רבי מיכאל גלעדי שליט"א
מרבני בית ההוראה וראש כולל בבית המדרש
| שאלה: |
| המשכיר בית עם גינה צמודה, לאדם שאינו שומר תורה ומצוות, ועתה לקראת שנת השמיטה התעורר שבשעה שהשכיר לא חישב ששנת השמיטה תחול בתוך זמן השכירות, והואיל וכפי הנראה השוכר שאינו שומר תורה ומצוות יעבוד בגינה בשנת השמיטה, שאלתו כיצד ומה צריך לעשות. |
| תשובה: |
| המשכיר גינה לאדם החשוד על השביעית צריך להתנות עמו שלא יעשה מלאכות בגינה בשנת השמיטה. אם לא התנה, או שהתנה וחושש שהשוכר יעשה מלאכות בגינתו, לכתחילה יש לחוש לשיטות שעובר על שביתת שדהו גם אם אחרים עובדים בגינתו ולכן יש להפקיר את הגינה בפני שלושה. אמנם אם לא השכיר גינה, אלא השכיר דירה לאדם שאינו שומר שמיטה אפילו שיודע שיש לו עציצים בתוך הבית ויטפל בהם כרגיל, אינו צריך להתנות עמו שלא יעבוד בהם ואינו צריך להפקיר את ביתו. |
ביאורים מתוך הליכות שדה גיליון 216 – כסלו תשפ"ב:
עשה דשביתת שדהו
מלבד מה שכתבה התורה במצוות השביעית שלא לעשות מלאכת קרקע ככתוב (ויקרא כה, ג): "שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור", נאמר גם כן (שם שם, ב): "ושבתה הארץ שבת לה'" שהיא מצות עשה להשבית את הארץ בשנת השמיטה.
נחלקו הראשונים האם התחדש במצווה זו שהקרקע של האדם צריכה לשבות בשביעית, ואפילו שהאדם בעצמו לא עובד, צריך לדאוג שאחרים לא יעבדו בשדהו. או שלא התחדשה כאן מצוה נוספת, אלא נאמר איסור עשה בנוסף על הלאו שלא יעשה מלאכת קרקע בשנה השביעית.
לדעת התוס' (ע"ז טו, ב) והרמב"ם (שמיטה ויובל פ"א הלכה א) מצות שביתת שדהו היא רק שצריך לשבות ממלאכת הקרקע, והעובד בשביעית עבר על הלאו וביטל את העשה, אמנם אם אדם אחר עבד בשדהו לא עבר איסור. אמנם לדעת התוס' רי"ד ורבינו אלחנן (עבודה זרה טו, א) מלבד הלאו שהאדם עצמו לא יעבוד בשביעית, הוא מצווה ששדהו תשבות אף אם הוא עצמו אינו עובד בה.
הנידון בשאלה שלפנינו במשכיר גינה לאדם שאינו שומר תורה ומצוות הוא לאותם שיטות הסוברות שמלבד המצוה שלא לעבוד בקרקע בשביעית מצווה האדם גם שהארץ תשבות, והשאלה האם גם כשמשכיר את השדה מוטל עליו החיוב לדאוג שהארץ תשבות, או דילמא כיון שהשכיר את השדה אינו מצווה עליה, והחיוב הוא על השוכר שכן הקרקע היא עכשיו באחריותו.
האם בזמן השכירות הקרקע שייכת עדיין למשכיר
לכאורה שאלה זו תלויה האם שכירות קניא, והקרקע בזמן השכירות נחשבת של השוכר, או ששכירות לא קניא והקרקע שייכת למשכיר, ונמצא שעדיין הוא מצווה להשבית את שדהו ולדאוג שאחרים לא יעבדו בה בשביעית.
ומצינו בזה סתירה, שבגמ' בעבודה זרה (טו, א) מבואר ששכירות לא קניא, והקרקע היא בבעלות המשכיר. אמנם מאידך גיסא הגמ' בבבא מציעא (נו, ב ועוד מקומות) אומרת ששכירות ליומא ממכר.
סתירה זו הקשה הבית יוסף (חו"מ סימן שיג) על הרמב"ם שבהלכות שכירות (פרק ו הלכה ה) פסק שהזבל של בהמותיו של השוכר שייך לשוכר, אבל זבל שהגיע מבהמות של אחרים וכגון שנכנסו לחצר השוכר הזבל שייך למשכיר, והטעם שחצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו. והקשה הבית יוסף "ומכל מקום יש לתמוה על דברי הרמב"ם ז"ל דכיון דקיימא לן בב"מ נו, ב ששכירות ליומא ממכר הוא חצרו של שוכר הוא, וזוכה לו, ולא היה לו לקנות למשכיר".
