הפרשה מפירות שלא ראו פני הבית על פירות שראו פני הבית

האם מותר להפריש מפירות שלא נכנסו עדיין לבית על פירות שנכנסו לבית ולהיפך? מאמר זה עומד על מחלוקת הראשונים בזה, ועל דברי האחרונים וסתימתם בסוגיה.

רבי יואל חיים קעמעני שליט"א
מרבני בית המדרש ומחבר ספר ’יוצר המאורות' ו'מחיר יין'

הפרשה מפירות שלא ראו פני הבית על פירות שראו פני הבית

מאמר מתוך הליכות שדה גיליון 224 – תמוז תשפ"ג

איתא בגמ' ב"מ דף פז, ב “אמר רבי ינאי אין הטבל מתחייב עד שיראה פני הבית, שנאמר בערתי הקדש מן הבית, ורבי יוחנן אמר אפילו חצר קובעת, שנאמר ואכלו בשעריך ושבעו. ורבי יוחנן נמי ,הא כתיב מן הבית, אמר לך חצר דומיא דבית, מה בית המשתמר אף חצר המשתמרת, ורבי ינאי נמי הכתיב בשעריך ההוא מיבעי ליה דמעייל ליה דרך שער, לאפוקי דרך גגות וקרפיפות דלא."והיינו דאף לאחר עשיית הגורן שכבר נגמרו מלאכתן של הפירות, מ"מ מותר להמשיך לאכול מהם אכילת עראי דאיסור טבל חל רק בזמן ראיית פני הבית שהוא הקובע למעשרות, ונחלקו רב יוחנן ורב ינאי האם הקביעות היא דווקא ע"י הכנסה לביתו או אפילו בהכנסה לתוך חצירו .

והקשו הראשונים (תוס' ב"מ שם ובגיטין דף פא, א ועוד, והר"ש מעשרות פ"ג משנה ה) לדעת רב ינאי ממה דמצינו כמה משניות דחצר קובעת למעשרות. והראשונים דנו ליישב קושיא זו ,ובמסקנא העלו דמודה רב ינאי דחצר קובעת מדרבנן ולא פליגי אלא אם חצר קובעת מה"ת או לא^[1].

איזוהי חצר

והנה במשנה במעשרות פ"ג מ"ה "איזוהי חצר שהיא חייבת במעשרות רבי ישמעאל אומר חצר הצורית שהכלים נשמרים בתוכה רבי עקיבא אומר כל שאחד פותח ואחד נועל פטורה רבי נחמיה אומר כל שאין אדם בוש מלאכול בתוכה חייבת רבי יוסי אומר כל שנכנס לה ואין אומר מה אתה מבקש פטורה רבי יהודה אומר שתי חצרות זו לפנים מזו הפנימית חייבת והחיצונה פטורה ."היינו שלא כל החצרות קובעים למעשרות אלא בעינן שתהא החצר שהיא קצת דומיא דבית ,ובזה פליגי התנאים אם דמיונה לבית היא במה שהיא חצר המשתמרת. דלדעת רבי ישמעאל חצר משתמרת היינו שהכלים נשמרים בתוכה ע"י שומר בפתח החצר. ולדעת רבי עקיבא תלוי אם יש לבעלים שליטה על נעילת החצר. ולרבי נחמיה אין הדבר תלוי ברמת השמירה של החצר אלא אם יכול לעשות את תשמישיו הפרטיים שם, ולכן תלוי אם בוש לאכול שם. ולרבי יוסי תלוי ביכולתו לקבוע את הנכנסים לשם, ולכן קובע רק אם יכול לומר מה אתה מבקש .

שיטת רש"י ב'הלכה כדברי כולן להחמיר

ואיתא עלה בגמ' נדה מז, ב ”שאלו את רבי הלכה כדברי מי א"ל הלכה כדברי כולן להחמיר". וביאר רש"י את הגמ' בב' אופנים.

א. "דאם יש בה אחד מכל אלו חייבת אם יש שם שומר חייבת כר' ישמעאל אף על גב דאחד פותח ואחד נועל ואי ליכא פותח ונועל חייבת כר"ע ואף על גב דליכא שומר ואי אין אדם בוש לאכול בתוכה חייבת ואף על גב דליכא שומר ואיכא פותח ונועל ואם אמר לו מה אתה מבקש חייבת ואפי' לית בה חד מכל הני", דהיינו דכולן להחמיר משום שבכל שיטה יש צד חומרא וצד קולא דפעמים נחשב חצר המשתמרת לדעה אחת ואינה משתמרת לדעות האחרות, ולהלכה צריך לחוש לחומרא דכל שיש בו שימור אפילו לדעה אחת אסור לאכול אכילת עראי וצריכים להפריש תרו"מ דחשיב קביעות.

