עוד על מצוות שמיטה

תגיות קשורות

שאלה

במרפסת הבית יש לי עציץ ובו פרחים, האם מותר לי להזיזו ממקום למקום במרפסת? האם יש הבדל בענין זה בין עציץ נקוב לשאינו נקוב?

תשובה

עציץ נקוב המונח על גבי האדמה ממש, יש להחמיר שלא להעבירו ממקום למקום, משום שכשמגביהו מנתקו מעט מן האדמה וכשחוזר ומניחו מחברו מחדש.

ויש מחמירים אף שלא לגוררו ממקום למקום, אפילו אינו מגביהו מן הקרקע. משום שגם זה נחשב כמו שמנתקו ממקום יניקתו הראשון ומחברו מחדש במקום אחר, ויש מקילים.

אמנם עציץ שאינו נקוב, מותר להזיזו ממקום למקום בין דרך העברה ובין דרך גרירה. ואף עציץ נקוב שמונח על גבי המרצפות בקומה עליונה [שיש הפסק אויר בין הרצפה לבין האדמה], בין בבית ובין במרפסת, יש להקל לחושבו כעציץ שאינו נקוב – לגבי העברתו ממקום למקום.

הרחבה

המקור לדיני העברת עציצים ממקום למקום, הוא בגמ’ בשבת (דף פא ע”ב): “אמר אביי: פרפיסא [עציץ], הואיל ואתא לידן לימא ביה מילתא. היה מונח על גבי קרקע והניחו על גבי יתדות – מיחייב משום תולש, היה מונח על גבי יתידות והניחו על גבי קרקע – חייב משום נוטע”.

הרי שאסור להגביה בשבת עציץ נקוב שמונח על גבי קרקע ולהניחו על גבי יתידות, אפילו אם לא יהיה הפסק בין העציץ לקרקע, ויש בזה משום תולש. וכן להיפך, עציץ נקוב שהיה מונח על גבי יתדות, אסור להורידו ולהניחו על גבי הקרקע, ויש בזה משום נוטע.

אמנם, לעיל בגמ’ (שם) מבואר שאיסור זה הותר מפני כבוד הבריות: “אמר ריש לקיש: צרור [רגב אדמה] שעלו בו עשבים, מותר לקנח בה, והתולש ממנה בשבת חייב חטאת. אמר רב פפי: שמע מינה מדריש לקיש, האי פרפיסא [עציץ נקוב שזרעו בה, רש”י] שרי לטלטולי. [שהרי ריש לקיש התיר לטלטל צרור לקנח בו]. מתקיף לה רב כהנא: אם אמרו לצורך יאמרו שלא לצורך?

הרי שמפני כבוד הבריות התירו חכמים לטלטל את הצרור שיש בו עשבים, ולהגביהו מן הקרקע, הגם שדינו כעציץ נקוב.

ומכך למד רש”י שהגבהת עציץ נקוב מן הקרקע, או הורדתו על גבי הקרקע, אין בה איסור תורה. ומה שאמר אביי שהמגביהו מחייב משום תולש והמורידו חייב משום נוטע, לאו דווקא חייב, שאינו חייב חטאת לפי שאינו איסור תורה אלא מדרבנן. וכך הוא לשון רש”י: “ולי נראה דהאי חייב לאו דווקא, אלא אסור משום דדמי לתולש, דאי חייב ממש קאמר, לצורך היכי שרי רבנן איסור כרת וסקילה משום קינוח?”.

וכן כתבו שם התוספות (ד”ה והניחו): “האי מיחייב – מכת מרדות מדרבנן, כדפירש בקונטרס מדשרי ריש לקיש”.

וכך כתב הריטב”א (ד”ה היה מונח): “הנכון כדפירש”י ז”ל דחיובא דרבנן קאמר, דאילו מדאורייתא ליכא למימר, דא”כ היכי שרו ליה לצורך קינוח, דהא לא שרו משום כבוד הבריות איסורא דאורייתא אלא בשב ואל תעשה”. וכך היא דעת רוב הראשונים.

והטעם שאסור מדרבנן להגביהו, פירש רש”י: “דאינו נהנה שוב מריח הקרקע”. וכוונתו לומר שהגבהתו מן האדמה מחלישה במידה מסויימת את יניקתו, אך אינה מפסיקה את היניקה לגמרי, ולכן אין בזה איסור מן התורה. וכך כתב בהגהות אשרי (שבת פרק ח סימן ב) לפי שיטת רש”י.

ולפי זה יש לפרש גם את הטעם שאסרו חכמים להורידו על גבי הקרקע, שהנחתו על הקרקע מגבירה את יניקתו, אלא שגם כשעמד על גבי היתדות היה יונק ממנה ולפיכך אין בזה איסור מן התורה.

