולא בסובין, וכיום מחזירים את הסובין.
ד. משום שיתכן שהפרדה שלא נעשית על ידי בעל העיסה לא חשיבא הפרדה.

ד] עוד יש להוסיף שהנוהגים להפריש משיעור הגר"ח נאה שהוא כ-1660 גרם בברכה, ובקמח המלא השיעור כ-50 גרם פחות דהיינו כ-1620 גרם, נראה שאם יש לו קמח מלא בשיעור של 1620 שהפרידו ממנו את הסובין, שפיר יכול לברך על הבצק שעשה מקמח זה על הפרשת חלה, שמלבד כל הסברות שכתבנו שכיום אפשר שאין זה נקרא הפרדה שאינה מצטרפת לשיעור חלה, מלבד זה יש לדעת ששיעור הפרשת חלה בברכה לנוהגים את השיעור הקטן הוא פחות מהשיעור המפורסם שכתב הגר"ח נאה ונבאר את הדברים.

השיעור הקטן שנקרא שיעור הגר"ח נאה התבסס על מה שכתב הרמב"ם בפירוש המשניות (עדיות פ"א משנה ב) שכתב "וכבר עשיתי אני מדה בתכלית יכולתי לדייק ומצאתי שעור חלה באותה המידה חמש מאות ועשרים דרהם בקירוב מקמח החיטים" [דרהם הוא מטבע שהיה נהוג במדינות ערב מאז ומקדם] הגר"ח נאה שקל את מטבע הדרהם שהיה מצוי בזמנו [לפני כמאה שנה] ומשקלו היה כ-3.2 גרם, הכפיל ב-520 ומזה הגיע לשיעור של כ-1666 גרם. כדי להשוות את השיעור שיצא לו לפי משקל הרמב"ם לשיעור הנפח של הביצים ששיעורו בחלה כ-2488 סמ"ק [כמבואר לעיל ששיעור הפרשת חלה הוא מ"ג ביצים וחומש, ושיעור הביצה לדבריו הוא כ-57.6 גרם ולפי זה שיעור הנפח של מ"ג ביצים וחומש הוא 2488 סמ"ק] היה צריך הגר"ח נאה קצת לדפוק את הקמח בכלי עד שהגיע לשיעור של 1666 גרם. אמנם גם הגר"ח נאה הסתפק שמא צורת מדידת השיעור היא בלא לדפוק את הקמח בכלי ולכן כתב שלכתחילה יש להפריש בלי ברכה כבר מ-1250 גרם.

והנה כשפרסם הגר"ח נאה את שיעורו היו כמה מחכמי ירושלים שטענו שהשיעור הוא קטן משיעור 1666 גרם ואפשר להפריש בברכה בשיעור קטן יותר. וכן טען הגאון רבי דוד בהר"ן זצ"ל [ונדפסו דבריו בספר אורח דוד (הל' חלה אות שנז)] וכן העיר הגאון רבי שלמה זלמן אויערבך זצ"ל הודפס בספר הליכות שלמה (מועדים ב פ"ז הערה87). [בזמנו השיעור היה באוקיות וכתב שמה שהגר"ח נאה כתב שרק מ-7 אוקיות אפשר לברך, אין זה כך אלא כבר מ-6 אוקיות אפשר לברך. שיעור אוקיה לדבריהם הוא 238 גרם ולפי זה שיעור הפרשת חלה לפי שיעור 6 אוקיות הוא 1428 גרם], אמנם חכמי ירושלים לא הרעישו על זה כיון שבין כך הגר"ח נאה כתב שיפרישו בלא ברכה גם בפחות מכך. וכבר כתב על כך בספר זבחי צדק [להגר"ע סומך ראש רבני בבל (ח"ב סי' כז)] שיש לילך במשקל הדרהמים לפי משקל עג'ם שהיא חסרה ממשקל הדרהם של מקומו. וכן כתב הגר"ח פלאג'י בהגדה של פסח (חיים לראש עמ' ק"ט) שיש הפרש בין משקל הדרהם בין זמן הרמב"ם והראשונים לזמנינו [שבזמנם משקל הדרהם היה ס"א – ס"ד שעורות, וכיום השיעור ע"ב שעורות].