ועיין בש"ך (שיג ס"ק א) שעמד על שאלת הבית יוסף וכתב שאישתמיטתיה דברי התוס' בב"מ (נו, ב ד"ה והאי) והתוס' בע"ז (טו, א ד"ה והשתא) ותרומת הדשן (ריש סימן שיח) דלא אמרינן שכירות ליומא ממכר רק בהונאה ולא בשאר דוכתי. והביא את דברי הב"ח (סי' שיב) שמדרבנן שכירות קונה גם לגבי שאר דברים, וכתב על זה הש"ך לא ידעתי מנא ליה.
להלכה נחלקו הפוסקים, הסמ"ע (שיג ס"ק ה) כתב שאף שהשו"ע פסק כהרמב"ם שהחצר שייכת למשכיר, מ"מ לרש"י והרא"ש והטור הקרקע שייכת לשוכר לעניין לזכות במציאות וכדו' והכי נקטינן שהקרקע של השוכר, וכן הביא הגר"א בביאוריו. אמנם הש"ך נקט כדעת הרמב"ם והשו"ע שהחצר שייכת למשכיר והוא שזוכה במציאות.
ולפי זה הנידון האם המשכיר עובר בשביתת שדהו בזמן שמשכיר את הקרקע לאדם אחר תלויה במחלוקת הנ"ל, שלדעת הסמ"ע שהשוכר הוא הבעלים, א"כ עליו מוטלים כל החיובים של שביתת הארץ, וכאמור כן נראה שהכריע הגר"א בביאוריו שם. אמנם לדעת הש"ך פסקינן כהרמב"ם והשו"ע שהקרקע שייכת למשכיר, ולפי זה אם השכיר את שדהו לאדם שעובד בה בשביעית עובר על עשה דשביתת שדהו.
והנה מצינו שהמבי"ט (ח"ב סימן סד) והמהרי"ט (ח"ב סימן נב) דנו בשאלה דומה לגבי גוי, האם מותר להשכיר לגוי שדה אף שיעבוד בה בשנה השביעית, וכתבו שאם משכירים לכמה שנים אע"פ שיודע ששנת השמיטה תחול בתוכם מותר דהוי הבלעה, ולא אסרו כי אם להשכיר בשביעית או סמוך לה, והחילוק הוא שכיון שמשכירה לכמה שנים אפשר שבשנת השמיטה לא יעבוד בה, [שכן הדרך מידי כמה שנים להוביר את השדה לחזק כחה], ועי' פאת השולחן סוף סימן כג סעיף טו שהביא את דבריהם להלכה שמותר להשכיר בהמתו לנכרי בשביעית, ושדהו אסור להשכיר לנכרי אלא שלא בסמוך לשביעית.
ועי' בדבריהם שנקטו כתורי"ד שבגלל שמצווה על שביתת שדהו לכן אסור להשכיר שדהו בשנת השמיטה או סמוך לה. ונמצא שאם באנו לחוש לדעת התורי"ד דעימיה שבשביתת שדהו היא מצווה שגם אחרים לא יעבדו בשדהו, לא יהני מה שמשכיר את השדה לאחר, כיון שעדיין החיוב עליו, ונמצא שאין להשכיר בשישית בית עם גינה לאדם שאינו שומר תורה החשוד שלא ישמור דיני שביעית, מכיון שרוב חוזי השכירות הנעשים כיום מתחדשים בחתימה בכל שנה[1].
וכיון שכך יש להורות לאותם שמשכירים את ביתם ויש בו חצר, לאדם שאינו שומר תורה ומצוות, שיתנו מראש בחוזה שלא יעבוד בשביעית בגינה, ובפרט עבודות דאורייתא [זריעה ונטיעה וזימור], שאין להקל בהם כלל [ועין הערה[2]], ורק יכול להשקות את הגינה או לעשות פעולות של ניקיון ואם יעבוד יחשב כהפרת חוזה על כל המשתמע מכך. וכן אותם שמשכירים שטחים חקלאיים לאדם שאינו שומר תו"מ ישכירו רק עד שנת השמיטה ולא יותר.
