שאלה
מידי שנה אני מלמדת את תלמידותי לקלוע חלות לשבת.
אני מכינה בצק בכמות כשלשה ק"ג ויותר, ומחלקת לכל בת מעט מן הבצק, וכל בת קולעת חלה לעצמה ואופה אותה בביתה. האם עלי להפריש חלה מהבצק?
תשובה
אם כל אחת מהתלמידות מקבלת בצק שהוא פחות משיעור חלה, וגם העיסה הנשארת אצל המורה אין בה כשיעור חלה, העיסה פטורה מחלה.
אבל אם אצל המורה, או אצל אחת התלמידות, נשאר בצק בכמות שיש בו כשיעור חלה, אותו החלק חייב בהפרשה בברכה, וגם שאר החלקים יש להפריש מהם חלה מספק. ובאופן זה יפרישו מן החלק הגדול, שהוא מחויב בוודאי, ויכוונו לפטור גם את שאר החלקים.
ביאורים
הלש עיסה כשיעור חלה, אך בדעתו לחלקה אחר כך לחלקים קטנים שאין באף אחד מהם שיעור חלה, הרי היא פטורה מן החלה.
וכן שנינו במשנה (חלה פרק א משנה ז): "נשים שנתנו לנחתום לעשות להן שאור, אם אין בשל אחת מהן כשיעור פטורה מן החלה". ומפרש רבי יוחנן בירושלמי (שם): "שכן העושה עיסה על מנת לחלקה בצק, פטורה מן החלה".
אלא שברישא של אותה משנה מצאנו אופן אחד שחייבת בחלה אף אם דעתו לחלקה. וזה לשון המשנה (שם): "נחתום שעשה שאור לחלק חייב בחלה. נשים שנתנו לנחתום לעשות להן שאור, אם אין בשל אחת מהן כשיעור פטורה מן החלה". ונחלקו הראשונים בביאור החילוק בין הרישא לסיפא.
הראב"ד (בהשגותיו, ביכורים פרק ו הלכה יט) מפרש שבסיפא נטל הנחתום את הקמח מכמה נשים, ובוודאי עתידות הן לחלקו ביניהן, לכן אינו מתחייב. ברם ברישא, שעשה את כל השאור משלו, אפשר שימלך בדעתו לבסוף ולא יחלקנו, ולכן הוא מצטרף ומתחייב.
ולדעת הראב"ד דין זה אמור גם באדם פרטי שאינו נחתום, שאם עשה את כל העיסה משלו ודעתו לחלקה חייבת בחלה, שמא ימלך בדעתו לבסוף ולא יחלקנה. וכן נראה שנקט גם הרשב"א (פסקי חלה שער ב).
אכן דעת הרמב"ם שרק בנחתום חששו שימלך בדעתו, משום שהוא תלוי בדעת הלוקחים, ואפשר שלא יקנו ממנו, ועל כרחו יאפה בעצמו את הכל. וכן משמע מלשון הירושלמי: "נחתום לא בדעתו הדבר תלוי, בדעת הלקוחות הדבר תלוי, שמא [לא] ימצא לקוחות והוא חוזר ועושה אותה עיסה".
ונמצא לפי זה שבעל הבית שאינו תלוי בדעת הלוקחים, אין חוששים שימלך וישנה דעתו, ואף אם עשאה כולה שלו
פטורה אם דעתו לחלקה.
וזה לשון הרמב"ם (שם): "נחתום שעשה עיסה לעשותה שאור לחלקה חייבת בחלה, שאם לא תמכר יעשנה פת. העושה עיסה לחלקה בצק פטורה". הרי מבואר שמי שאינו נחתום שעשה עיסה לחלקה פטורה, ומשמע אפילו עשאה כולה משלו.
ובשולחן ערוך (סימן שכו סעיף ב) פסק כהרמב"ם, וכתב בביאור הגר"א (ס"ק ז): "דלא נקטינן כהראב"ד, דחלקו עליו הכל, קמאי ובתראי".
ועל כן בנידון שאלתנו, אף אם עשתה המורה את כל העיסה מקמח שלה, פטורה מחלה, כדעת הרמב"ם והשולחן ערוך, וכן נקטו כל הפוסקים.
ואמנם החזון איש (יורה דעה קצח ס"ק ד) מצדד שבאופן שבדעתה לחלקה לאחרים דינה כנחתום, שהרי אפשר שתימלך ותאפה הכל לעצמה. אך מלשון הרמ"א (שם) משמע שגם באופן זה אין חוששים שתימלך והעיסה פטורה, וכן נוקטים להלכה.