ובשנים האחרונות בדקו כמה וכמה חוקרים המתעסקים בחקר מטבעות ישנות ומצאו שיש הבדל בין הדרהם הטורקי שהגר"ח נאה השתמש בו לבין הדרהם המצרי שעל פיו הרמב"ם שקל ויש הבדל של כמעט 0.5 גרם, ורוב המטבעות שמצאו מתקופת הרמב"ם שקלו כ-2.8 גרם או 2.7 גרם [לעומת הדרהם הטורקי ששקל 3.2 גרם], ולפי זה יוצא ששיעור חלה בברכה הוא בין 1400 גרם ל-1456 גרם. עי' בכל זה בספר מדות ושיעורי תורה (פרק ל סעיפים ד –ו)

ולפי זה מי שיש לו שיעור של קמח בשיעור הגר"ח נאה שהוא 1666 גרם אף אם הפרידו ממנו את הסובין והמורסן, ואפילו אם נאמר שאינן מצטרפים לשיעור חלה, מכל מקום כיון שעל פי האמור השיעור להפרשת חלה עם ברכה הוא קצת יותר מ-1440 גרם נמצא שבכל ענין יש בידו שיעור חלה עם ברכה.

נוסיף שמלבד כל הסברות והחשבונות שכתבנו, יש הבדל בין קמח מלא לקמח לבן בנפח וכנז"ל, בטחינה דקה ההבדל הוא בין 3% ל-5% ובטחינה גסה יותר ההבדל הוא בערך כ-10% וא"כ ישנה הסתברות גבוהה שבשיעור של 1666 גרם שהפרידו ממנו את הסובין והמורסן, יש שיעור גם בלא להוסיף את השיעור של המורסן והסובין, היות ובהרבה מטחנות הקמח לא מוסיפים את כל ה-15% מהסובין אלא רק 8% וא"כ שיעור זה מתקזז עם הנפח של קמח החיטה המלא ושפיר אפשר להפריש עם ברכה.

לסיכום:

א. העושה עיסה מקמח מלא בשיעור מצומצם נכון שיברר אם הקמח שבידו הופרדו ממנו הסובין והמורסן והוחזרו, או שלא הפרידו כלל את הסובין והמורסן.

ב. אם הפרידו את המורסן והסובין והחזירום, או אם אין ביכולתו לברר דבר זה ,עליו להוסיף שיעור של 15% על השיעורים המקובלים כיון שיש חשש שהסובין והמורסן אינן מצטרפין לשיעור חלה מחמת שהופרדו. ולפי זה המפרישים בברכה בשיעור הגר"ח נאה שהוא כ-1666 גרם, יש להם להוסיף שיעור של כ-280 גרם על הקמח דהיינו כ-1940 גרם. והמפרישים בברכה בשיעור החזון איש שהוא כ-2250 גרם יש להם להוסיף כ-360 גרם על הקמח דהיינו כ-2620 גרם.
[ברוב הקמחים שהטחינה בקמח המלא קצת גסה אפשר להוריד כ 40 גרם מהשיעורים הנ"ל].

