היתר מכירה

דעת רבותינו בעניין "היתר" מכירה ואיסורו

רבי יוסף יקותיאל אפרתי שליט"א

ראש בית המדרש

נודע בשער בת רבים כי לדעת מרן רבינו הגרי"ש אלישיב זצוק"ל אין תוקף ל"היתר מכירה" וכמו שנכתב במכתבם של גדולי ישראל אשר נוסח במחיצתו וז"ל המכתב:

"והנה כידוע כי לפני כמאה שנה בעת דוחק גדול של פיקוח נפש היו אשר התירו כהוראת שעה לסמוך על היתר מכירת הקרקע, אולם ברור כי בזמנינו הדבר פשוט וברור שגם המתירים לא נתכוונו להתיר לעת כזאת, ואין שום גמירות דעת במכירה זו, והנותן יד לעשות "היתר מכירה" נותן יד לעקור המצוה, ודעתנו דעת תורה שאסור להסתמך על "היתר" זה, ואין הדבר נתון לחילוקי דעות עדות וקהילות, וכל בר ישראל חייב בשמירת שמיטה כהלכה. וכל הנותן יד להורות לרבים לעקור שמיטה ע"י "ההיתר" גורם חילול ד' שמראה לעין כל שניתן לעשות חוכא ואיטלולא ממצוה יקרה וקדושה זו".

על מכתב זה חתם מרן רבינו זצוק"ל ועמו שאר גדולי ישראל זצוק"ל ולהבחל"ח. ויש השואלים לידע מה טעם היתה מסקנת מרן רבינו שאין ב"היתר המכירה" בזמנינו אלא עקירת שמיטה וחילול ד'.

היתר מכירה בעבר

נקדים את יסודות הדברים. הכל יודעים כי היתר המכירה שניתן בשנת תרמ"ט ע"י חלק מגדולי ישראל היה משום שסברו שבהעדרו יהיה מצב של פיקוח נפש וחורבן הישוב וכמו שכתב רבה של קובנא הגאון ר' יצחק אלחנן זצוק"ל "יען שראינו שהדבר מגיע לפיקוח נפשות רבות עניים ואביונים". (מכתב מיום כ"א סיון תרנ"ה פורסם בקובץ אורייתא חלק ט).

כבר בזמנו היו גדולי ישראל (בפרט מאותם שהתנגדו למכירה) שטענו כי הצגת הנושא לפני גדולי ישראל כאילו ששמירת שמיטה כרוכה בפיקוח נפש להישוב, בשקר יסודה, ומאחרי טענה זאת הסתתרה משאלת הלב של אותם גופים "משכילים" לעקור שבת הארץ, הואיל והם בקשו להשליט את דרכם האפיקורסית בישוב המתחדש בארץ הקודש, ומסתבר כי כל ההזדקקות שלהם להיתר המכירה שיהיה בגיבוי של גוף רבני נבע מכך שפחדו כי אם לא יעשו כן, הרי כלל ישראל שהיה באותה תקופה ברובו שומר תורה ומצוות ימנע מתמיכה בישוב החדש "תסור לב ההמון מהרעיון הזה של ישוב ארץ ישראל" (מכתבו של הגרמ"ג מרוזענאי). אבל עכ"פ כל המעיין במכתביהם של אותם גדולים שהתירו לעשות את היתר המכירה יראה, כי כל הסכמתם לביצוע ההיתר נובעת מכך שנתקבלה על ליבם הטענה כי יש בזה פיקוח נפש או ספק פיקוח נפש של קיום הישוב. גם הגאון הראי"ה קוק זצ"ל שביצע את המכירה בשנת תר"ע מאריך בכמה וכמה איגרות להסביר כי הזדקקותו להיתר נובעת מכך ש"כל עיקר פרנסת הישוב בנויה על משא ומתן של מסחרי היין ויתר תבואות הארץ" (אגרות ראי"ה קעז, וראה עוד שם אגרות רז, רפז, שיא ועוד). משום כך אין צורך להכביר במילים מפני מה סבר מרן הגרי"ש אלישיב זצוק"ל שגם לדעת אותם מגדולי ישראל שתמכו בעשיית היתר המכירה בעבר, הרי לו היו נזקקים לשאלה במציאות בת זמננו, כאשר אין מדובר בפיקוח נפש של חיי הישוב, ודאי שלא היו נזקקים להיתר זה, וזאת בנוסף לכך שחלק מאותם שהתירו את המכירה צירפו להיתר את המציאות בזמן השלטון התורכי, שבה הקרקעות היו על פי החוק בקנין המלכות ואם כן לא היו בבעלות מוחלטת של היהודי אף בטרם המכירה. (ראה דברי הישא ברכה בשו"ת שמחה לאיש יור"ד סי' כו ואגרות ראי"ה קעז).

