תגיות קשורות

שאלה

עשיתי חלות ולאחר שאכלנו את רוב החלות ונשארה כמות מאד קטנה נזכרתי שלדאבוני לא הפרשתי חלה ונכשלתי באכילת טבל. האם אוכל להפריש חלה מהחלות שנשארו על מה שכבר נאכל?

תשובה

אי אפשר להפריש חלה על מה שכבר נאכל, אולם היות ויש שנקטו שיש מקום להפרשה זו, במקום אונס, טוב להפריש גם על מה שכבר אכלו. ומכל מקום על החלק שנשאר חייב להפריש חלה.

ביאורים

לגבי חלת חו"ל קיי"ל "חלת חו"ל אוכל והולך ואחר כך מפריש" וזה לשון הבית יוסף (אורח חיים סימן תנז) "אפילו שכח ואכל קצת יפריש על המותר דחלת חוצה לארץ אוכל והולך ואחר כך מפריש". אך כל זה בחלת חו"ל אבל בחלת ארץ ישראל לא מועילה הפרשה לאחר אכילה. וכ"כ להדיא בפרי חדש (אורח חיים סימן תנז) "שאינו מפריש אלא על המותר דהרי מה שאכל כבר עבד איסורא ואין לו תקנה להפריש עליו".

ולדבריהם אם כבר אכל ולא הפריש ונזכר באמצע אכילתו לא יפריש על החלק שכבר אכל אלא רק על מה שלא אכל. אמנם מצינו לכמה מן האחרונים שכתבו לדון שאף בחלת ארץ ישראל שייך לאכול ואחר כך להפריש.

כתב הרמב"ם (תרומות פרק ה הכ"ד) הבודק את החבית והניחה להפרישה תרומה על אחרים עד שתעשה כולה תרומה ויתננה לכהן, ולאחר זמן בדקה ומצאה חומץ, מעת שבדקה תחלה עד ג' ימים ודאי יין וכל יין שחשב אותן הימים שהתרומה שלו בחבית זו הרי הוא מתוקן, מכאן ואילך ספק וצריך להפריש ממנו תרומה שנייה.

ובתוספות יום טוב (גיטין פרק ג משנה ח) "ומשמע ודאי שאע"פ שאכלן מחויב הוא להפריש התרומות והמעשרות מפני חששא זו".

ועי' בחלת לחם סי' ב' ס"ק כ"א שהביא את קושיית השער המלך (פ"ה מהל' תרומות הל' כ"ד) שהקשה על התוי"ט מכ"מ שמבואר דל"מ הפרשה לאחר שאכל. והחלת לחם האריך ליישב את דברי התוי"ט דהרי מצינו הפרשה על מה שאכל ממה שמפורש ברמב"ם בהל' מעשר פי"ב הי"ב שאע"פ שאוכל בשבת ע"פ עם הארץ שאומר שעישר מ"מ במוצאי שבת לא יאכל עד שיעשה דמאי על הכל גם על מה שאכל בשבת וגם על מה שנשאר, ומבואר דשפיר מפריש על מה שאכל.

אולם מצינו בחזו"א [דמאי ט א] לגבי מה שמפריש על מה שכבר אכל בשבת מחמת אמירת העם הארץ "ואע"ג שאי אפשר למעשר לחול על דבר שאינו בעולם מ"מ החמירו חכמים בדבר"

עד"ז כתב בדר"א (תרומות שם) "צריך להפריש ממנו. על כל מה שהפריש תרומה שניה בלא ברכה ודוקא על מה שעדיין קיים אבל על מה שנאכל א"צ להפריש שאינו מועיל כלום" ומציין שכ"כ תוס' רי"ד קדושין ע"ט א' וכן פירש"י בהדיא בגיטין ל"א א' דדוקא אם לא אכלן עדיין".

כתב בברכי יוסף (יורה דעה סימן שכג סוף סעיף א) "אם בארץ ישראל קרה מקרה דשכחו להפריש חלה, וכבר אכלו רוב הפת בבלי דעת, אף שהוא בארץ יפריש מהמותר על הכל, גם על מה שאכל, לתקן מה שאפשר, דדיעבד מפריש שלא מן המוקף, כמ"ש לקמן סימן של"א דין כ"ה גבי תרומה" וצ"ב מה הכוונה "לתקן מה שאפשר".

בגדר חלת חו"ל שהולך ואח"כ מפריש, וצ"ע כיצד יתכן להפריש על דבר שאינו קיים, ויתכן שגדר ההפרשה בחלת חו"ל שצריך להפריש 'ממנו' ולא צריך להפריש 'עליו'.

והנה החזו"א יג יד הביא מדברי המהר"י וויל שנראה שהוא תנאי ב"ד שתיכף לחיוב העיסה תוקדש החלה אותה שהוא עתיד להפריש ולכאורה הדבר מועיל למפרע מדין ברירה.

