הפרשה מן הלקוח על שאינו לקוח האם היא מצויה בתוצרת שמפרישים ממנה תרומות ומעשרות בשווקים? והאם יש לחוש שהיא לא מועילה? מאמר זה מחשב את השיטות השונות בפטור ‘לקוח', ואת גדר הפטור לפי כל שיטה, והעולה מכך במציאות הנוהגת.
רבי יחיאל איתמר שליט"א
מרבני בית המדרש
הפרשה מלקוח אחר גמר מלאכה על פירות שלו
מאמר מתוך הליכות שדה גיליון 224 – תמוז תשפ"ג
המציאות בהפרשה מלקוח על שאינו לקוח
אחת השאלות המצויות בהפרשה בתוצרת חקלאית היא שבעל בית האריזה או המרלו"ג (מרכז לוגיסטי) בעצמו הינו מגדל של חלק מן התוצרת ואת החלק האחר של התוצרת הוא קונה ממגדלים שונים, הפרשה התרומות והמעשרות נעשית בבית האריזה או המרלו"ג, כך שהמשגיח מפריש מתוצרת שחלקה מתחילה היא בבעלות בעל בית האריזה או המרלו"ג וחלקה קנויה לו רק לאחר הקטיף. וממילא יש לדון האם נחשב שמפריש מן הלקוח על שאינו לקוח, שנקטינן לדינא שהפרשה מלקוח על שאינו לקוח לא מועילה.
שיטות הראשונים בעניין פטור לקוח
דרשינן (ב"מ פח, ב) ‘תבואת זרעך' ולא לוקח, שדבר תורה שפירות שחייב להפריש מהם תרומות ומעשרות זהו רק בפירות שלו, אבל פירות שלקחם מאחר אינו חייב עליהם. אמנם מדרבנן גם פירות שלקחן ולא קרינן בהם ‘זרעך' חייב להפריש מהם תרומות ומעשרות מדברי סופרים ,כמבואר בגמרא (שם).
נחלקו הראשונים איזהו לקוח שפטרה תורה, דעת ריב"ם שאם הפירות הגיעו ליד לוקח לפני גמר מלאכה והלוקח גמרם נחשב לקוח ואינו חייב מן התורה, ורבינו תם נחלק עליו וסבר שאם נגמרו ביד לוקח קרינן בהן ‘זרעך' וחייב דבר תורה, אבל אם לקחו אחר גמר מלאכה אינו חייב עליהם דבר תורה. ולדעת הרמב"ם אינו תלוי בזה אלא תלוי אם גמרן על דעת למכרן פטורים מן התורה, ואפילו מי שגדלו ברשותו וגמרן הוא, אינו חייב דבר תורה, ואם נגמרו על דעת שלא למכרן אלא לאכלן הוא עצמו חייב עליהם דבר תורה ואפילו חזר ומכרן אחר גמר מלאכה.
נמצא: שלדעת ריב"ם פטור לקוח הוא בפירות שנמכרו לפני גמר מלאכה. לדעת רבינו תם בשנמכרו אחר גמר מלאכה, ולדעת הרמב"ם בפירות שנגמרו על דעת למכרן.
להלכה נראה שדעת החזון איש (שביעית א, יד) שעיקר הדין כרמב"ם ורבינו תם וחשש גם לדעת ריב"ם, ולכן אין להפריש מפירות שנלקחו קודם גמר מלאכה על פירות שנלקחו אחר גמר מלאכה ,ולא מפירות שנגמרו על דעת למכרם על פירות שנגמרו שלא על דעת למכרם, וכן על זו הדרך.
ובמציאות רוב מוחלט של הפירות המשווקים נגמרים על דעת למכרם, ולכך לא מצוי כל כך שיוצרכו לחוש לשיטת הרמב"ם בפירות המשווקים [אלא שיש לבעל הבית להיזהר שאם משאיר לעצמו בצד מעט פירות שרוצה בהם לעצמו, שלא לסמוך על ההפרשה הנעשית בשאר הפירות, שהרי לשיטת הרמב"ם הפירות שנגמרו על דעת למכרם פטורים מן התורה. וכמעט שלא מצוי שייעשה].
וכן לא מצוי בשווקים שחלק מן הפירות ימכרו קודם גמר מלאכה וחלק אחר גמר מלאכה, [אם כי דבר זה יתכן], ועל כן לא כל כך מצוי שצריך לחוש לשיטת ריב"ם שלא להפריש מפירות שנמכרו קודם גמר מלאכה על פירות שנמכרו אחר גמר מלאכה.
