עוד על מצוות שמיטה

תגיות קשורות

שאלה

אנו מתגוררים במושב מרוחק, בצפון הארץ, ובבעלותנו מטע של עצי פרי. את פירות המטע הפקרנו כדין, אך מחמת המרחק אף אחד לא מגיע לאספם. ענפי העצים כורעים תחת משא הפירות המשובחים, הקדושים בקדושת שביעית, אשר אם לא ייקטפו תוך יום או יומיים – ינשרו על הארץ או תקלקלו על העץ.

אנו שואלים: האם גם במקרה כזה, שאף אחד אינו מתעניין בפירות, חובה להפקיר את הפירות? ואם יש להפקירם, האם מותר לנו לקטפם בעצמנו על מנת להביאם לחלוקה במרכז הארץ?

תשובה

א] החובה להפקיר את הפירות היא גם באופן שאף אחד לא יבוא לקחתם. לבעל השדה אסור לאספם לעצמו אפילו במקרה שאם יפקירם ילכו לאיבוד.

ב] בעל השדה אינו רשאי לשמור את פירותיו גם לא כדי לחלקם לעניים. אבל כשבעל השדה מפקיר את פירותיו, ורק משום שאיש לא בא לקחתם הוא רוצה לאספם ולחלקם, ועדיין אינו מונע מאף אחד לקחת, יש מהפוסקים שהורו להיתר.

הרחבה

מצוות הנטישה היא שיפקיר את פירותיו ולא ינהג בהם שום מנהג בעלות. ואפילו אם אין ישראל מצויים באותו מקום, בכל זאת עליו להפקיר את הפירות, ואינו רשאי לאספם לעצמו.

והגם שלענין מצות פאה קיימא לן שבמקום שאין ישראל מצויים פטור מלהניח פאה, זאת משום שבמצות פאה נאמר “לעני ולגר תעזוב אותם”, ודרשו חז”ל (חולין קלו ע”א): לעני ולגר ולא לעורבים ולעטלפים, לכן אם ברור שלא יבואו עניים מבני ישראל לקחתם אינו מחוייב להניח פאה.

אבל בשביעית המצוה היא להפקיר את הפירות לכל, שנאמר (פרשת משפטים כג, יא): “והשביעית תשמטנה ונטשתה”, ולכן אסור לנעול את השדה גם במקום שאין יהודים מצויים.

והנה מבואר בכסף משנה (שמיטה פרק ד הלכה כד) שאסור לאדם לנעול שדהו ולשמר את הפירות, גם אם כוונתו לשמרם כדי לחלקם אחר כך לעניים. ומקור הדברים במכילתא (פרשת משפטים כג, יא): “והשביעית תשמטנה ונטשתה, לא יאמר אדם מפני אסרה תורה וכו’, לא שיאכלו עניים, הריני מכניסם לתוך ביתי ומחלקם לעניים. תלמוד לומר: והשביעית תשמטנה ונטשתה”.

הרי שאין לאדם לנהוג בפירותיו שום מנהג בעלות, ועליו להסתלק מהם לגמרי, ולהניחם הפקר כמות שהם לכל מי שרוצה.

עוד הורו הפוסקים שבעל פרדס אתרוגים אינו רשאי לעכב שלא יקח כל אחד יותר מאתרוג אחד. ואם עשה כן, נחשב ששימר את פירותיו באיסור. שאין לבעל הפרדס לנהוג בשום אדנות ובעלות על הפירות, אלא יניח הכל פתוח וכל הרוצה יבוא ויטול כאוות נפשו, כאדם הזוכה מן ההפקר (חזו”א, סדר השביעית אות א).

אלא שבספר מעדני ארץ (שביעית סימן ז אות ב ד”ה ונראה) כתב, שמה שנתבאר במכילתא שאסור להכניס את הפירות לביתו כדי לחלקם לעניים, היינו כאשר עושה כן כמנהג בעלים, והוא מעכב על אחרים מלהכנס וליטול. אבל באופן שאינו מעכב על אחרים להכנס וליטול, רשאי לאסוף את פירותיו בעצמו כדי לחלקם לעניים.

והביא שם ראיה לזה מן המשנה (שביעית פרק ט משנה ז): “עד אימתי עניים נכנסים לפרדסאות, עד שתרד רביעה שניה”. ופירש הרמב”ם (שמיטה פרק ז הלכה יח, וכן בפירוש המשנה שם) שמדובר בפירות שביעית שנותרו בפרדסים במוצאי שביעית, ועל זה אמרו עד אימתי חייב בעל השדה להניח לעניים להכנס לשדהו, עד שתרד רביעה שניה. שעד אז חייב להניח להם להכנס לתוך שדהו, אבל לאחר רביעה שניה שהוא זמן זריעה אינו חייב עוד להניח להם להכנס לתוך השדה אלא הוא אוסף את הפירות ומחלקם להם.

הרי שאין באסיפת הפירות כדי לחלקם משום ‘שימור’, ובהכרח איפוא שדברי המכילתא נאמרו באופן שבעוד שהוא אוספם לצורך העניים – הוא מונע מאחרים ליטול. אבל אם אוספם כדי שלא יאבדו ואינו מעכב מאף אחד ליטול – אין בזה כל איסור ואינו חשוב כמשמרם.