טעמים אלו והבעיות הנוספות שיש בהיתר המכירה כמו איסור לא תחנם ועוד, היו לדעת מרן הגרי"ש אלישיב זצוק"ל סיבות מספיקות כדי שלא ימצא בזמנינו מי מרבני ישראל שיתן ידו לבצע מכירה זו.

גמירות דעת בקנין

 אולם לדעת מרן הגרי"ש אלישיב זצוק"ל – בנוסף לכך שודאי בזמנינו אין לעשות את "ההיתר", הרי אם עושים את הדבר היה ברור לו בלא ספק ש"היתר המכירה" אינו חל כלל, וכל הסומך עליו נכשל במאכלות אסורות (ספיחין), וכלי שנתבשל בו תוצרת של המכירה (שהיה בה איסור ספיחין) חייב בהגעלה ככל מאכלות אסורות וכמו שהביא בשמו חתנו מרן הגר"ח קניבסקי שליט"א בספר דרך אמונה (פרק ח צהה"ל אות ז).

הנה טעמו של מרן רבינו הגרי"ש זצוק"ל הי' כי מכירה כזו – של מכירת רוב קרקעות בארץ ישראל אינה תקפה הואיל והכל יודעים (בלבו ובלב כל אדם) כי אין כאן מכירה.

טענה זו – איננה חדשה, וכעין טענה זו טען הרידב"ז כנגד המכירה בזמנו וכמ"ש הרידב"ז בהקדמה לחיבורו בית הרידב"ז, "והנה מלבד שאסור למכור קרקע באר"י ומלבד עוד האיסורים התלוים בזה, עצם גוף המכירה הלכה פשוטה שבקרקעות לא מועיל המכירה אם לא נעשה בערכאות של הממשלה, וע"כ הגע בעצמך אם הרב דיפו כתב על חתיכת נייר שטר מכירה להערבי היחף, שכל א"י שביד היהודים שייך לו, האם בזה קנה הערבי ונפקעה א"י מן קדושתה, והנייר הזה אינו ראוי אלא לצור ע"פ צלוחית, ובאמת חפצנו לעשות זה ע"י קופצע קרעפישץ כמו ברוסיא, או טאבא [טאבו] כמו בכאן, והגידו לנו האדוויקאטין החשבון שתעלה ההוצאה על סך מיליאן וחצי מיליאן פראנק, וכיוון שזה א"א ממילא לא יצאה הקרקע מרשות ישראל והוי בקדושתה".

וגם מרן החזו"א זצוק"ל בבואו לסכם מפני מה לא חלה המכירה כתב (סימן כז אות ז ד"ה הנלקטים) "הנלקטים בשביעית פטורים מן המעשר אף אם נמכרו וכו', ב. מפני שלא נמסר להם בטאבו ואם היה הערבי תובע לקיים המקח היו אומרים לו כך דינכם דבלא רשימת הטאבו לא קנה".

הרי דגם מרן החזו"א טען לאי חלות המכירה מחמת הטאבו וכעין מה שכותב הרידב"ז. אלא שהמתבונן בדברים יראה שחלוקים הם בגדר חיסרון הרישום בטאבו – דלדעת הרידב"ז אין בכלל מעשה מכר בקרקעות בלא טאבו וכאילו דומה הדבר למי שמתכוון למכור ואינו עושה קנין הראוי, כי החוק והנוהג במדינה שאין מכירת קרקעות בלא טאבו. ואילו לדעת מרן החזו"א היעדר הרישום בטאבו הוא המונע את הגמירות דעת שאנו נזקקים לה בכל מעשה מכר. וכן דעת מרן הגרי"ש אלישיב שאין מעשה היתר המכירה ולא כלום הואיל ובליבו ובלב כל אדם, הן של המוכר והן של הקונה, דאינו מכירה.

