מבוא
מצוות עשה מן התורה להפקיר את כל הפירות והירקות הנחשבים לגידולי השנה השביעית , ולאפשר לכל מי שרוצה להכנס ולקחת מהם. שנאמר (שמות כג, יא): "והשביעת תשמטנה ונטשתה", כלומר: עזוב את גידולי השביעית והניחם לכל הרוצה לקחת מהם, כהמשך הפסוק: "ואכלו אביוני עמך".
נחלקו הפוסקים האם הפקר זה הוא 'אפקעתא דגברא', כלומר: הבעלים הוא זה שמפקיר את פירותיו, או שההפקר הוא 'אפקעתא דמלכא', כלומר: התורה היא שמפקירה את הפירות בעל כרחו של הבעלים. לדעת הבית יוסף ההפקר הוא 'אפקעתא דגברא', והמצווה שצוותה התורה היא שהבעלים יפקיר את פירותיו. אך לדעת המבי"ט ההפקר הוא 'אפקעתא דמלכא', והבעלים נצטוו רק לנהוג בפירות מנהג הפקר, ולהניח לכל הרוצה, להכנס ולקחת מהם.
מרן החזון איש נקט להלכה כדעת המבי"ט, שאין הבעלים זקוק להפקיר בפירוש את פירותיו, אך מכל מקום ראוי לכתחילה להפקיר בפירוש את הפירות, כדי לקיים את המצווה גם לשיטת הבית יוסף.
נידון נוסף התלוי במחלוקת זו: האם מותר להכנס לחצרו של אדם שאינו שומר שמיטה, שלא הפקיר את פירותיו, ולקטוף משם. לדעת המבי"ט מותר, שהרי גם כשהבעלים לא הפקיר את פירותיו הם מופקרים מכח 'אפקעתא דמלכא', אך לדעת הבית יוסף כל עוד לא הפקירם הבעלים – אינם הפקר, ואמנם הבעלים ביטל מצוות עשה של 'ונטשתה', אך אסור לקחת מהם בלא רשות.
והגם שלהלכה נקט החזון איש כדעת המבי"ט, יש לשאול למורה הוראה אם ראוי לקטוף פירות שגדלים אצל אנשים שאינם שומרי שמיטה. מכיון שהם אינם מודעים למצות השמיטה והם עלולים לחשוד את הקוטפים כגזלנים.
הפקרת הפירות
מצות עשה להפקיר את כל הגידולים הקדושים בקדושת שביעית, הגדלים בשדהו, בגינתו או במטע שברשותו, וכל הרוצה רשאי להכנס ולקחת מהם.
הכמות שמותר ללקט מן ההפקר היא כמות כזו שרגילים לקחת ולשמור לכמה ימים.
גם הבעלים רשאי ללקט משדהו בכמות כזו.
ראוי להפקיר בפה
לכתחלה יש להפקירם בפירוש בפה, ואפילו בינו לבין עצמו. ויש אומרים שראוי להפקירם בפני אדם אחר. אך גם אם הבעלים לא הפקיר בעצמו את גידוליו – הגידולים הם הפקר.
ולכן מעיקר הדין מותר להיכנס ולקחת גידולי שביעית גם מגינה שבעליה לא הפקירו אותה, אך למעשה, כאשר בעלי השדה אינם שומרים תורה ומצוות כראוי, יש לשאול לחכם אם ראוי לעשות כן, לפי שהדבר עלול להראות בעיניהם כגזלה [1].
אילו גידולים יש להפקיר
יש להפקיר את כל הגידולים שיש בהם קדושת שביעית, וכדלהלן:
פירות האילן שחנטו בשנת השמיטה, וכן זיתים וענבים שהגיעו לשליש גידולם בשמיטה, הרי הם קדושים בקדושת שביעית ויש להפקירם.
ירקות שהחלו לגדול לפני השמיטה, או אפילו התחילו לגדול בשמיטה [אם אין בהם איסור ספיחין], יש בהם קדושת שביעית ויש להפקירם ולהניח לכל ללקוט מהם בשנה השביעית. ואם הפקירם ובכל זאת לא לקטו מהם עד תחילת השנה השמינית, הרי הם של הבעלים ואין בהם עוד קדושת שביעית[2].