אמנם בנידון דידן שכבר השכיר את שדהו ושאלתו היא כדת מה לעשות לאחר מכן, ובפשטות אי חיישינן להנך שיטות שעובר על שביתת שדהו צריך להפקיר את שדהו לשנת השמיטה, כמו שמצינו לגבי שביתת בהמתו בשו"ע (או"ח סימן רמו סעי' ג) שאם אדם השכיר את בהמתו לגוי בערב שבת והתנה עמו שיחזירנה לו קודם השבת ועיכבה הגוי אצלו שצריך להפקיר את בהמתו קודם השבת.
אמנם במעדני ארץ שביעית (סימן יג ס"ק יד) הסתפק בזה, ובתחילה כתב שאם יש חיוב שביתת הארץ בשדה בשביעית כמו בשבת א"כ לא מצאנו ידינו ורגלינו בהשכרת בתים לאנשים חשודים שזורעים גם בגינות שלפני הבתים או מעמידים שם עציצים נקובים, וכתב שלפי זה יתחייב בעל הבית להפקיר את ביתו בשביעית כדי שלא יעבור על עשה דשביתת שדהו. אמנם לאידך גיסא י"ל שאם השכיר לישראל [ולא לגוי] שהוא מוזהר שלא לעבוד בשביעית שרק השוכר עובר ולא המשכיר ולכן אין צריך להפקיר. והוסיף שלא מסתבר שצריך להפקיר שהרי גם אחרי ההפקר הרי הוא ברשות ישראל ויש עבירה.
וכן בשו"ת מנחת שלמה (ח"א סי' נא אות ג) כתב וז"ל "צ"ע להתוס' רי"ד ורבינו אלחנן ז"ל דסברי במסכת ע"ז דף טו, א, שהבעלים עוברים בעשה בזה שהשוכר זורע וחורש בשדהו בשביעית, דלפי"ז המשכיר את ביתו צריך לחייב את השוכר לשמור על שביתת שדהו בשביעית, ואם הוא רואה אח"כ שהשוכר חורש וזורע בגינה שלפני הבית, צ"ע מה טעם לא יתחייב המשכיר למונעו או להפקיר את השדה, כמו במשכיר בהמה לעכו"ם לענין שביתת בהמתו בשבת. ואע"ג שהשוכר הוא ישראל ולא נכרי, וגם לאחר ההפקר ג"כ לא תתקיים קרא דושבתה הארץ אפי"ה צ"ע אם חייב להפקיר", עכ"ל.
הפקרת חלקו בבנינים משותפים שעובדים בשביעית
והנה מצינו כעין זה בבנינים משותפים שיש בהם דיירים שאינם שומרי תורה ומצוות ומביאים גננים שעובדים בשנת השמיטה שלא כדין, שצריך להפקיר את שדהו לשנת השמיטה, כפי שהורה הגרי"ש אלישיב זצ"ל (קובץ תשובות חלק א סי' רלב ובסי' רכט) שיפקיר את החלק שלו בשדה בפני ג' [עי' משפטי ארץ פרקט סעי' ב ובהערה מס '3 שההפקר צריך להיות דווקא בפני ג' שכיון שאינה חמורה אצל אדם אין גמירות דעת להפקר בפני אחד וצריך ג '].
אמנם יש להעיר בזה דמה יהני אם יפקיר, והרי הגינה והחצר רשומים על שמו בטאבו, וכיון שכן אין ההפקר נחשב כיון שעדיין הוא שלו. ובקובץ קול התורה (לו עמ' כו) עמד בזה והביא בשם הגרי"ש אלישיב זצ"ל שאין צריך למחוק את שמו בטאבו כיון שיש אומדנא שמפקיר. וכן עיין בספר מפרי הארץ (חלק ו עמ' רא ואילך) במאמרו של הגר"מ שפיר שליט"א, שהביא את הוראת הגרי"ש אלישיב בבנינים משותפים שעובדים בשמיטה שיש להפקיר את חלקו בגינה, והקשה על זה הגאון רבי אשר וייס שליט"א דמה יהני ההפקר והרי כתב החזון איש שביעית (סי 'כז) שמכירת הקרקעות לא מהני לגוי מכיוון שאינה רשומה בטאבו, והביא מהחזון איש (ב"ק סי' י, ט) שכאשר המלכות מקפדת על כך אין חילוק וגם בין ישראל לישראל הדין כך. ועיי"ש שביאר שאפילו שקניה על ידי רישום בטאבו נחשבת מעשה קנין גמור, מכל מקום גם בלא כן יש תוקף לחוזה מכירה שבין קונה למוכר לאחר ששילם, שזוכה הקונה במין בעלות על הנכס ונקרא לפי המושג שלהם בעלות שביושר, [וכן כתב הגרי"ש אלישיב זצ"ל בתשובה חלק א סימן רו], והוא הדין כשמפקיר אע"פ שעדיין בטאבו הגינה רשומה על שמו יש תוקף להפקר שלא יעבור על איסור שביתת שדהו.