ובריטב”א (שבת שם) פירש שהטעם שאסרו חכמים להגביהו הוא משום שנראה כתולשו ממקום יניקתו, וכך כתוב גם בחידושי הר”ן ובמאירי שם. ולפי זה יש לפרש הטעם שאסרו להורידו על גבי הקרקע משום שנראה כנוטעו בארץ.

אמנם הרמב”ם (שבת פרק ח הלכה ד) סובר שהמגביה עציץ נקוב מן הקרקע חייב מן התורה משום תולש, וכן המניחו על הארץ חייב משום נוטע. וכך עולה גם מדבריו בהלכות תרומות (פרק א הלכה כג).

ופירש המגיד משנה שלדעת הרמב”ם מה שהתירו חכמים לקנח בצרור שעלו בו עשבים, היינו באופן שהצרור כבר היה מונח על גבי יתדות, אבל להגביהו מעל גבי הקרקע ממש אסור.

ולדינא נקטו הפוסקים כדעת רש”י ותוספות ורוב הראשונים, שהגבהת העציץ או הורדתו על גבי הקרקע אינה אסורה מן התורה אלא מדרבנן. וכך דייק המגן אברהם (אורח חיים סימן שיב ס”ק ג) ממה שהתיר השולחן ערוך (שם סעיף ג) לקנח בצרור שעלו בו עשבים, ולא דקדק לכתוב שההיתר הוא רק בצרור שכבר מנותק מן הקרקע. וכן כתב באגלי טל (זורע ס”ק יא וס”ק כב) ובמשנה ברורה (שם ס”ק מג, ובביאור הלכה ד”ה אפילו), וכך כתבו שאר האחרונים.

וכתב בספר תהלה לדוד (אורח חיים סימן שלו ס”ק ו) שאף על פי שאסור להגביה עציץ מעל הארץ וליתנו על גבי יתידות, מכל מקום יש לומר דמותר ליטלו מעל גבי הקרקע ולהניחו במקום אחר על גבי הקרקע. ואף על פי שבשעה שמטלטלו מגביהו מן הקרקע – אין זה דומה לנוטלו ומניחו על גבי יתדות. שטלטול של שעה מועטת כזו אינה דומה לתולש, כיון שחוזר ומניחו תיכף על גבי הקרקע. וכן עציץ שהיה מונח על גבי יתדות מותר ליטלו ולהניחו על גבי יתדות אחרים.

ויש לדקדק כדבריו מן הגמ’, ממה שנקט אביי היה מונח על גבי קרקע והניחו על גבי יתדות ולא נקט חידוש יותר, שאף מעביר עציץ ממקום למקום אסור, שמע מינה שבהעברה בעלמא אין איסור.

אמנם מדברי המאירי שם יש לדייק שגם להעביר עציץ ממקום למקום אסור בשבת. המאירי הביא שם את דברי הירושלמי שמשמע ממנו שמותר להעביר עציץ ממקום למקום, וכתב על זה וז”ל: “ונמצא לדבריהם שאם אין מוסיף לו יניקה אלא שמשנהו ממקום למקום פטור, ולי נראה שמשהעתיקו ממקומו נקרא קוצר, וכשהניחו במקום יניקה אפילו אינה כיניקה ראשונה נעשה זורע, ולמדת שאסור לשנותו ממקום יניקה כלל”.

ועתה נדון לענין שביעית. וראשית נדון האם גם לגבי שביעית אסרו חז”ל להוריד עציץ שהיה על גבי יתדות ולהניחו על הקרקע. [ברם להגביה עציץ מהקרקע בשביעית פשוט שמותר, שהרי בשביעית אין איסור לתלוש, אלא אם כן קוצר כדרך הקוצרים].

בספר השמיטה (פרק ג אות ב) נקט בפשיטות שלא אסרו חכמים בשביעית אם אינו זורע ממש אלא רק מגביר את היניקה. וכן פסק הרידב”ז (בית הרידב”ז פרק ו).

גם במנחת שלמה (סימן מא ס”ק ג) מחלק בין איסור מלאכה בשבת לבין איסור מלאכה בשביעית, שלענין שבת כל פעולה שמחזקת את היניקה שייכת למלאכת זורע, אבל בשביעית לא אסרו חכמים אלא ‘מלאכת שדה וכרם’, כלומר מלאכות שדרך לעשותן בשדה ובכרם, אך מלאכות שאינן מוגדרות כמלאכת שדה וכרם אינן אסורות על אף שיש מהן חיזוק ליניקה.