תבואה וקטניות שהגיעו לשליש גידולם בשנת השמיטה, יש בהם קדושת שביעית, אך הם אסורים באיסור ספיחין. אמנם אם הם גדלים בתנאים שבהם אין איסור ספיחין – יש להפקירם.
ההפקר רק על הפירות
מצוות ההפקר חלה רק על הפירות עצמם, הקדושים בקדושת שביעית. אך אין חובה להפקיר את הקרקע או את העצים. ולכן על הקוטפים להזהר משנה זהירות שלא להזיק לעצים.
ומכל מקום חייב בעל החצר להניח לאחרים להיכנס לחצרו לצורך קטיפת הפירות, כי גם הקרקע מופקרת – לצורך קטיפת הפירות.
אכן במקרה שניתן לקטוף את הפירות גם בלי להכנס לקרקע, אסור להיכנס אליה לקטפם בתוכה[3].
פתיחת שער השדה והמטע
שדה, מטע או גינה שיש בהם גידולים הקדושים בקדושת שביעית, אסור לנועלם. וכן אסור להעמיד שומר שימנע מאחרים להכנס לתוכם.
יש להשאיר את השער פתוח ולאפשר לכל הרוצה להכנס לקחת מן הפירות[4].
נעילה למניעת נזק
אם בעל החצר חושש שהנכנסים לקטוף יקלקלו את העצים, או שיש לו חפצים יקרי ערך בחצרו וחושש שמא יגנבום, או שחושש שמא יכנסו נכרים לקחת מן הפירות – מותר לו לנעול את שדהו, ויתלה על השער שלט שהפירות הם הפקר, ושכל הרוצה יכול לקבל מפתח במקום סמוך[5].
שמירה לצורך חלוקה
אסור לבעל השדה לשמור את פירותיו גם אם בכוונתו לחלקם אחר כך לאחרים. אלא עליו להניח להפקירם מתחילת גידולם ולהניחם הפקר במחובר, שכל הרוצה לקחת יבוא ויקח[6].
יש אומרים שאם הפקירם במחובר, רשאי לתולשם כשהבשילו ולהוציאם מחוץ לשדהו שכל הרוצה יקח מהם שם[7].
שמירה לאוצר בית דין
גם מטע שפירותיו מיועדים לחלוקה דרך אוצר בית דין אסור לשומרו, אלא יש להניחו פתוח, וכל הרוצה להכנס אין למונעו מכך[8].
למנוע מנכרי ומבהמה לקחת
מותר למנוע מנכרי או מבהמה לקחת גידולי שביעית, מפני שגידולי השביעית מיועדים רק לישראל, כפי שדרשו חז"ל מן הפסוק (ויקרא כ, ו): "והיתה שבת הארץ לכם" – לכם ולא לאחרים.
אמנם, לאחר שכבר קטף הנכרי ולקח מהם – אין להוציאם ממנו, וכן בהמה שכבר נכנסה לשדה – אין לגרשה. שמכיון שהפירות הפקר, הרי הם מופקרים לכל[9].
גידולים שלא הופקרו כדין
גידולים שהבעלים שמר אותם ולא הפקירם נקראים "שמור", יש אומרים שנאסרו באכילה, ויש אומרים שעל אף שנשמרו באיסור, מותרים באכילה[10].
עבר וקצר
אם הבעלים קצר את שדהו ולקח לעצמו את כל הפירות, לא זכה בהם ועדיין אסור לו להכניסם לביתו, אלא עליו להפקירם[11].
[1] משפטי ארץ פרק י סעיף א,ב והערה 3.
[2] משפטי ארץ פרק י סעיפים ח-י.
[3] משפטי ארץ פרק סעיף ב והערה 4.
[4] משפטי ארץ פרק י סעיף א.
[5] משפטי ארץ פרק י סעיף ד.
[6] משפטי ארץ פרק י סעיף א.
[7] משפטי ארץ פרק י הערה 2.
[8] משפטי ארץ פרק י סעיף ו והערה 10.
[9] משפטי ארץ פרק י סעיף ג.
[10] מפשטי ארץ פרק יט סעיף יד.
[11] משפטי ארץ פרק י סעיף ז.
