שאלה
בערב ראש השנה השמינית, מיד לאחר תפילת שחרית, ערכתי את הפרוזבול כדת וכדין. לקראת הצהרים, ביקש ממני אחד השכנים שאלווה לו סכום כסף, לצורך נסיעה לחג. האם הפרוזבול שערכתי בבוקר מועיל גם להלואה זו שלא תישמט?
אם הפרוזבול שכתבתי אינו מועיל, האם אהיה רשאי לסרב ולא להלוות, כדי שלא תישמט ההלואה?
תשובה
הפרוזבול אינו מועיל להלואה שניתנה אחרי כתיבתו.
ומכל מקום, אסור לו להימנע מלהלוות. שכל הנמנע מלהלוות מחשש שהשביעית תשמט את החוב עובר בלא תעשה. אלא ילווה לשכנו ואחרי שמלווה יכתוב פרוזבול נוסף.
ואם אינו רוצה לכתוב פרוזבול נוסף, יקבע עם הלווה בפירוש שזמן הפירעון יהיה אחרי מועד השמיטה (כלומר: לאחר ראש השנה של השמינית), והלואה כזו אינה נשמטת.
הרחבה
כתב הרמב"ם (שמיטה פרק ט הלכה כב): "כתב הפרוזבול תחלה ואחר כך הלוה, אינו מועיל, אלא משמיט, עד שיכתוב הפרוזבול אחר שהלוה. נמצאת אומר, שכל מלוה הקודמת לפרוזבול אינה נשמטת בפרוזבול זה, ואם הפרוזבול קודם למלוה נשמטת בפרוזבול זה".
והמקור לדבריו הוא במשנה (שביעית פרק י משנה ה): "פרוזבול המוקדם כשר והמאוחר פסול". ומפרש הר"ש שפרוזבול המוקדם הוא פרוזבול שהזמן הנקוב מוקדם לכתיבתו. כלומר, שכתבו ביום מסוים וכתב בו תאריך מוקדם יותר. ופרוזבול המאוחר הוא פרוזבול שהזמן הנקוב בו מאוחר מכתיבתו. כלומר, שכתבו ביום מסוים, וכתב בו תאריך מאוחר יותר.
ומפרש הר"ש על פי הירושלמי הטעם שפרוזבול המאוחר פסול: לפי שהמלוה עשוי לגבות על ידו חובות שלא כדין. שאם אירע שהלוה אחרי שכתבו אך לפני הזמן הנקוב בו, יהיה בית דין סבור שאותה ההלואה קדמה לכתיבת הפרוזבול ויניחו לו לגבותה, ונמצא גובה שלא כדין. והטעם שפרוזבול המוקדם כשר: לפי שאדרבא, הורע כח המלוה בכך, שלא יניחוהו בית דין לגבות אלא הלואות שהלוה לפני התאריך הנקוב בו. וכן פירש הרא"ש שם.
העולה מדבריהם, שהפרוזבול אינו מועיל אלא להלואות שנעשו לפני כתיבתו. והר"ש נותן טעם לדבר: "דמשנמסרו לבית דין הרי הן כגבויות ואין משמיטות, הלכך מלוות הבאות אחריו שלא נמסרו לב"ד – משמיטות". כלומר: כתיבת הפרוזבול היא שעת מסירת החובות לבית דין, ואינו יכול למסור אלא את החובות הקיימים באותה שעה.
בספר שמיטת כספים כהלכתה (פרק יח סעיף ה) כתב שיש הסוברים שיכול להתנות בשעת כתיבת הפרוזבול, שהוא מוסר לבית הדין גם את החובות שהוא עתיד להלוות, והפרוזבול יועיל גם להם. אך כתב שלמעשה אין לסמוך על תנאי זה. וכן כתב בדרך אמונה (שמיטה פרק ט ס"ק קכ) שיש להחמיר שתנאי זה אינו מועיל.
ומכל מקום אסור למלווה להימנע מלהלוות מחשש שהשביעית תשמט את החוב. ואיסור זה מפורש בתורה (דברים טו ט): "השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל לאמר קרבה שנת השבע שנת השמטה, ורעה עינך באחיך האביון ולא תתן לו, וקרא עליך אל ה' והיה בך חטא".
וכתב הרמב"ם (שמיטה פרק ט הלכה ל): "מי שנמנע מלהלוות את חבירו קודם השמיטה שמא יתאחר החוב שלו וישמט, עבר בלא תעשה שנאמר השמר לך וגו'. וחטא גדול הוא, שהרי הזהירה עליו תורה בשני לאוין שנאמר השמר לך פן וגו', וכל מקום שנאמר השמר או פן או אל הרי זה מצות לא תעשה. והתורה הקפידה על מחשבה רעה זו וקראתו בליעל, והרי הוסיף הכתוב להזהיר ולצוות שלא ימנע אלא יתן, שנאמר נתן תתן לו ולא ירע לבבך בתתך לו וגו', והבטיח הקדוש ברוך הוא בשכר מצוה זו בעולם הזה, שנאמר כי בגלל הדבר הזה יברכך וגו'".
ומטעם זה התקין הלל את תקנת הפרוזבול, כמו ששנינו במשנה (שביעית פרק י משנה ג): "זה אחד מן הדברים שהתקין הלל הזקן כשראה שנמנעו העם מלהלוות זה את זה ועוברין על מה שכתוב בתורה השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל וגו' התקין הלל לפרוזבול".
ולכן עליו להלוות לשכנו כאשר נתבקש, אבל אחרי שהלוה – יכתוב פרוזבול חדש. וכן כתב הרמב"ם בפירוש המשנה (שם): "אבל מלוה הנלקחת אחרי זמן הפרוזבול הרי היא נשמטת עד שיכתוב אחריה פרוזבול אחר".
ואם קשה עליו לכתוב פרוזבול נוסף, ואינו רוצה לשמט את החוב, ישנה עצה נוספת, והיא, שיסכם עם הלווה בפירוש שזמן פירעון החוב יהיה אחר ראש השנה של השמינית. הלואה כזו אינה נשמטת, כמו שיתבאר בעז"ה בתשובה יא, ולפיכך אינו צריך לחזור ולכתוב עבורה פרוזבול חדש.