המנחת שלמה דן שם לגבי העברת עציץ שעמד על גבי המרצפות והנחתו לשעה קלה על הקרקע. וכך כתב: “נלענ”ד דשביעית לא דמי לשבת דחשיב כזורע, כיון דכללא הוא דלא אסרו רבנן אלא ‘עבודת שדה וכרם’, לכן כל שאינו מתכוין כלל לשינוי הצמיחה שפיר שרי. ואע”ג שמהקרקע הם יונקים יותר ממקום מרוצף, מ”מ כיון שלמעשה אין רגילים היום לעשות כן להשבחת היניקה, וגם ידוע שרגילים לשנותם ממקום למקום בגלל סדרי הבית או צורך אחר, לכן כמו דשרי בכה”ג הרבה עבודות דרבנן כך גם זה מותר כשאינו מתכוין. ובפרט כשגם ניכר שאין כוונתו כלל להשבחת היניקה”.

אמנם דעת הרבה פוסקים להחמיר דיש בזה משום איסור נוטע בשביעית כמו בשבת. וכן דעת הגרי”ש אלישיב (משפטי ארץ פרק ח סעיף ט), והגר”נ קרליץ (חוט שני פרק א הלכה ו), ולפי דבריהם יש להמנע מהעברת עציץ ממקום למקום על גבי הקרקע בשביעית.

ועדיין יש לדון באופן שאינו מגביהו ומעבירו, אלא גוררו ממש על פני הקרקע. שלכאורה באופן כזה אינו מחליש כלל את היניקה ואפילו לא לשעה מועטת, ואפשר שאין בזה איסור זורע ותולש כלל אפילו בשבת, בין לפי הטעם שאסרו בשבת להגביה ולהניח משום דמגביר או מחליש את כח היניקה, ובין להטעם דאסרו משום דמיחזי כנוטע או תולש. (בשבת יתכן שיש בזה איסור מצד טלטול מוקצה).

אכן ממשמעות דברי המאירי הנזכרים נראה לכאורה שאפילו אם אינו מגביה את העציץ כלל, אלא גוררו ממקום למקום, גם זה נחשב כמו שעוקרו מן המקום הראשון ונוטעו במקום השני, ואסור לעשות כן בשבת. שהרי לשון המאירי הוא “שמשהעתיקו ממקומו נקרא קוצר”. משמע שאפילו שינוי המקום בלבד נחשב כקצירה. וכן צידד הדבר אברהם (חלק א סימן כה) בדעת המאירי.

ויש שכתבו שלפי דברי הדבר אברהם יש להחמיר גם בשביעית שלא לגרור עציץ ממקום למקום. וכן כתב בתודעת השמיטה על פי מה שכתב הגרש”ז אויערבאך במעדני ארץ (קובץ הערות סימן ה ס”ק ג), ועיין משפטי ארץ (פרק ח הערה 34).

אמנם יש מקום לפרש שגם המאירי לא התכוין לאסור אלא באופן שמגביהו ומעבירו, ומה שכתב שמעתיקו ממקומו היינו כשמגביהו ומנתקו ממקומו. ועוד שהרי דברי המאירי שם נסובים על דברי הירושלמי, והירושלמי מדבר באופן שמגביהו ומעבירו. ולפי זה נוכל לומר שאפילו בשבת לא יאסור המאירי לגרור.

ועיין בספר אורחות שבת (פרק יח סעיף כח) שנקט כך גם לענין שבת, וכל שכן לענין שביעית. וגם בדבר אברהם שם מסיק לבסוף שאין זה ברור בדברי המאירי ושצ”ע בעיקר כוונתו.

וגם מה שהביאו שהגרש”ז אויערבאך כתב במעדני ארץ להחמיר בזה, המעיין שם היטב יראה שיש לפרש כוונתו שם לענין העברה דרך הגבהה, ולא דרך גרירה. ועוד שלמעשה דעת הגרש”ז להקל בכל גוונא, כמו שכתב במילואים בסוף ספר מנחת שלמה, (ובמהדורות החדשות בסימן מא ס”ק ג), וכן בתשובה מכתב ידו (הובאה בשולחן שלמה על שביעית) כתב שדעתו להתיר בשביעית להעביר העציץ ממקום למקום כשאינו מתכוין להשבחת היניקה, וכל שכן שמותר לגרור את העציץ.

וכן פסק בחוט שני (שם), שבגרירת עציץ אין כל איסור בשביעית, וכך כתב בשו”ת משנת יוסף (חלק ג סימן ג סעיף טו) להתיר.

והנה כל הנזכר אמור לגבי עציץ נקוב. אולם לגבי עציץ שאינו נקוב אפשר להקל להעביר ממקום למקום גם על ידי הגבהה והנחה. ואפילו עציץ שאינו נקוב המונח על גבי המרצפות בקומה עליונה (שהאויר שתחת הקומה מפסיק בין רצפת הקומה לבין האדמה שבקרקע הבנין), על אף שיש מחמירים שדינו כנקוב, מכל מקום לענין העברה ממקום למקום אפשר להקל שאין זה כנטיעה וזריעה חדשה. (משפטי ארץ פרק ח סעיף יא בשם הגרי”ש אלישיב זצ”ל).