אמנם כאמור לעיל דבר מצוי הוא שבעל בית האריזה או המרלו"ג הוא המגדל של חלק מן הפירות ואת שאר הפירות קונה אחר גמר מלאכה מחקלאים קטנים, ובעת ההפרשה מעורבים אלו עם אלו ויתכן שיפרישו מן הלקוח על שאינו לקוח. ונתבאר שלשיטת רבינו תם אלו שגדלו אצלו חייבים מן התורה ואלו שקנאם אינן חייבים מן התורה.
ואף שכולם עומדים להמכר ולהיות לקוחים ולהפטר מן התורה, מ"מ עכשיו אלו לקוחים ואלו אינם לקוחים, צריך עיון האם ההפרשה מהלקוח מועילה לפירות שעתה הם של הבעלים אבל בהמשך הם יהיו לקוחים, ולכאורה לענין זמן זה שלא נלקחו ההפרשה לא מועילה שהרי הם חייבים מהתורה ואלו רק מדרבנן, אלא שיש לדון האם ההפרשה עליהם בזמן שלא נלקחו מועילה לעניין הזמן שיהיו לקוחים ויהיו חייבים רק מדרבנן, וצ"ע.
אמנם נראה שלדעת רבינו תם כמעט לא מצוי לומר שאין להפריש מן הלקוח על שאינו לקוח ,כיון שלרוב פטור לקוח לדידיה אינו פטור גמור, וכמו שיתבאר.
אם פטור לקוח הוא פטור מוחלט
ולשיטת ריב"ם והרמב"ם פטור לקוח הוא פטור לעולם ולא משכחת לה שהפירות ישובו ויתחייבו ,שלריב"ם כל שמי שגמר מלאכתם אינו מי שגידלם הרי הם פטורים מן התורה, ולדעת הרמב"ם כל שגמר מלאכתם על דעת למכרם הרי הם פטורים דבר תורה, ולדברי שניהם לא שייך שישובו ויתחייבו שהרי כבר נגמרה מלאכתם בפטור.
אמנם לדעת רבינו תם שפטור לקוח הוא בפירות שנמכרו לאחר גמר מלאכה, משכחת לה שישובו ויתחייבו כשמי שגמרם ישוב ויקנה אותם, שאז קרינן ביה ‘זרעך' שהרי הוא עצמו שדיגנם וגמר מלאכתם, ורק כשהיו ביד מי שלא גמרם היו פטורים.
לדעת רבינו תם יכול להפריש מן הלקוח על שאינו לקוח
ולפי זה פשוט הוא שלדעת ריב"ם והרמב"ם שהפירות נפטרו לגמרי מתרומות ומעשרות אינו יכול להפריש מהם על אחרים ולא מאחרים עליהם – דהוי מן הפטור על החיוב ומן החיוב על הפטור, אבל לדעת רבינו תם שפטור לקוח אינו מוחלט ואם שב הבעלים לקנותם מן הלוקח חוזר ומתחייב בתרומות ומעשרות, אם כן הפירות מצד עצמם אינם פטורים מתרו"מ, אלא שהבעלים אם לא דגנם אינו חייב להפריש מהם ורק לגביו לא נטבלו, ואם כן ודאי אם הפריש מהם הלוקח וחזר הבעלים וקנאם לא הועילה להם ההפרשה שנעשתה ביד לוקח, שהרי הפירות מצד עצמם מעולם לא נפטרו. ולא יתכן שפירות שנפטרו לגמרי מתרומות ומעשרות ישובו ויתחייבו ושוב יפטרו לפי הידיים המחזיקות בהם, אלא שכל חיובם הוא יחסי למי שאצלו דוגנו.
אימתי חוזרים הפירות לחיובם
ואף שבחזון איש (שביעית א סק"ז) כתב שאם בעל הבית הראשון שדגנם לא קנאם אלא אוכל מיד הלוקח לא נתחייבו, מ"מ גדר הדין הוא שכיון שהלוקח הוא שמחזיק בהם ובעל הבית אוכל מידו ולא קרינא בהו זרעך – שאינם שלו, אבל כשחזר וקנאם אין הפירות חוזרים ומתחייבים מחיוב שפקע מהם כבר אלא בחיובם הם עומדים למי שדגנם ובפטורם למי שלא דגנם .
הטעם שחוזרים הפירות לחיובם
והדברים מבוארים מתוך דברי החזון איש (שביעית א, ז ד"ה ועיקר) שביאר את החילוק בין מעשר בהמה שאחר שהגיעו ליד לוקח נפטרו הבהמות לגמרי ואם חזר וקנאם בעלים הראשון אינו מתחייב בהם שוב לבין פירות שאם חזר וקנאם חייב להפריש מהם תרומות ומעשרות, שמעשר בהמה כיון שאינו טובל, כל שפקע חיובו תו לא חייל, אבל פירות כיון שהם טבולים חוזרים ומתחייבים, אלו דבריו שם. ואם כשהגיעו ליד לוקח פקע טיבלם היאך יתחייבו שוב ומה החילוק בין חיוב מעשר בהמה שפקע לטבל שפקע. אלא ששם הטבל לעולם לא פקע גם בזמן שהיו ביד לוקח.
