רבי אהרן פרנקל שליט"א
מרבני בית ההוראה ע"ש הרב ש.א. רוזנברג זצ"ל
| שאלה |
| הקדמה: הפירות נוצרים מפרחים אליהם נכנסו אבקנים מפרחי אבקה, אלו פרחים שונים הנושאים אבקה וכאשר האבקנים נכנסים לפרח הפרי נוצרים פירות. תהליך זה נקרא בשפה המקצועית 'האבקה'. ללא כניסת אותם אבקנים לא ייווצרו פירות ראויים למאכל כלל. בחלק מן הצמחים משבי רוח קלים מעבירים את האבקנים מפרח למשנהו אך ישנם צמחים כדקל, חצילים ועוד, בהם ישנו צורך בהתערבות חיצונית על מנת להעביר את האבקנים מפרח לפרח תהליך זה קורה בצורה טבעית כאשר הצמחים קרובים זה לזה והדבורים ושאר בעלי החיים המעופפים בין הפרחים לקחת מן הצוף וכדומה מעבירים את האבקנים הנדבקים ברגליהם ועל ידי כך נוצר הפרי. בימינו מקובל פעמים רבות לעשות את האבקה באופן ידני על מנת שמכל הפרחים יוצרו פירות ובכך יהיו מקסימום מכמות הפירות היכולה לגדול בעץ .אמנם גם האבקה טבעית נעשית פעמים רבות על ידי הנחת כוורות וכדומה בסמוך למטעים והדבורים הרוחשים בינות לפרחים מאביקים את הפרחים ועל ידי כך נוצרים הפירות – כאמור. ומכיוון שכך נשאלה השאלה: האם בשביעית מותר להניח כוורת ליד המטע והדבורים שיסתובבו בין הפרחים יאביקו את הפרחים ובכך יפרו את הפירות ויגדל היבול? |
| תשובה |
| האבקה ידנית של צמחים בהם לולא האבקה זו לא יהיו פירות כלל, דנו בזה מרנן זצ"ל האם נחשב כמקום פסידא שהותרו בו מלאכות דרבנן ומותר להאביק בידיים. או שפעולה זו היא כיצירת הפרי שלא הותרה במקום פסידא ולכן האבקה בידיים אסורה בשביעית. אמנם לכולי עלמא במקום בו לולא האבקה ידנית יהיו פירות אלא שבעל המטע רוצה להעלות את כמות הפירות על ידי האבקה ידנית גם לדעת המתירים שלעיל אסורה האבקה זו. האמור הוא לגבי האבקה ידנית אך לגבי הנחת כוורת לצורך האבקה 'טבעית 'נחלקו הפוסקים: מרן הגרי"ש אלישיב זצוק"ל אסר, ומרן הגרש"ז אויערבאך זצוק"ל התיר בדוחק . הגאון רבי שאול רייכנברג שליט"א הוסיף שאם מדובר בכוורן שאינו בעל האילנות וכוונתו למצוא לו מקום להניח את הכוורת, ולא על מנת שהדבורים יאביקו את הפרחים, ובעל האילנות לא הזמין אותו, מסתבר שמותר. |
מאמר מתוך הליכות שדה גיליון 219 – תמוז תשפ"ב
ביאורים ומקורות:
בענין זה של הנחת כוורת על מנת שתהיה האבקה יש לברר שלוש נקודות:
א. האם האבקה עצמה נחשבת עבודת שדה וכרם.
ב. האם מלאכה הנעשית על ידי בהמתו נאסרה בשביעית .
ג. האם כאשר כוונתו לדבש מותר משום אינו מתכוון.
ותחילה נדון האם האבקה ידנית נחשבת מלאכה האסורה בשביעית, ולכאורה ממה שמצינו בירושלמי (פרק ד הלכה ד) שאין מרכיבין דקלים בשביעית ובתוס' יו"ט פסחים פ"ד הביא פי' הערוך שנראה כוונתו להאבקה א"כ יש מקום להביא ראיה לאיסור האבקה. [ועיין חזו"א יט, כ שכתב דאין מרכיבין דקלים אף במקום הפסד]. ויעויין בישא יוסף שביעית סי' מז במה שהביא שם ראש בית המדרש הגר"י אפרתי שליט"א.
אולם עדיין יש לדון האם כשאינו מאביק בידים אלא רק מביא דבורים והם מאביקים מעצמם אי חשיבא מלאכה. ולעיל הובא שכל שעיקר האיסור הוא התוצאה נאסר אף בגרמא, וכלשון החזו"א כששנאוי על התורה מלאכת הקרקע – לא חשיב גרמא אלא מעשה הבהמה מתיחס לאדם, ולכן כשהוא מתכוון למלאכת קרקע לכאורה הוי מלאכה גמורה משום שמעשי הדבורים מתיחסים לאדם.
ולפי זה לכאורה אסור להניח כוורת במטע כשמכוון שהדבורים יאביקו את פרחי פירותיו .