בין מכירת חמץ למכירת קרקעות

דא עקא שרבים השואלים א"כ מפני מה מכירת חמץ מועילה אף על פי שהישראל מוכר לאינו יהודי ויודע בו שלא יגע בו כלל, אלא ישמרנו עד לאחר הפסח ויחזור ויתננו לו, וכמבואר בשו"ע (או"ח תמח ס"ג).

אכן יצויין כי מצאנו ברבותינו הראשונים שסברו כי במקרים מסויימים אין מכירת חמץ תקפה, וז"ל "ובלבד שלא יערים, אבל אם הערים והוא רגיל לעשות כן בכל השנים למכור לגוי קודם הפסח וליטול לאחר הפסח קנסינן ליה והוא אסור לו ולכל ישראל לאחר הפסח שעשאוהו כאילו הוא חמץ של ישראל המופקד ברשות גוי שהוא אסור לאחר הפסח ואף זה לפקדון התכוון אלא שהערים" (ראה ריטב"א ומאירי ריש פרק שני דפסחים). ויש להתבונן בלשונם האם המכירה איננה חלה מחמת קנס ("קנסינן ליה") או מחמת דהויא מכירה בהערמה ולא הותרה ("אבל אם הערים והוא רגיל לעשות כן בכל השנים") או שמא נחשב הדבר כפקדון ולא כמכירה ("ואף זה לפקדון התכוון אלא שהערים"). אולם הלכה למעשה לא פסקינן כדעת המאירי והריטב"א, אלא מכיון שהמוכר מתכוון להינצל מאיסור חמץ אנו מחשיבים את המכירה כמכירה חלוטה. וצריכים אנו להבין שאף שמכירת חמץ הינה ההערמה שיודע היהודי שהגוי לא יבוא ליטול את החמץ ודבר זה הינו הערמה, אבל ע"פ ההלכה המכירה תקפה גם בהערמה ומכיון שהיהודי גומר בליבו – כדי להינצל מהאיסור, שהקנין הינו מוחלט, ואם אכן יבוא הגוי ליטול את החמץ הוא לא ימנע ממנו ליטול את חמצו, מכירה זו מועילה. ואף במציאות זו נחלקו האחרונים האם המכירה מועילה רק במקרה שכבר ביטל את החמץ ואין בו איסור מן התורה, או שמא מכירת חמץ זו מועילה אף במקרה של איסור חמץ מדאורייתא. ועיין בזה בחידושי תבואות שור (פסחים דף כא) ובקצות החושן (סי' קצב) ובמקור חיים (סי' תמח) וראה מה שהארכנו בזה בשו"ת ישא יוסף (חלק א סי' פד).

ולעומת סוג מכירה זו, מצאנו בדברי חז"ל כמה וכמה מקרים שבהם התבצע הקנין ככל משפטיו וחוקותיו ואף על פי כן המקח אינו קיים – ונביא מספר דוגמאות, בסוגיה בקידושין (כו ע"א) למדנו דנכסים שיש להם אחריות נקנים בכסף בשטר ובחזקה, ואף על פי כן במקום שכותבים שטר אינו קונה בכסף לחוד, וכמו שביאר רש"י (ד"ה לא קנה) "דכיון דרגילים בהכי לא סמכא דעתא דלוקח עד דנקיט שטרא ועיקר דעתו לקנות על השטר הוא". וכן אינו קונה בשטר עד שיתן דמים כמו שביאר רש"י דלא גמר מוכר ומקנה עד דקיבל דמים (ע"ש), א"כ מצאנו מכר שקניניו נעשו כדינם אבל קים להו לחז"ל דאינו חל מחמת שאין המוכר והקונה או מי מהם – גומר בדעתו להסכים למכר עד שיבוצע קנין נוסף.