לקוח מן הנכרי
אמנם ראיתי לחכם אחד שרצה לומר לא כן, והוכיח, מדברי התוס' (בכורות יא, ב ד"ה טבלים) שעמדו בדעת רבינו תם על הא דאיתא דתורמין משל עכו"ם דמירוח עכו"ם אינו פוטר, וכתבו דמיירי שהן של העכו"ם דעכו"ם מפרישים תרומות ומעשרות, ולא מיירי בלקחו ישראל והפריש שאם לקח הישראל אחר שגמרן הנוכרי פטורים מן התורה דהוי לקוח. מבואר שאף לרבינו תם פירות שהגיעו ליד לוקח מיפטרו מתרומות ומעשרות ואין להפריש מהם על אחרים והוא הדין שאם יפריש מהם לוקח לא תועיל ההפרשה לעניין אם ישוב בעל הבית ויקנה אותם.
אך נראה שאין זו ראיה כלל, וביאור דברי תוס' הוא דהא דאמרינן שתורמין משל עכו"ם ודאי כשהוא ביד העכו"ם ולא כלשקחן ישראל כי אם הגוי עצמו לא היה יכול להפריש מפירותיו אזי כשלקח ממנו הישראל ודאי נפטרו הפירות וחל בהם דין לקוח ליפטר לגמרי שלא יהיה ניתן להפריש מהם על של אחרים, שהרי גם אם יחזור הגוי ויקנה אותם הא הוא אינו יכול להפריש מהם תרומות ומעשרות ואם כן אינם ברי חיוב שהרי כשהם ברשות הגוי אי אפשר להפריש עליהם דגוי לא מצי להפריש וכשבאו ליד לוקח הא הוי לקוח שאינו חייב מהתורה. וכל מה שאמרנו שלשיטת רבינו תם יכול להפריש עליהם גם כשהפירות לקוחים זהו כאשר הבעלים התחייב עליהם ויכול להפריש מהם דבזה הלקוח לא מפקיע את חיוב הפירות עצמם, אלא שכשהן ברשותו פטור עליהם.
לקוח לפני גמר מלאכה
עוד רצה להוכיח מדברי החזון איש (שביעית א, טז) שכתב דלרבינו תם לוקח אינו יכול להפריש קודם מירוח דהוי כמפריש מלקוח על שאינו לקוח וכמן הפטור על החיוב, היינו שרק אחר שמירח הוי בכלל זרעך ולפני כן גם הפירות עצמם לא הוו זרעך ולא שרק לגבי דידיה אינם בכלל זרעך.
ולכאורה אין הנידון דומה לראיה, וכעין מה שכתבתי לעיל, שכל שלא נעשה מירוח ביד בר חיובא נחשבים עדיין הפירות לפטורים שהרי יכולים להגמר ביד פטור ושוב לא יקוים בהם זרעך, ולפיכך כל שגמרם בר חיובא אפילו יהיו אחר כך ביד לוקח אחר נתחייבו הפירות מצד עצמם, ונפטרו רק לגבי הלוקח ויכול להפריש מהם, אבל אם לא נגמרו עדיין לא נתחייבו והמפריש מהם הרי הוא כמפריש מן הפטור על החיוב.
סופו של דבר אין הכי נמי גם לדעת רבינו תם ישנם אופנים שהלקוח פטור לגמרי, כגון כשהם ביד עכו"ם אם אין תרו"מ ביד עכו"ם, אבל כל שנשאר בהם צד חיוב כיון שלגבי מי שגמרם חייב ,מהניא הפרשתם גם לענין אם חזר בעל הבית וקנאם מיד לוקח, וממילא מהני גם כן להפריש מהם על פירות חיוב אצל בעל הבית.
גר שמת ואין לו יורשים
ולפי זה יש לעיין בגר שמת ואין לו יורשים וזכה בפירותיו אם יכול להפריש מהם על מקום אחר, דלמה שנתבאר בכהאי גונא שאין יכולים לחזור ולהתחייב חל בהם פטור גמור שלא שייך לקיים בהן ‘זרעך', ורק באופן שנשאר בהם תורת חיוב מהניא הפרשתם ויכול להפריש מהם על מקום אחר.
המורם מן האמור:
במרבית המקרים קשה מאוד לומר שלא מהניא הפרשה מן הלקוח על שאינו לקוח – לשיטת רבינו תם, ועל כן גם החוששים לשיטת רבינו תם שלקוח אחר גמר מלאכה פטור (שזו המציאות בדרך כלל) לכאורה אינם צריכים לחוש שמא הפרישו מן הלקוח על שאינו לקוח, וצ"ע לדינא.
