שאלה
ברצוני להכין בצק גדול על מנת להפריש חלה בברכה, ולאחר מכן לחלקו לחתיכות קטנות ובכל שבוע לאפות כמות קטנה. כך אני ירוויח גם הפרשה בברכה וגם עוגות טריות בכל שבוע. האם הדבר אפשרי?
תשובה
יש אומרים דבכהאי גוונא הוי ספק אם העיסה חייבת בחלה, ולכן באופן כזה יש להפריש חלה בלא ברכה, ויש אומרים דאפשר לברך על הפרשה זו.
ביאורים
כפי שנתבאר יש חילוק בין נחתום שעושה עיסה על דעת לחלק, דהעיסה חייבת, למי שאינו נחתום דעושה על מנת לחלק דהעיסה פטורה. ולפי זה נתקשו האחרונים דאם כן כל מי שעושה לחמים לשבת קודש, ובכל לחם אין בו כשיעור חלה, א"כ הוי על מנת לחלק, ואיך מפרישים חלה בברכה.
וזה לשון הצל"ח צל"ח (ברכות דף לז עמוד ב) "והנה דבר זה הוא מתמיה על מנהגינו בכל תפוצות ישראל שעושים חלות לשבת וכל אשה מברכת בביתה על הפרשת חלה, והרי הם מחלקים העיסה לג' או לד' חלות כדי להיות לחם משנה בכל סעודה, ובשום חלה בפני עצמה ליכא שיעור חלה". וכעין זה הקשה בביאור הגר"א (שכו סק"ז) "דכן נהגו אבותינו ואבות אבותינו להפריש חלה בשבתות ויו"ט".
ודעת רוב האחרונים דפטור על מנת לחלק הוא רק כשמחלק לאנשים אחרים, ולא כשמחלק לעצמה, ולכן מי שעושה לחמים לשבתות אף שמחלקים להרבה עיסות שאין בכל אחת כשיעור, העיסה חייבת בחלה.
אמנם עיין בצל"ח (שם) ובעוד אחרונים דהוכיחו דדעת כמה ראשונים דאפי' כשאינו מחלק לאחרים שייך פטור דעל מנת לחלק, וא"כ הדרא קושיא לדוכתא, ממה שנהגו להפריש חלה מהלחמים שעושים לשבת ויו"ט.
ובדברי חמודות על הרא"'ש (סימן ג סק"כ) כתב וז"ל "ועוד אני אומר דחלקה בצק אפי' לעצמו היא ומיהת דהיינו שיחלקה שלא לאפות עכשיו הכל אלא ליומא אוחרא או מסעודה לסעודה אחרת כמו משחרית לערבית אבל המחלק העיסה בצק לאפות מיד הכל אף על פי שאין בכל חלק כשיעור לא נפטר כלל דא"כ דוקא ככרות גדולות שבכל אחד שיעור חלה הוא דחייב". ובפתחי תשובה (סימן שכו סק"ב) הביא דבריו.
ובסברת החילוק כתב בספר לקט העומר (פרק ז סק"ט) דכשאינו אופה הכל בבת אחת או אפי' מיד זה אחר זה, הוי שלא כדרך עריסה ע"ש.
ובספר מנחת שי (סימן כב) ביאר סברת הדברי חמודות ע"פ מש"כ הצל"ח שם לחלק בין מחלק לעצמו להיכא דמחלק לאחרים וז"ל "כי אומר אני שההפרש בין מחלק לאנשים הרבה למחלק לעצמו, כי החילוק לאנשים הרבה היא כריתות ששוב לא יבואו לצרף, משא"כ המחלק עיסתו לעצמו כיון שאפשר שיבוא גם אח"כ להצטרף יחד אפי' הוא מחלקם לאפותם בתנורים הרבה, הלא אפשר להם גם אחר האפיה לבוא לצירוף סל, לכן גם עתה אין החילוק מוציאם מידי חיוב חלה".
וע"פ סברא זו י"ל דכשאינו אופה בבת אחת, נחשב דאינו ראוי לבוא לידי צירוף דבשעת אפיה השני מסתמא כבר נאכל מה שאפה מקודם, ועכ"פ מסתמא לא נשאר כבר כשיעור חלה.
וכתב בחלת לחם (סימן ה' סק"י) דלדינא אין הכרעה ברורה בזה, ולכן יש להחמיר ולהפריש חלה, אבל לא יברך על ההפרשה, וכן דעת הגרש"ז אויערבאך זצ"ל (שמירת שבת כהלכתה פרק מ"ב סעיף יא) דאף דהעיקר לדינא דהעיסה חייבת בחלה, לענין ברכה יש לחשוש להפוטרים, ולהפריש בלא ברכה.
ולפי הסוברים דיש באפיה זו משום על מנת לחלק, יש לדון אם אין לעשות כן משום דמפקיע מידי חלה, וכדנפסק ברמב"ם (פרק ו הלכה טז) "אסור לאדם לעשות עיסתו פחות פחות מכשיעור כדי לפוטרה מן החלה". אמנם עיין בדרך אמונה (שם ס"ק קס"ג) דמסתברא דהיכא דיש לו סיבה למה עושה עיסות קטנות, ולא כדי להפקיע מחלה, דמותר לעשות כן. אלא שעדיין י"ל דלכתחילה ראוי לעשות העיסה באופן שיוכל לברך.
אמנם דעת הגר"ש וואזנר זצ"ל (קובץ מבית לוי ח"ה עמ' לו) דאפשר לברך על הפרשה זו, דנקטינן העיקר לדינא כדעת רוב האחרונים דרק כשמחלק לאנשים אחרים יש פטור דעל מנת לחלק.