ב. “הלכה כדברי כולן להחמיר כיון שאין אדם בוש לאכול בתוכה קובעת למעשר שאין אוכלין מפירות הנכנסים לה עד שיתעשרו ולהפריש מהן על טבל אחר אסור עד שיהיה לה שומר קבוע". וכוונת דבריו דחצר שאין אדם בוש לאכול שם הוי שימור פחות מחצר שיש בה שומר, ומה דאמרינן הלכה כדברי כולן להחמיר, ולא רק דהלכה כרבי נחמיה דאפילו שימור כל דהו שאין בוש לאכול שם קובע, משום שצריך לחוש גם לדעות שלא הוקבעו פירות אלו ונפק"מ שאסור להפריש מהן על פירות שהוקבעו ע"י חצר שיש בה שומר.

כמפריש מן הפטור על החיוב

וביאור דבריו בפשטות דהוי כמפריש מן הפטור על החיוב, [כדאיתא במשנה בתרומות פ"א מ"ה דאין תורמין מן הפטור על החיוב] דפירות שלא הוקבעו נחשבים כפטור לגבי פירות שכבר הוקבעו. וכן פירש דבריו בערוך לנר ובערוך השולחן העתיד )ס' צז אות טז(. וכ"ה במאירי בפירוש הגמ' שם וז"ל: "ושמירות אלו הלכה כדברי כולם להחמיר ר"ל שאף באחת מהן ובפחותה שבהם הוקבעה למעשר ליאסר אף באכילת עראי בלא מעשר ואינו קבוע להיות מפריש מזה על טבל הקבוע בוודאי עד שתהא שם שמירה מעולה וגדולה שבכולם שמא אינו קבוע והוה ליה מן הפטור על החיוב". ומבואר מהנ"ל דאין תורמים מפירות שלא הוקבעו למעשר על פירות שהוקבעו דחשיב מן הפטור על החיוב, וכן פירות שרק נקבעו מדרבנן נחשבים כפטור על החיוב על פירות שנקבעו מהתורה.

במעשר מלאכול ממנו אכילת עראי עד שיראה פני הבית, שנאמר בערתי הקודש מן הבית ."והוכיחה הגמ' מחיוב מעשר דלר"י הוי בית מדאורייתא "אלא מעשר מי איכא למימר מדרבנן דילמא אתי לאפרושי מן החיוב על הפטור ומן הפטור על החיוב". וא"כ מפורש דפירות שהוקבעו ע"י קביעות דרבנן אין תורמים מהם על פירות שהוקבעו מהתורה^[2].

שיטת הריטב"א ובעלי התוס'

אולם הראשונים שם (ריטב"א תו"י ותורא"ש) תמהו על הגמ' מדוע פירות שלא הוקבעו למעשר נחשבים מן הפטור, וז"ל הריטב"א שם "והקשה ר"י ז"ל דהכא ליכא למימר דאתי לאפרושי מן הפטור, דליכא למימר הכי אלא במאי דמיפטר מדאורייתא מתרומה ומעשר דומיא דפירות דעציץ שאינו נקוב וכיוצא בו, אבל הני חייבין הן במעשר מן התורה אלא שלא הגיע גרנם למעשר מן התורה עד שיראה פני הבית, והני לא גריעי משבלים דקיימא לן שאם הפריש תרומה ומעשר בשבלים תרומתו תרומה".

וכוונתו דהרי קיימא לן שאם תרם מפירות שהגיעו לעונת המעשרות תרומתו תרומה, והביאור משום דעיקר המחייב הוא מה שגדלו הפירות בארץ ישראל והגיעו לעונת המעשרות, וע"כ שפיר חשיבא פירות אלו מן החיוב אף קודם גמר מלאכתן וקודם קביעותם. [וע' בדברי הגר"ח הלוי פ"א מהל' מעשרות, שכתב בזה הלשון "בתרומות ומעשרות עיקר חיובם הוא בא רק מכח דין גידולם, וכדכתיב בקרא דגנך, ומעשה המירוח הוא רק דבר המעכב בחיובא דתרומות ומעשרות ,דזה הוי דין בפני עצמו דכל שלא נגמר מלאכתו לית ביה עדיין חיובא דתרומות ומעשרות, ומירוח גמר מלאכתו הוא, אבל לא דעיקר החיוב נעשה ע"י המירוח."]

ועוד הקשו [בשם ריב"א] מדתנן במסכת תרומות פ"א מ"י "אין תורמין מדבר שלא נגמרה מלאכתו על דבר שנגמרה מלאכתו ואם תרם תרומתו תרומה", ומבואר דאפשר לתרום מפירות קודם גמר מלאכה על פירות שכבר נגמרה מלאכתם, והוסיף הריטב"א דא"כ כל שכן האי שכבר נגמרה מלאכתו אלא שלא ראה פני הבית דאפשר דאפילו לכתחילה תורמין מזה על זה. ועי"ש שפירשו את החשש שיבואו לתרום מן הפטור באופן אחר.

