עוד על מצוות נטע רבעי

תגיות קשורות

שאלה

קרבה שנת השמיטה. כרגיל אני מפקיר את פירותי, פותח את שער החצר וכל הרוצה ליטול בא ונוטל.

אך הפעם איני יודע מה לעשות, שכן לעצי הפרי שבחצרי נוספו כמה עצים צעירים, חלקם עדיין בשנות הערלה וחלקם בשנת נטע רבעי. אני חושש שמא יכשלו המלקטים באיסור ערלה או באכילת פירות רבעי בלא פדיון. האם בהפקרת החצר איני גורם ח”ו מכשול לאחרים?

תשובה

א. אם יש בחצירו גם עצי ערלה או רבעי, יפקיר את הפירות המותרים, ויציב שלט המפרט אלו הם הפירות המותרים ואלו האסורים. או שיציב שלט ברור על כל עץ מעצי הערלה שהפירות הם ערלה ואסורים באכילה, ועל עצי הרבעי שהפירות אסורים באכילה בלא פדיון.

ב. בזמננו, רוב עצי הרבעי אינם ‘ודאי רבעי’ אלא ‘ספק רבעי’, כמבואר בביאורים, ולכן יש לציין בשלט שיפדו את הפירות בלא ברכה.

ג. נחלקו האחרונים האם צריך להוסיף חומש בפדיון רבעי של שנת השמיטה, ומספק יש להוסיף חומש בין כשפודה פירות שגדלו בחצרו ובין כשפודה פירות שלקט מן ההפקר. אך כשפודה פירות רבעי שליקט אחר ונתן לו, לכו”ע אינו צריך להוסיף חומש.

ד. בשנת השמיטה, יש המהדרים המחללים בכל יום את פירות הרבעי שנקטפו מחצרם, כדי להציל את הלוקטים מאיסור אכילת רבעי בלא פדיון. ויש להם לומר את החילול בנוסח מיוחד, כמבואר בביאורים. ומכל מקום יתלו גם הם שלט המודיע ללוקטים שהפירות של רבעי, שגם הלוקטים יחללו את הפירות בלא ברכה, כמבואר הטעם בביאורים.

הרחבה

שנינו במשנה (מעשר שני פרק ה משנה א): “כרם רבעי מציינין אותו בקוזזות אדמה, והערלה בחרסית”. ומפרשת הגמרא (בבא קמא, סט ע”א) שאת פירות הערלה ציינו בחרסית לרמז לאנשים שפירות אלו הם כחרסית, ואין מהם שום הנאה. ואת פירות הרבעי ציינו ברגבי אדמה להורות שיש מהם הנאה לאחר הפדיון, והם כאדמה שיש ממנה הנאה לאחר הטורח.

וממשיכה המשנה (שם): “אמר רבן שמעון בן גמליאל במה דברים אמורים בשביעית”. ונתפרשה דעתו בגמרא (בבא קמא שם): במה דברים אמורים בשביעית דהפקר נינהו (ובהיתר הן באין לאכול, רש”י), אבל בשאר שני שבוע (שהן באים לגזול, רש”י), הלעיטהו לרשע וימות (פירוש: אינו מחוייב לציין את האיסור, אלא יניחם ויאכלו דבר האסור והלעיטהו לרשע וימות).

הרי שלדעת תנא קמא חייב בעל הבית לסמן בכל שנה את פירות הערלה והרבעי, שמא יקטפום עוברים ושבים ויכשלו באיסור אכילת ערלה ורבעי. ואילו לדעת רבן שמעון בן גמליאל אין חובה לציינם בשאר השנים, שמכיון שבגנבה הם קוטפים, אין האחריות מוטלת על בעל הבית להצילם מאיסור, ועל זה נאמר “הלעיטהו לרשע וימות”. אבל בשנת השמיטה שבהיתר הם לוקחים, חייב בעל הבית לציין את פירות הערלה והרבעי, שלא יכשלו.