והאריך בזה במעדני ארץ (שביעית סימן יח) שיש תוקף למכירה גם בלא טאבו כאשר המוכר והקונה מסכימים שיחול המקח, והטעם שאף שדין המלכות שכל מקח שלא נרשם בספרים אין לו שום תוקף, מכל מקום כל זה דווקא בנוגע להממשלה שאינה רוצה להתחשב עם המקח, אבל מכל מקום גם מי שרשום אצלם בתור בעלים יכול לתת לאיש אחר לרדת לשדהו ולהתנהג שם כבעלים, ואם יבואו המוכר והלוקח להתדיין בבית דין של ישראל ויחתמו על שטר בוררות שהם מקבלים עליהם את הדין אז גם הממשלה תתחשב עם הפסק דין ותכוף את המוכר להעביר את הקרקע על שם הקונה. וכן מבואר בשו"ת שבט הלוי (חלק ט סימן שו) שבכל מוכר ולוקח יש תוקף לחוזה גם בלא רישום בטאבו דווקא.
הדרינן לנד"ד שאדם שהשכיר את שדהו לאדם שאינו שומר שמיטה שיש מקום להסתפק האם חייב להפקיר כמבואר בדברי המעדני ארץ. ובפרט שיש כאן ב 'צדדים שאין איסור, דהיינו שיטת הרמב"ם והתוס' שאין עובר על שביתת שדהו אם אינו עובד, וגם לתורי"ד והרבינו אלחנן שעובר אפשר שנקטינן ששכירות ליומא ממכר והכל באחריות השוכר. ומכל מקום לכתחילה ודאי שיש להורות שיפקיר את החצר בפני ג' ולכל הפחות יפקיר בפני אחד כמבואר שם במ"ב ס"ק טו, וכן הורה הגר"מ שטרנבוך שליט"א.
[בהקשר זה ובמאמר מוסגר, לבית ההוראה הגיע השאלה במי שהפקיר בשמיטה הקודמת שדה חקלאית העומדת להפשרה לבניה, וכעת בשמיטה זו עדיין הקרקע באותו מצב ועדיין לא הופשרה, האם צריך להפקיר מחדש, ולכאורה אם לא היה בקרקע לאחר השמיטה הקודמת ולא עשה קנין נמצא שהקרקע עדיין הפקר ואין צריך להפקיר. אמנם אם מראש עשה הפקר רק לשנת השמיטה, וכפי המבואר בשו"ע בסי' רמו ובמשנה ברורה ס"ק כד ובשער הציון שם שלגבי שביתת בהמתו הנמאת ביד גוי יש אומרים שמפקיר רק לשבת, א"כ נמצא שלאחר השמיטה הקודמת השדה חזרה אליו וצריך לשוב ולהפקיר, ועי' בתשובות רע"א סימן קמה שדן אם שייך הפקר לשבת אחת, וא"כ ה"ה בנד"ד לשנה אחת. ועי' בחזון איש חו"מ ליקוטים סימן יג ס"ק יח מש"כ בזה].
משכיר דירה שאין בה גינה לאדם שאינו שומר שמיטה
אמנם אם אין לו גינה צמודה לדירה ומשכיר לו רק דירה אלא שיש לשוכר עציצים נקובים בבית, לכאורה אם עציץ נקוב דינו כקרקע הדין נותן שצריך להפקיר את הדירה, כיון שעציץ נקוב דינו כקרקע ונמצא שהקרקע שלו אינה שובתת.
