שאלה
בביתנו מכינים בייגל אמריקאי שחולטין אותו במים חמים קודם אפייתו האם הבייגל חייב בחלה?
תשובה
בייגל אמריקאי המצוי הרגילות היא שחולטים אותו בתוך מים חמים לזמן מועט מאד ואין בחליטה זו שהות כדי לשנות את דינו ולפיכך יש להפריש חלה בברכה.
ביאורים
הגמ' ביבמות (מ, ע"א) אומרת חלוט מצה היא, למאי הלכתא לומר שאדם יוצא בה ידי חובתו בפסח, אע"ג דחלטיה מעיקרא כיון דהדר אפייה בתנור לחם עוני קרינא ביה ואדם יוצא בה ידי חובתו בפסח.
והקשו התוס' והרי שנינו לחם עוני פרט לחלוט. ותירצו התוס' בג' אופנים א. דהתם מיירי שלא חזר ואפאו ולכן אין יצא ידי חובתו. ב. דהתם עביד להו גדול כמו אשישא דאין עליו שם לחם עוני ג. דהתם מיירי בבלילה עבה ולכך הוי עשירות, ומשא"כ בבלילה רכה אם אפאו הוי שפיר לחם עוני.
והנה הרי"ף בפסחים בפרק כל שעה (דף יא ע"א) הביא את מחלוקת ר"י ור"ל במעשה אילפס ואת פלוגתת הראשונים כמאן פסקינן ואח"ז הביא שיש מי שפסק כרבי יהודה דאין לחם אלא האפוי בתנור. וע"ז הק' הרי"ף דאיכא פירכא לדבריו מהא דתניא שיוצא בחלוט. אכן הבעל המאור שם הקשה על דבריו דהרי בין כך ישנה סתירה דתניא לחם עוני פרט לחלוט. והביא בשם רבינו אפרים לחלק בין חלוט במים בלבד לבין חלוט בשמן ויין דאינו יוצא ידי חובתו.
והבעל המאור בעצמו תירץ דאין קושיה דיש חילוק בין חלטו במים והדר אפאו בתנור שיוצא בו ידי חובתו בפסח לבין חלטו במים הרותחין כל צרכן ובישל בהן כל צרכי הפת. והיה מקום להסתפק בדבריו במה שכתב שאם בישלו כל צרכו במים הרותחין שאין יוצא בזה ידי חובתו האם מיירי אף שאח"כ אפה בתנור, דשוב לא איכפת לן. או שמיירי שלא אפאה כלל, ועיין בחידושי המהר"ם חלאווה על פסחים שהביא דבריו של בעל המאור והוסיף שמיירי שלא אפאו כלל, ומבואר שאפילו שבישל כל צרכו מ"מ אם יאפה אותו יקבל שם לחם.
אכן הרמב"ן במלחמות שם כתב דאיכא בזה ג' חילוקים: א. חליטה של בעלי בתים דכיון שחלט אותו כל צרכו ומתבשל עד שאין חוטין נמשכין ממנו אפילו שאחר כך אפאו לא הוי אפיה כיון שנאכל מתוך בישלו. ב. ויש חלוט של עניים שחולטים מעט ונותנים בתנור דהוא דרך גריעותא. ג. ויש חלוט שנותנין הקמח לתוך מים רותחין ושוב עושין ממנו בצק ואופין אותו ועושין ממנו פת נאה חשובה והוי כאשישה.
ומבואר דפת שבישלה כל צרכה אף שאחר כך אפאה אין חשובה כלחם גמור דתלוי במידת הבישול. וכן מבואר במהר"ם חלאווה שם בפסחים כדעת הרמב"ן שכל שנגמר בישולו לא יהני מה שאחר כך אופאו בתנור.
אכן כמו שכתבנו מסתימת דברי התוס' שלא חילקו בין בישלה כל צרכה לבין אם לא בישלה כל צרכה ובכל אופן אם אח"כ אפאה מברך המוציא. ומצינו להדיא בעוד ראשונים שכתבו כך עי' במאירי בפסחים לז ע"א שכתב כל שבאילפס או מבושל וחזר ואפאו חייב בחלה ומברכין עליו המוציא ויוצא בו ידי חובה בפסח. וכן בשאילתות דרב אחאי גאון (פרשת צו סוף שאילתא עז) וכן דעת רבינו ישעיה בספר המכריע (ערך סג).
וכן מסתימת דברי השו"ע בסי' קסח סי"ד נראה כך שכתב חלוט שאחר כך אפאו בתנור פת גמור הוא ומברך עליו המוציא. ומסתימת דבריו שלא חילק בין אם בישלו כל צרכו לבין רק חלטו במים משמע שסובר כדעת התוס' שבכל גוונא שאפאו אחר הבישול מקבל שם פת ומברך עליו המוציא.
וכן מבואר בדברי החזו"א (סי' כו ס"ק ט) וז"ל עיסה שנתבשלה או נטגנה וכו' חזר ואפאה נראה דהוי לחם גמור [וע"כ לא פליגי ר"י ורבנן פסחים לז ע"ב אלא אי מהני אפיית תנור אחר אפיית אילפס] וכל שכן כשחלטה ואפאה [כמבואר תוס' שם לו ע"ב ד"ה פרט]. וסיים החזו"א והלכך הלחמים העגולים שקורין בייגי"ל המצויות בינינו הנחלטין או מתבשלין קודם אפייתן לחם גמור הוא.
ולפי זה המאפה הנקרא בייגיל אמריקאי שחולטין את העיסה קודם אפיה, דלדעת הר"ש שאזלינן בתר הבישול ואם היו רק מבשלין אותו הרי היה ברכתו מזונות. אכן הרגילות שאופין אותו אח"כ ולפי התוס' בכל גוונא ברכתו המוציא היות שלבסוף אפאו. אכן לפי הרמב"ן יהיה דין זה תלוי במידת החליטה דאם בישלו כל צרכו ברכתו תשאר מזונות, ואם רק בישלו מעט ברכתו המוציא.
אכן לפי המצוי כיום אין חולטין את הבייגיל אלא מעט באופן שאף לדעת הרמב"ן ברכתו המוציא. וכן עמא דבר שמברכים על הבייגיל המוציא היות ואין חולטין אותו כי אם מעט.