הרמב”ם (מעשר שני ונטע רבעי פרק ט הלכה ז) פסק כדעת רשב”ג, וז”ל: “מי שהיה לו נטע רבעי בשנת השמטה שיד הכל שוה, צריך לציינו בקוזזות אדמה כדי שיכירו בו ולא יאכלו ממנו עד שיפדו. ואם היה בתוך שני ערלה, מציינין אותו בחרסים כדי שיפרשו ממנו”.

כיום אין האנשים מכירים בסימנים אלו של חרסית ואדמה, לכן הורו הפוסקים לציין את פירות הערלה והרבעי בסימון אחר המובן לכל. כגון על ידי הצבת שלט על פתח החצר או במקום בולט, שעצים אלו הם ערלה ואסורים באכילה, או שהם נטע רבעי ואין לאכול מפירותיהם בלא פדיון.

אבל מובא בשם הגרי”ש אלישיב זצ”ל (משנת הגרי”ש, חלק ב פרק א סעיף ט), שהתולה שלט שיש בחצרו עצי ערלה, ואינו מפרט היכן הם העצים האסורים והיכן העצים המותרים, הרי הוא כמשמר שדהו. שעל ידי תליית השלט נמנעים הכל מליטול גם מן הפירות המותרים, ונחשב כמו שהושיב ארי בתוך השדה לשמור פירותיו. והארכנו בדין זה בתשובה ג.

ולכן עליו לתלות שלט ברור, המפרט בדיוק אלו הם העצים שפירותיהם מותרים באכילה, או יתלה שלט ‘ערלה’ ו’רבעי’ על כל עץ מן העצים האסורים.

*

והנה בסיפא של המשנה הנזכרת (מעשר שני שם) שנינו: “והצנועים מניחין את המעות, ואומרים כל הנלקט מזה יהא מחולל על המעות האלו”. הצנועים אלו בני אדם המדקדקים במעשיהם, ואינם מסתפקים במה שציינו את עצי הרבעי, שמא ישכחו המלקטים לפדות את הפירות, ולפיכך היו הצנועים פודים בעצמם את פירות הרבעי שנלקטו.

ומפרשת הגמרא (בבא קמא שם) שכך עשו הצנועים: בסוף כל יום היו מניחים מעות לחילול רבעי, ואמרו: כל מה שנלקט היום מפירות רבעי אלו – יהא מחולל על המעות הללו”.

ונחלקו הראשונים האם להלכה ניתן לעשות כך. שהרי קיימא לן שאין אדם יכול להקדיש דבר שאינו ברשותו, וכמו כן אין אדם יכול לחלל דבר שאינו ברשותו, ואיך יוכלו הצנועים לחלל פירות רבעי שכבר נלקחו ויצאו מרשותם.

ואכן דעת הרמב”ן (תשובות המיוחסות סי’ קנו והובאו דבריו בכסף  משנה מעשר שני פרק ט הלכה ז), שדברי הגמרא הנ”ל הם רק לפי השיטות שאדם יכול להקדיש דבר שאינו ברשותו, אך לפי מה דקיימא לן שאין אדם מקדיש דבר שאינו ברשותו, כמו כן אינו יכול לחלל דבר שאינו ברשותו.

אמנם הרמב”ם (מעשר שני שם) כתב להלכה כדברי הגמרא, וז”ל: “והצנועין היו מניחין את המעות בשנת שמיטה, ואומרין: כל הנלקט מפירות רבעי אלו מחולל על המעות האלו, שהרי אי אפשר לפדותו במחובר כמו שביארנו”.

והאחרונים נחלקו בביאור שיטת הרמב”ם, ויעויין בהרחבה בספר משפטי ארץ (ערלה פרק יב הערה 40, ושביעית פרק יח הערה 14).

והנה הרמב”ם כתב בסוף דבריו “שהרי אי אפשר לפדותו במחובר כמו שביארנו”. וכוונתו לבאר בזה מפני מה המתינו הצנועים עד לאחר הלקיטה ולא חיללו את הפירות מראש, בתחילת היום. וביאר הרמב”ם שאי אפשר לחלל רבעי במחובר. וטעמו, שפדיון רבעי הוקש למעשר שני שלא חל במחובר לקרקע.