כיון שכן יש לומר שאף בארץ ישראל כיון שפסק השו"ע שלא יא שהיות וחלה בזמן הזה היא מדרבנן ע"כ בדין דרבנן נוקטים שיש ברירה, ולכאורה א"כ יועיל ההפרשה לאחר האכילה ונימא יש ברירה.

אלא דא"כ צ"ע למה הוצרכו לומר שחלת חו"ל אוכל ואח"כ מפריש הרי פשיטא הוא דיש ברירה בדין דרבנן. ועוד ראיה לזה שאי"ז ברירה דעלמא הוא ממש"כ תוס' בביצה ט. והובאו הדברים ב"י או"ח תנז, בית מאיר שם ומשנ"ב. דאח"כ מפריש רק מחלק שכבר נתחייב עימו מעיקרא ש"מ אי"ז ברירה דעלמא.

אלא דבעינן לפרש טעמא דמילתא אמאי לא מועיל בזה ברירה, והנה בקידושין איתא פלוגתת אביי ורבא גבי מקדש אחת מב' אחיות בדין קידושין שאינם ראויות לביאה ובריטב"א הק' וז"ל צ"ע גדול דהא אי אמרינן ברירה קדושין שהן מסורין לביאה מתחילתן הוא. ובתוס' רי"ד תי' דהכא לא שייכא ברירה כיוון שלא פי' בתחילה שאח"כ יברר. ובחזו"א [דמאי ט"ז ט] ששיטת התוס' בקידושין כתוס' בתמורה שלא בעינן תליה ופירוש מתחילה ואילו שיטת התורי"ד כדעת תוס' בבכורות דבעינן תליה מעיקרא כדי לברור. ולהנך דסברי דבעינן לדין ברירה תליה מעיקרא ניחא שלגבי תרו"מ וחלה רק באומר מתחילה שאני עתיד להפריש יועיל. אבל אי מהני גם בלא זה וכגון באומר 'שני לוגין בתוכו' ואח"כ מבררם א"כ צ"ב למה לא יועיל לאכול ואח"כ להפריש.

והביאור שדין ברירה יסודו בירור עשיה של מקודם, ואי"ז עשייה למפרע אלא בירור בלבד, וע"כ בדבר שיש בו כח עשייה כגון המפריש ולא בירר מה הפריש וכגון שותפין שיש לכל אחד כבר כח בעלות אמרי' שמתברר למפרע אבל הפרשה אין כח תרומה קיים בתוכו שצריך לבררו, ודומה הדבר למוכר שדה לחבירו שלא אמרינן שע"י ברירה הרי הוא שלו לפני זמן המכירה.

והנה בגמ' נדרים איתא פלוגתא אי גונב טבלו של חבירו משלם דמי חולין או דמי טבל, ואמרי' בגמ' דנחלקו אי מתנות כמי שהורמו דמיין. ומתבאר שמתנות כמי שהורמו שייכא אף קודם זכיית כהן. וכיון שפסק הרמב"ם מעש"ש פ"ב ה"י שמתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין א"כ למה לא יוכל להפריש אחר האכילה ונימא שמתברר למפרע כחלות השותפין.

ועל דרך סברא זו כתב בבאר יצחק סי' א לגבי סברת הקצוה"ח דאין זוכין בתרומה משום שהוא זכין מאדם שהרי קיי"ל מתנות שלא הורמו כמו שהורמו דמיין,

ונראה לפרש דקודם הפרשה אע"ג דפתיך ביה שם תרומה ומעשר אין הביאור שיש כאן חפצא דתרומה אלא שיש כאן "דין תרומה" כלו' דעל פירות הטבל יש דין הפרשת תרומה והוא זוקקו לשם תרומה, וא"כ הפירות עצמם טבל וחייל עלייהו דין תרומה. וזכיית הכהן למ"ד כמי שהורמו אינו בעצם החפצא אלא בדין התרומה כלו' שיש בפירות דין לינתן לכהן ויכול לזכות בדין זה שהוא כדין ממון. וע"כ ניחא דאם מפריש ממקו"א הרי מפקיע דין התרומה וממילא הופקע זכיית כהן בדין התרומה שלו.

ב, בט"ז תנז ס"ק ג כתב שחלת חו"ל יכול לכתחילה לאכול ואח"כ להפריש כאשר דעתו מכך מעיקרא, ואף אם שכח מההפרשה ובשעה שנזכר אין שיעור ג"כ יכול להפריש "ובא"י צריך באמת לצרף אותה כ"ה פשוט וברור" ובפרמ"ג כ' ע"ז "וצ"ע כעת מנא ליה הא" ובמקור חיים "ולפענ"ד נראה דאין צריך שיעור חלה רק להתחייב בחלה אבל בשעת הפרשה כשנאכל או נאבד מקצת אין צריך שיעור חלה" ויש לעיין האם חיישינן לברכה, לענין זה אולם נראה דלדעת הט"ז לא יועיל ההפרשה ואינו רק ענין לברכה וצ"ע.