אמנם עדיין נותר לנו לדון אם מותר לכוורן להניח כוורת בקירבת המטע כשאינו מכוון לתועלת הפירות ולהאבקה. דהנה הובא לעיל שמותר לדייר שדהו, כלומר שאם רוצה לעשות לו דיר לבהמותיו בשדה מותר אף שעל ידי כך הבהמות מזבלות את השדה ומטיבות את הקרקע, וביאר החזו"א (יט, יג) "דאע"ג דניחא לי' בזיבול ההוא מ"מ כיון דעיקרו להעמדת הצאן מותר, שאין העמדת הצאן עבודה ממש". מבואר לכאורה שאף ששנאוי אצל התורה עבודת השדה, העמדת הצאן אינה נחשבת עבודה ממש, ולכן כשאין עיקר כוונתו לעבודת הקרקע וא"כ גם בנידו"ד יהיה מותר.
אולם יש לדון מה פי' דברי החזו"א "שאין העמדת הצאן עבודה ממש", וע"פ פשוטו היינו שאין דרך הזיבול להיעשות ע"י בהמות, אבל אם היה כך דרך הזיבול לא היו מתירים חז"ל לדייר כאשר ניחא ליה התועלת, ואע"ג שהמלאכה נעשית ע"י בהמה יש לדמותו לחרישה ע"י שוורים שנחשבת למלאכת אדם, וכן מצינו לגבי צידה ע"י כלבים במשנה ברורה [שטז ס"ק י] "אם לא עשה בעצמו מעשה כלל רק במה ששיסה את הכלב והכלב תפסו הוי רק צידה מדרבנן ואם עשה בעצמו ג"כ מעשה לזה כגון שברח הצבי מן הכלב והיה עייף ויגע והיה הוא רודף אחריו והשיגו הכלב עי"ז הוי צידה גמורה ואפילו אם רק עמד בפניו והבהילו עד שהגיע הכלב ותפסו הוי ג"כ תולדה דצידה ומיחייב שכן דרך הציידים". וא"כ יש לומר שהוא הדין בנידון דידן כאשר ניחא ליה בתועלת זו אין להתיר את הנחת הכוורת משום שכך היא דרך האבקה.
אמנם יתכן שאף במלאכות שדרכם בכך שנחשב הדבר מלאכת האדם, זהו רק לגבי איסורי שבת ולא לגבי איסורי שביעית, שיש לחלק בין דין השביתה בשבת שהוא על האדם – שהאדם הוא שצריך לשבות בשבת ממלאכה, מדין השביתה בשביעית שהוא דין שהקרקע תשבות ממעשי האדם, שהרי אין איסור במה שהקרקע מגדלת מעצמה אלא שלא תיעשה מלאכת קרקע על ידי האדם, וע"כ בשבת הנידון הוא על הפעולה האם נחשב שעשה מלאכה ,ואילו בשביעית הנידון על הקרקע האם נעשתה בה מלאכת אדם. ויתכן שאף שעשיה על ידי בהמה נחשבת פעולת האדם במה שהפעיל את הבהמה למלאכה, מ"מ לגבי הקרקע אין משמעות לכך שהאדם הוא שהביא את הבהמה לעשות את העבודה שהרי סוף סוף הבהמה היא שעשתה את הפעולה באדמה. [ולפ"ז צריך לומר שחרישה על ידי שוורים נחשבת מעשה של האדם שפועל עם כח הבהמה, והמכניס בהמה ומעצמה חורשת לא יחשב חרישה בשביעית].
ויש לומר שזו כוונת החזו"א שהעמדת הצאן אינה עבודה ממש, כלומר שאין כאן עבודת האדם, כיון שלגבי הקרקע אין התייחסות למעשה הכנסת הבהמה לדייר. ולפי זה גם העמדת דבורים אף שדרכן בכך אינה עבודה ממש. וע"כ אף כאשר ניחא ליה בהאבקה יהיה מותר ,אולם כאשר עיקרו להאבקה יש לדמותו למדייר שאסרו חכמים. אך יתכן שכיון שלא מצינו שאסרו אלא מדייר, ולא מצינו שאסרו מלאכות על ידי בהמה בשאר עבודות נימא דמותר להכניס בהמה אף כשמכוון לניכוש וכן להעמיד כוורת בכוונה שהדבורים יאביקו, וצ"ע.
המורם מן האמור:
יש מקום לאסור האבקה היות שכך היא דרך העבודה, ודומה הדבר לחרישה על ידי שוורים. ואין ללמוד מהיתר מדייר כשאינו מכוון לזבל אלא מטרתו העיקרית להעמדת הצאן, כיון שיתכן שהטעם שהתירו מדייר בכהאי גוונא הוא משום שאין זה דרך עשיית המלאכה, ומאידך יתכן שהיתר מדייר הוא משום שאף שמביא את הבהמה לדיר מכל מקום פעולת הזיבול נעשית על ידי הבהמה לבד והוא אינו מעורב בה ובשביעית כל שהמלאכה אינה מלאכת אדם לא נאסר אלא כשמכוון, ואם כן יהיה מותר להניח כוורת להאבקת האילנות. אמנם אם אין לו ניחותא כלל נראה להתיר בכל גוונא כיון שנראה לדמותו לליקוט אבני בנין וללקיטת עשבים לבהמתו, שאף שיש כאן גם מלאכת קרקע, מותר.
