תגיות קשורות

שאלה

מנהגי שכאשר אני מלווה סכום כסף משמעותי, הנני לוקח מן הלווה משכון על חלק מסכום ההלואה. האם ההלוואות הללו נשמטות?

תשובה

אם המשכון שווה ככל סכום ההלוואה, אין השביעית משמטתה.

אך אם המשכון שווה פחות מסכום ההלוואה, השביעית משמטת את הסכום העודף על שווי המשכון. ויש אומרים שגם הסכום העודף על שווי המשכון אינו נשמט.

ולהלכה על המלווה לכתוב פרוזבול על חובות אלו.

הרחבה

שנינו במשנה (שביעית פרק י משנה ב): “המלוה על המשכון, והמוסר שטרותיו לבית דין – אינן משמטין”.

והטעם שהלואה על המשכון אינה נשמטת מבואר בספרי (פרשת ראה פיסקא קיג): “ואשר יהיה לך את אחיך, ולא של אחיך בידך. מיכן אתה אומר המלוה על המשכון אין משמט”. כלומר: מצות השמיטה אמורה רק ביחס להלואה שמוחזקת לגמרי ביד הלוה, וכשהמלוה מחזיק משכון כנגד ההלואה נחשב שהחוב מוחזק בידו. וכן כתבו התוספות (גיטין דף לז ע”א ד”ה דתפיס ליה).

אמנם רש”י (גיטין שם ובשבועות דף מד ע”ב) כתב טעם אחר, לפי שבהלואה על המשכון לא שייך איסור לא יגוש, שאין המלוה צריך ליגוש את הלווה מאחר שיש בידו משכון, והלואה שאין בה ‘לא יגוש’ אינה נשמטת כלל, כמבואר בגמרא (מכות דף ג ע”ב) וכפי שהבאנו בתשובה הקודמת (יא).

וזה לשון רש”י: “המלוה על המשכון אין שמיטה משמטתו, דאין כאן משום לא יגוש שהרי אינו נוגשו”.

וכשהמשכון אינו שוה כנגד כל החוב, נחלקו תנאים בברייתא, כמובא בגמרא (בבא מציעא דף מח ע”ב ובשבועות דף מד ע”ב): “המלוה את חבירו על המשכון ונכנסה השמיטה: אף על פי שאינו שוה אלא פלג – אינו משמט, דברי רבן שמעון בן גמליאל. רבי יהודה הנשיא אומר: אם היה משכון כנגד הלואתו – אינו משמט, ואם לאו – משמט”.

ומבואר בגמרא (שם) שיש שני אופנים לפרש את מחלוקת התנאים. האחד: שהסכום שכנגד המשכון בוודאי אינו נשמט, ומחלוקתם היא בסכום העודף על המשכון. והשני: שנחלקו בסכום ההלואה שכנגד המשכון, אבל סכום ההלואה העודף על המשכון בוודאי נשמט.

והרמב”ם (שמיטה פרק ט הלכה יד) פסק: “המלוה על המשכון אינו משמיט, והוא שיהיה החוב כנגד המשכון. ואם היה יתר – משמיט היתר”.

ופירשו מפרשי הרמב”ם (הרדב”ז מהר”י קורקוס וכס”מ שם) שהרמב”ם נקט כפירוש השני בגמרא, שמחלוקת התנאים היא בסכום שכנגד המשכון, ובזה אמר רשב”ג שאינו נשמט, אבל הסכום העודף על המשכון בוודאי נשמט. וכן כתב הב”ח (חושן משפט סימן סז).

וכן דעת הסמ”ג (לאוין ער), והר”ן והמאירי (גיטין דף לז ע”א).

אבל הרא”ש (גיטין פרק ד סימן יז) פסק שמלוה על המשכון אינו נשמט כלל, אפילו הסכום העודף על המשכון. וסברתו, לפי שבגמרא (שבועות דף מג ע”ב) מובאת שיטת שמואל: “אמר שמואל, האי מאן דאוזפיה אלפא זוזי לחבריה ומשכן ליה קתא דמגלא, אבד קתא דמגלא – אבד אלפא זוזי”. סובר שמואל שאפילו אין המשכון שוה כנגד כל החוב – הרי הוא קנוי למלוה כנגד כל החוב, ואם איבד המלוה את המשכון הפסיד את כל החוב. ומבואר בגמרא (שם דף מד ע”ב) שלפי שמואל, אפילו הסכום העודף על המשכון אינו נשמט. ומבואר שם ששמואל מפרש כפירוש הראשון במחלוקת התנאים, שנחלקו בסכום העודף על המשכון, וסובר כרשב”ג שגם הוא אינו נשמט.

והרא”ש פוסק כשמואל, אחר שמצא לזה ראיה בירושלמי, ולפיכך פסק שכל החוב אינו נשמט. אולם הרמב”ם (שכירות פרק י) פוסק דלא כשמואל, ולפיכך פסק כפירוש הראשון של הגמרא, שמחלוקתם היא בסכום שכנגד המשכון, ובזה פסק כרשב”ג שאינו משמט, אבל הסכום העודף על המשכון נשמט.

והטור (חושן משפט סימן סז) הביא את דעת הרמב”ם, וכתב שהרא”ש חולק. וכן כתב השולחן ערוך (שם סעיף יב): “המלוה על המשכון אינו משמט מה שכנגד המשכון. ויש מי שאומר שאף היתר על המשכון אינו משמט”. וגם הלבוש הביא את שתי הדעות.

והעולה להלכה, שסכום ההלואה שהוא כנגד המשכון – בוודאי אינו נשמט. אולם הסכום העודף על שווי המשכון תלוי במחלוקת הפוסקים, ולכן על המלוה לכתוב פרוזבול על הלואות אלו.