אבל התוספות (בבא קמא שם ד”ה אימא) סוברים שפדיון רבעי חל במחובר, ומה שלא חללוהו הצנועים מראש היינו משום “שמחובר אין דמיו ידועין”. כלומר: אי אפשר להעריך את שווים של הפירות בעודם מחוברים. לדעת התוספות נראה שכיום, שבלאו הכי פודין את הרבעי על פרוטה, אפשר לפדותם אף בעודם מחוברים.

ועל כן, הרוצה לנהוג במידת הצנועין ולמעט ככל האפשר את החשש שמא יכשלו הקוטפים באכילת נטע רבעי בלא פדיון, יכול לפדותם על תנאי – בשתי הדרכים גם יחד:

א] יפדה אותם מראש, ויאמר שאם ניתן לחללם בעודם מחוברים בקרקע, יהיו מחוללים על פרוטה זו. 

ב] וישוב ויחלל אותם לאחר שנלקטו, ויאמר שאם ניתן לחללם כשהם ביד הלוקטים יהיו מחוללים על פרוטה זו. 

אך יש להדגיש, מכיון שיש הסוברים שהחילולים הללו אינם מועילים, יחללם בלא ברכה. וכן יתלה שלט ליד עצי הרבעי שעל הקוטפים לפדות בעצמם את פירות הרבעי בלי ברכה.  

עצה זו אפשרית כמובן רק ביחס לפירות רבעי, שהרי ערלה אין לה פדיון, ולכן לגבי ערלה אין עצה אחרת אלא לסמוך על הסימון הבולט.

*

נוסיף שבלאו הכי, רוב פדיון רבעי שבזמננו נעשה בלא ברכה. שהרי רוב הנטיעות בזמננו אינם מזריעת גרעינים או נטיעת יחורים באדמה, כי אם משתילים שנקנו במשתלה ונטעו באדמה שנה או שנתיים מאוחר יותר. ומחמת ספקות שונים, ברוב רובם של המקרים ההוראה היא לחזור ולמנות שנות ערלה מחדש, מזמן הנטיעה באדמה. נמצא איפוא שפירות השנה הרביעית מעת הנטיעה באדמה אינם ודאי נטע רבעי, אלא ספק רבעי, ועל כן בלאו הכי אין לברך על פדיון הפירות הללו.

*

בעמדנו בדין פדיון רבעי של שנת השמיטה, יש להזכיר שנחלקו האחרונים האם מוסיפים חומש בפדיון זה.

שהרי בכל פדיון רבעי, כשהבעלים בעצמו פודה את פירותיו עליו להוסיף חומש, כמבואר ברמב”ם (פ”ט מהלכות מעשר שני הלכה ב). ונחלקו האחרונים מי נחשב הבעלים על פירות רבעי של שביעית, ויש בזה שלש שיטות:

א] דעת המשנה ראשונה (מעשר שני פרק ה משנה א), והחזון איש (בבא קמא סימן יח ס”ק ה) שבעל העץ הוא נחשב הבעלים, ורק כשהוא מחלל עליו להוסיף חומש.

ב] דעת רבי עקיבא איגר (על המשניות, מעשר שני שם), והקצות החושן (סימן סא ס”ק ג, בשם אחיו), שהלוקטים שזוכים מן ההפקר הם נחשבים הבעלים, ורק אם הם הפודים עליהם להוסיף חומש.

ג. העונג יום טוב (סימן צג), והדברי יחזקאל (סימן לה), הוציאו מדברי הגמרא (קידושין נד ע”ב) שאי אפשר לזכות בפירות רבעי, ולכן פירות רבעי של שביעית אין להם בעלים, ולא בעל העץ ולא הזוכים מוסיפים חומש.

להלכה יש לחוש לכל השיטות, ולכן הפודה רבעי בשנת השמיטה, בין אם פודה פירות שגדלו בעצים שלו ובין אם פודה מה שקטף מההפקר, עליו להוסיף חומש.

אך אם חזר ונתן את הפירות לאחר, לכל הדעות אין השני צריך להוסיף חומש.