עד כאן דיברנו באופן הפשוט, שמחלקים את כל העיסה לחלקים קטנים, ובאף חלק לא נשאר כשיעור חלה. אמנם
אם החלק שנותר ביד המורה יש בו כשיעור חלה, אותו החלק חייב בוודאי בהפרשה, שהרי אותו החלק אינו עתיד
לחלקו.
ואף שלא ידעה מראש איזה חלק מהעיסה ישאר בידה. ואפילו אם בתחילה לא חשבה שישאר בידה כשיעור חלה, מכל מקום חייבת, שכן מבואר בפוסקים שהעושה עיסה על מנת לחלקה ולבסוף לא חילקה, חייבת בחלה. וכן כתב הרמ"א (שם סעיף ד): "והוא הדין באדם אחד שעשה ב' קבין ודעתו לחלקם, וחילקם". מבואר מלשונו שפטור זה של העושה עיסה על מנת לחלקה, הוא רק באופן שלבסוף אכן חילק את העיסה. וכן כתב מהר"י קורקוס בפירוש (ביכורים פרק ז הלכה ח). ועל כן אותו החלק שנשאר בו לבסוף כשיעור חלה חייב בחלה, שהרי למעשה לא נתחלק.
והאחרונים נסתפקו באופן זה, האם אגב חלק זה שחייב בחלה נתחייבו גם שאר החלקים הקטנים. שאפשר שכל החלקים נחשבים כטפלים לחלק הגדול, ומכיון שהוא מחויב בהפרשה, גם השאר מחויב. (חלת לחם סימן ה סעיף יא, מנחת שלמה סימן סח, מקדש מעט סימן שכו ס"ק ט).
ויש שדייקו מלשון המשנה (שם): "אם אין בשל אחת מהן כשיעור פטורה מן החלה", משמע שרק באופן שאין בשל אף אחת מהן כשיעור, אזי פטורה. אבל אם יש אפילו בשל אחת כשיעור, הכל חייב.
(ובחלת לחם דייק כך גם מהירושלמי בפרק א הלכה ה, ומדברי התרומת הדשן והמהרי"ל שהביא הרמ"א בסימן שכד סעיף יא).
אמנם מפירוש המשנה להרמב"ם יש לדייק להיפך, שכתב: "וכן נשים שנתנו לנחתום לעשות להן שאור, ויש בשל כל אחת ואחת שעור חלה, חייב בחלה. ואם אין בשל אחת מהן כשעור פטורה מן החלה". משמע שרק אם בשל כל אחת ואחת כשיעור, אז חייב הכל. וכן משמע מלשון הרשב"א (שער ב הלכה ב), והתשב"ץ (סימן רצא) שרק חלק שיש בו כשיעור חייב.
ובשו"ת צמח צדק (יורה דעה סימן רלה) ובתורת הארץ (פרק ד ס"ק קא) נסתפקו בזה, וצידדו שהדבר תלוי בנידון אם יש ברירה או לאו, שאם אין ברירה, חייב הכל, שהרי לא היה מבורר בתחילה איזה חלק פטור. ואם יש ברירה, החלקים הקטנים פטורים. וכן כתב במקדש מעט (סימן שכו).
אמנם בחלת לחם (סימן ה) פסק להלכה שהכל מתחייב.
גם בשו"ת מנחת שלמה (סימן סח בהערה) כתב שהכל מתחייב בחלה, שמא אין ברירה. ועוד מטעם אחר צידד לחייב הכל, שאפשר שהטעם שעיסה שדעתו לחלקה פטורה אינו משום שאינה מצטרפת עתה לכשיעור, אלא משום שאין בה חשיבות של עיסה גדולה מאחר שבדעתו לחלקה. ובאופן שבדעתו לשייר בה חלק אחד כשיעור, יש בכולה חשיבות של עיסה גדולה, ולא איכפת לנו שחלק מהעיסה עתיד להחלק.
להלכה, בחלת לחם (שם סעיף יא) כתב שנראה שבאופן זה חייבת כולה, וסיים: אמנם למעשה אני חוכך בזה יען לא מצאתי בדברי הפוסקים. וכן במנחת שלמה נשאר בזה בצריך עיון. ועל כן יש להפריש גם משאר החלקים חלה בלא ברכה.
ואין להפריש מן החלקים הקטנים על החלק הגדול, שיתכן שהם פטורים והוא חייב. אך אפשר להפריש מן החלק הגדול ולכוון לפטור את החלקים הקטנים. ואף עדיף לעשות כך, שכן במנחת שלמה (שם) צידד שאם באנו לחוש שאין ברירה, אי אפשר להפריש מן החלקים הקטנים אפילו על עצמם, שכן יתכן שחלק מהם חייב וחלק פטור. ולכן לכתחילה עדיף להפריש מן החלק הגדול ולכוון לפטור את שאר החלקים.