שורש מחלוקת הראשונים

והנראה לבאר בשורש מחלוקתם, דהנה דאף דסיבת גורם החיוב הוא מה שהפירות גדלו בארץ אבל יש לדון מהו הזמן שחל בפועל חיוב הפרשת תרומות ומעשרות. ובחידושי הגרי"ז הלוי (הלכות מעשר) ביאר בדעת הרמב"ם דאע"פ דהאיסור טבל חל רק לאחר ראיית פני הבית [וכן בשאר דברים שקובעים למעשר מדרבנן], אולם חיוב הפרשה חל כבר משעת הגמר מלאכה ,והוכיח כן ממה דנאסר אכילת קבע דבהמה לאחר גמר מלאכה, וביאר לפי הנ"ל דאכילת קבע דבהמה נאסרת לאחר שכבר חל חיוב הפרשה בפירות^[3].

לעומת זאת בביהגר"א ס' שלא אות קלד כתב וז"ל: "מדאורייתא קובע ומתחייב הכל". וכוונתו דמדאורייתא זמן חיוב הפרשת תרומות ומעשרות וזמן איסור אכילה אחד הוא, והיינו לאחר ראיית פני הבית. והביא כן מתשו' הרשב"א ח"א סי' שסא.

והנה לדברי הרשב"א שהובאו בביהגר"א דחיוב הפרשת תרו"מ חל רק בזמן ראיית פני הבית ,אפשר ליישב שיטת רש"י, די"ל דאע"פ דחל הפרשה מפירות שלא נגמרו מלאכתן על פירות שנגמרו מלאכתן, וכמו שמבואר במשנה בתרומות, משום ששניהם באותו דרגת חיוב הפרשה ,דכבר נכנסו והוכשרו להפרשת תרו"מ וכדברי הגר"ח הלוי הנ"ל, אבל לא חל עליהם עדיין חיוב הפרשה, וכיון שהם באותו מצב חיוב חלה ההפרשה בדיעבד. משא"כ פירות שעדיין לא הוקבעו למעשר דלא חל עליהם חובת הפרשה, חשיב כפירות הפטורים לגבי פירות שכבר הוקבעו למעשר שעליהם כבר חל חובת הפרשה .

ובדעת הראשונים שחולקים על רש"י והמאירי, י"ל דס"ל דלא חשיב מן הפטור על החיוב אלא פירות שהם פטורים בעצם כגון עציץ שאינו נקוב על עציץ נקוב דחסר בפירות אפילו הכשר החיוב, אבל פירות שכבר הוכשרו וראויים להפרשה נחשבים כהפרשת מן החיוב על החיוב אפילו שעדיין לא חל עליהם חיוב הפרשה בפועל .

ויש להוסיף, דהריטב"א צידד דאף המבואר במשנה בתרומות דלכתחילה אסור להפריש מפירות שלא נגמרה מלאכתן על פירות שנגמרו, הוא דווקא בכה"ג, אבל לאחר שכבר נגמרו מלאכתן מותר להפריש אף לכתחילה מפירות שלא הוקבעו למעשר על פירות שכבר הוקבעו. ויש לפרש בדבריו דסובר כדברי הגרי"ז בדעת הרמב"ם, דהחיוב הפרשה בפועל הוא בשעת הגמר מלאכה ,וסובר דמה דלכתחילה אסור להפריש מפירות דקודם גמר מלאכה הוא מה"ט גופא כיון שעדיין לא חל עליהם חיוב הפרשה, וא"כ פירות שכבר נגמרה מלאכתן דחל עליהם חיוב הפרשה מותר אף לכתחילה להפריש מהם על פירות שלא הוקבעו למעשר, כיון שבדרגת חיובן שווים הם.

המורם מן האמור

נחלקו הראשונים האם ניתן לעשר מפירות שהוקבעו מדרבנן על פירות שהוקבעו מן התורה, ובערוך השולחן סתם להחמיר, וכך פסק הגריי"צ הלוי (עשר תעשר אות קנח), וצ"ע שלא מצינו בפוסקים כהשערי צדק והחזון איש שדנו בזה .

[1] .  ועיין בתפארת ליעקב בגיטין שם, שכתב ליישב קושיית התוס', דס"ל לר' ינאי דמה שאמרו איזהו חצר שקובעת היינו במכניס שישארו בחצר ושם מקומם והוי החצר כבית ובזה מודה דסגי בראיית פני החצר ,אבל במכניס לבית סובר דבעינן שיראה פני הבית דווקא, ור"י סבירא ליה דחצר קובעת אפילו מה שמכניס לבית. וע"ע חזו"א מעשרות סי' ג ס"ק י.

[2]. ועיין בתורא"ש שם שכבר הקשה ממה דמצינו שתקנו דחצר ועוד דברים קובעים מדרבנן ולא חששו דילמא אתי לאפרושי מן הפטור על החיוב. ותירץ דהכא איכא למיטעי טפי כיון דלרבי יהודה חשיב כבית ממש מדרבנן ולא מסקי אדעתייהו דגזירה היא אלא סברי דבית גמור חשוב מדאורייתא.

[3].  וכן הראו לי לשון הגר"ח (הלכות ביכורים פרק ב הלכה טו) בתו"ד וז"ל: "משא"כ שעת מירוח כיון דאז הואגמר חיובן, וזהו המחייבן בתרומות ומעשרות."