ג. בזמנינו מי שעשה עיסה מקמח מלא בשיעור של כ-1200 גרם אפילו שהקמח שיש בידו הפרידו ממנו את הסובין והמורסן יש לו להפריש חלה (בלי ברכה), מכמה טעמים:

א. שכיון שהפרידו את הסובין והמורסן על דעת להחזיר יתכן שהם מצטרפים לשיעור.
ב. שבכמה מקומות מוסיפין מורסן וסובין ממקום אחר ויש אומרים שבכה"ג הם מצטרפים לשיעור.
ג. שכיום הסובין נחשבים כמאכל בריאים ועשירים ולא כפסולת, ולא נאמר הדין של המשנה אלא רק בכה"ג שהיו נחשבים פסולת.
ד. שיש אומרים שכל הדין שקמח שהוציאו ממנו את המורסן והסובין שאינם מצטרפים לשיעור נאמר רק במורסן שהוא הקליפה הגסה ולא בסובין שהוא הקליפה הדקה וכיום בדרך כלל מחזירים רק את הסובין והם מצטרפים שפיר לשיעור.
ה. שיש סברא לומר שרק בעל הבית שהפריד את הסובין והמורסן אינן מצטרפין אך אם הוא בעצמו לא הפריד ולא מעוניין בזה והחזירו אין זה נחשב הפרדה ומצטרף לשיעור חלה.

ד. הנוהגים להפריש חלה בשיעור הגר"ח נאה ויש להם קמח מצומצם כשיעור זה שהפרידו ממנו את הסובין והמורסן יכולים לברך על הפרשת חלה משני טעמים:
א. משום שמסתבר שהשיעור לברכה הוא כבר מכ-1400 גרם לפי שיעור הרמב"ם שהוא 520 דרהם.
ב. ועוד שבדרך כלל מפרידים רק כ8% מהסובין ושיעור זה מתווסף בטחינת הקמח המלא שהיא טחינה גסה יותר, ונמצא שמה שחסר מהסובין מושלם מהקמח וכפי שהתבאר בגוף המאמר.

נערך מתוך שיעור שנאמר ביום העיון כ”ה ניסן תשע”ט בבית המדרש ע"י הרה"ג ר' מיכאל גלעדי – ראש כולל זיכרון משה

[1].  וכאן המקום להעיר מה שהרבה שואלים כשעושים בצק קילו מקמח חיטה לבן וקילו מקמח חיטה מלא [ואין זה נקרא עושה עיסתו קבין קבין היות וחלק מבני הבית רוצים דווקא את הקמח המלא מטעמי בריאות] ושואלים אם יצרפו את ב' העיסות באופן שינשכו זה את זה או אם יצרפו את הכל בשקית אחת האם יהיה ניתן לברך על הפרשת חלה, וטענתם שקמח לבן וקמח מלא זה אותו מין [וזה לא דומה לקמח כוסמין או קמח שיפון שאנו צריכים לדון אם הוא מין חיטה או שעורה].

ולהלכה אין ב' העיסות או הלחמים מב' הקמחים מצטרפים, והטעם משום שהלכה היא שכל ב' עיסות שמקפידים שלא לערב אותם אינן מצטרפות ואפילו שהם של אדם אחד. לפי רוב השיטות הקפידה שלא לערב היא בעירוב העיסות דהיינו שמקפידים שלא לערב את העיסות ביחד [ואפילו שלאחר אפיה אין מקפידים לערב את הלחמים ומניחים את הכל בשקית אחת, וכן אפילו שאין מקפידים שבצק ינשוך לבצק, מכיוון שיש הקפדה בעירוב העיסות שיהיו לעיסה אחת אין מצטרפים.]

[2]. יש לציין שישנה מחלוקת מהו סובין ומהו מורסן, הרא"ש והרע"ב במשנתינו נקטו שסובין הוא הדק והמורסן הוא הגס, אמנם ברש"י בשבת (עו: ד"ה וסובן) כתב וסובן קליפת החיטים הנושרת מחמת כתישה. ומורסנן, הנשאר בנפה, ומשמע שהמורסן הוא יותר דק מהסובין. ועמד בכל זה באריכות הגינת ורדים (כלל ד' סי' ו') והעלה שהמורסן הוא היותר משובח, ולפי זה התיקשה בביאור משנתינו שהמשנה נקטה ניטל מורסנן, ועיי"ש במה שתירץ.