אמנם נראה שכאן יש להקל שאין צריך להפקיר, שהרי הירושלמי (ערלה פרק א הלכה ב) הסתפק האם נוהגים דיני שביעית בבית, ונשאר בספק. ודעת הפאת השולחן לקולא שאין נוהגים דיני שביעית כיון דספק דרבנן לקולא. ואף לדעת החזון איש (שביעית סימן כב, א) שיש להחמיר בעציצים נקובים, מיהו במקום שהוא עצמו לא עושה מלאכה אלא אחרים עושים בשדהו שיש מחלוקת האם בכלל מצווה על השביתה, וכן יש מחלוקת האם החיוב על המשכיר או על השוכר ,בכל כה"ג יש להקל שלא צריך להפקיר. [ובפרט שיש צד שבמרצפות שיש בבתים כיום כל העציצים דינם כאינם נקובים ואכמ"ל].
ובמנחת שלמה ח"א סימן מ (עמ' ריח) כתב דאין לחוש לזה מטעם אחר, שהרי בגוף הקרקע שהבעל הבית מצווה על שביתתה לא נעשה כלל שום איסור, אלא שהזרעים יונקים ממנה, אבל אינם גדלים בה ומקיימי שפיר קרא דושבתה הארץ. והוסיף שאף אם נאמר כאילו ארעא דידיה משבחת ליניקת הזרעים שאסור עכ"פ מדרבנן, מכל מקום כיון ששביעית דרבנן לא גזרו רבנן על עבודות שהם אסורים רק מדרבנן.
האם מכר לזמן מהני בשביתת שדהו
ועוד נראה שיש עצה נוספת למי שכבר השכיר גינה לכמה שנים ולא החריג את שנת השמיטה, שיבקש להוסיף בחוזה השכירות שלא משייר לעצמו שום בעלות כל זמן השכירות, ובכה"ג לכאורה לכו"ע אינו עובר על שביתת שדהו, שכן השדהקנויה לשוכר לבדו ומיקרי מכר לזמן ששייך הכל לשוכר.
ומקור לדברים, שהנה הש"ך הנז"ל (סימן שיג ס"ק א) הביא את קושית הראב"ד (פרק ו מהלכות שכירות הלכה ה) שהקשה על הרמב"ם שפסק שהחצר שייכת למשכיר והקשה והרי מבואר בכמה דוכתי שאם שוכר את מקומו השוכר קונה ,[כוונתו למה שפסק בשו"ע סימן קצח סעיף ה שאם החצר משתמרת לדעת השוכר הוא קונה שם אם עומד בצד המקום ההוא, וכן בסימן ר סעיף ב מבואר שאם החצר מושכרת לו קונה דהוי ברשותו]. ותירץ הש"ך בב' אופנים: א. שיש חילוק בין דעת אחרת מקנה לבין מציאה והפקר, שאם דעת אחרת מקנה קונה אפילו בשכירות. ב. דשאני התם שהונח בו הדבר לדעת השוכר וכיון ששכר מתחילה המקום לשם, מסתמא לשם כך שכרו שכל מה שיונח בו יהא כאילו מונח ברשותו, ומשא"כ במציאה והפקר.
והקצות החושן (ס"ק א) הקשה על התירוץ השני שמהני משום שהונח על דעת כן שיקנה מקומו. והרי כיון שמדינא הוי חצירו של המשכיר א"כ היכי מצי קני שוכר מהמשכיר אם החצר שכורה. ומדבריו נראה שהעיקר הוא ששכירות לא קניא .והביא הקצות מש"כ הלח"מ (פ"ז משכירות הלכה א) בשם מוהר"ר מרדכי מטאלון שהטעם שלא זוכה השוכר מבואר בסוגיית הגמ' לפי פירוש הרמ"ה, שהוי כאילו פירש ואמר שלא השכיר החצר כי אם לתשמישים הצריכים לו, אבל בזכות שהיה לו מדברים אחרים לא זכה, ולפיכך היא שלו. ולפי דבריו מבואר שאם המשכיר רוצה שהשוכר יזכה ולא משייר לעצמו את הכח שהחצר תזכה לו שפיר זכה השוכר.
ואכן מצינו סברא זו במאירי (ב"מ קב, א ד"ה זו היא), שכתב בשם גדולי המחברים שמה שאמרו בשוכר את מקומו ששייך לשוכר, הוא שעל דעת כן השכירה לו שתקנה לו מקומו לאותו דבר ששכרו לו. ומבואר מדבריו שאם הוא לא משייר לעצמו בקרקע הרי היא בבעלות השוכר עד תום השכירות, וממילא ה"ה גם לגבי הדינים והאיסורים שאם לא שייר לעצמו כלום הכל באחריות השוכר ואין המשכיר עובר עליה[3].
ומצינו כעין זה מפורש בש"ך (יו"ד קנא ס"ק יב), לגבי מה שכתב הרמ"א שם שנהגו להשכיר לעכו"ם דירה כיון שאין מכניסים עבודה זרה בבתיהם. והקשה הש"ך והא קא חזינן שמכניסין ע"ז אפילו בקביעות. ותירץ הש"ך שאפילו ששכירות לא קניא סמכינן על מה שכתב הרא"ש (עבודה זרה פ"ק סימן כב) שנהי ששכירות לא קניא מ"מ כיון שבדיניהם שכירות אלימא כמכר, דהרי אף אם נפל ביתו של המשכיר אין המשכיר יכול להוציא את השוכר, וכיון שהוי כמכר ממילא אין איסור על הישראל אם מכניס הגוי עבודה זרה לביתו.
אמנם בחזון איש שביעית סימן כד סוס"ק כד ד"ה כ' הרא"ש, הביא את דברי הרא"ש ששכירות אלימא כמכר לזמן והקשה שלגבי שבת ותרומה מכר לזמן לא מהני ומי יימר שמהני לגבי הלאו שלא תאכל כל תועבה. ויש להעיר שכה"ג יש להעיר לגבי שביתת שדהו דמי יימר שמהני מכר לזמן שלא יעבור על שביתת שדהו, ועדיין צ"ת.
לסיכום:
- נחלקו הראשונים האם אדם עובר על שביתת שדהו, אפילו כשאינו עובד בשביעית אלא אחרים עובדים בשדהו.
- לדעת התוס' רי"ד ורבינו אלחנן שעובר על שביתת שדהו המשכיר דירה לאדם שאינו שומר תורה ומצוות צריך להתנות עם השוכר שלא יעבוד בשדהו בשביעית ולכל הפחות יתנה עמו שלא יעשה מלאכות דאורייתא.
- אם השכיר כבר את שדהו או חצירו לאדם החשוד על השביעית, לכתחילה יש להפקיר את השדה או החצר בפני ג'.
- כמו כן לפי הרא"ש והש"ך יועיל אם יוסיף בחוזה שמשכיר לו את כל הזכויות והבעלות בקרקע, שבזה י"ל שאינו עובר על שביתת שדהו כיון שהוי מכר לזמן וכל החיוב הוא על השוכר.
[1] ויש להוסיף שדברי המבי"ט והמהרי"ט הם להשכיר לגוי, אבל כאן הרי הוא משכיר לישראל ויש לדון בזה גם מצד לפני עיור וגם מצד מסייע ביד עוברי עבירה. ובכה"ג שכבר השכיר יש לצדד לקולא שלגבי לפני עיור י"ל שכיון שיכול לשכור מאדם אחר אין בזה לפני עיור דהוי כתרי עברי נהרא. ומצד מסייע ביד עוברי עבירה, י"ל שבדיעבד סמכינן על השיטות שבמומר אין מסייע ביד עוברי עבירה כמבואר בש"ך (יו"ד סימן קנא ס"ק ו) ועי' בדגול מרבבה שם שכתב שכל שאינו שוגג בדבר נקרא מומר לענין זה. וכן יש שכתבו לסמוך על מש"כ הפמ"ג שבאיסור דרבנן ליכא מסייע.
[2] עי' בשו"ת שאילת דוד בסוף חידושיו לשביעית שכתב שלענין מלאכות דרבנן ליכא חיוב שביתת הקרקע והוא רק דין אקרקפתא דגברא שלא יעשה מלאכות. וכן נקטו הגרי"ש אלישיב והגר"נ קרליץ זצ"ל הוב"ד במשפטי ארץ פרק ט הערה 6. ועי' מעדני ארץ סימן יג אות טו מש"כ בזה.
[3] יש להעיר שהוא הדין לאותם שרוצים לזכות במצות שמיטת קרקע ואין להם קרקע ששוכרים קרקע מאנשים שמטפלים בזה ושאלתם האם מהני השכירות או שמא שכירות לא קניא. ותליא בפלוגתא דלעיל. אך להאמור אם ירשמו להדיא בחוזה שהם שוכרים את הקרקע כדי לקיים את המצוות והמשכיר לא משייר בו חלק, הרי חשיב כמכירה לזמן שהכל שייך לשוכרים ושפיר מקיימים בזה את המצווה.