אמנם לא רק מחמת כן מכר לא מתקיים. דהא מצאנו שפעמים המכר אינו מתקיים אף שבוצעו כל הקנינים, משום שאנו מניחים שהיה חסרון מוכח בכוונת הקנין. ועיין קידושין (מט ע"ב) בדין גברא דזבין לנכסיה אדעתא למיסק לא"י ובעידנא דזבין לא אמר ולא מידי אמר רבא הוי דברים שבלב ודברים שבלב אינם דברים, והביאו בתוס' (ד"ה דברים שבלב) דברי ר"י דיש דברים דבעינן תנאי כפול ויש דברים דבעינן גילוי מילתא "וגם יש דברים דאפילו גילוי מילתא לא בעי כגון ההיא דהכותב כל נכסיו לאחרים ושמע שיש לו בן שהמתנה בטילה, וכן הכותב כל נכסיו לאשתו לא עשאה אלא אפוטרופא לפי שאנו אומדים שלכך היה בדעתו וכמו כן אנן סהדי דלא זבן אלא אדעתא למיסק לארעא דישראל" וכן נפסק בהלכה (חו"מ סימן רז סעי' ד ברמ"א), "מיהו אי איכא אומדנא דמוכח נתבטל המקח".

נמצינו למדים, דאנו דנים על שני דברים נפרדים, האחד מכירה בהערמה, והיינו שיש הסכמה למכירה ואז חלה המכירה, אלא שזו הערמה מחמת שיודע שהחלפת הבעלים בפועל לא תבוצע, אבל אם יקרה הבלתי צפוי ויבקש הקונה לממש המכירה – יסכים המוכר לביצועה. ויש אופן שונה והוא כאשר בלבו ובלב כל אדם שאינו מסכים לביצוע המכירה, דאז אין המכירה תקפה כלל הואיל ובליבו ובלב כל אדם שאינו מתכוון למכירה.

ועי' חתם סופר (חלק יו"ד סימן שי) דהתקשה בחלות מכירת חמץ שגם אם נניח שהיהודי מוכן למכירת החמץ כדי להנצל מאיסור, אבל הגוי מסתכל על הדבר כטקס בעלמא, והרי זה בליבו ובלב כל אדם שאינו מתכוון לקניה – ואם כן היאך תחול. ותירץ החתם סופר (בתירוצו הראשון) שאכן כן הוא, אלא שבמכירת חמץ לא בעינן להקנות לגוי אלא רק להוציא מרשותו של ישראל – ודי בכך.

ועל פי האמור לעיל, שביארנו כי במכירת חמץ אין חסרון של כוונת המוכר, ולכן חלה המכירה (אף שיש בה הערמה), הי' מרן רבינו זצוק"ל סבור כי גם במכירת חמץ הנעשית כיום ע"י חברות בבעלות יהודים חילונים אין תוקף למכירה, אף שבמכירת חמץ היה מקום לומר דמכיון דהמכירה עוסקת בעיקרה במטלטלין שהחברות מתכוונות למכור, ואם כן אם יבוא הגוי וישלם שווי החמץ ע"פ נוסח שטר המכירה אין הדבר אמור להפריע להם, ולכן יש מקום גדול לומר דהמוכר (אפי' אם הוא חילוני ואיננו שומר תורה ומצוות) מסכים למכירה, אף על פי כן היתה דעת מרן רבינו (וכמו שכתבנו בשו"ת ישא יוסף חלק א) דמכיון שיש מקרים שבהם המוכרים לא רוצים לממש את המכירה, כגון, אם יעלה מחיר הסחורה באמצע חול המועד של פסח, הרי על פי המכירה התשלום יהא לפי שווי המכירה ביום המכירה (ער"פ) וברור שמוכר שאינו שומר תורה ומצוות יטען אז כי חתם על שטר לצרכים דתיים בלבד, ומכיון שיודע המוכר (שאינו שומר תורה ומצוות, והרי זה בליבו ובלב כל אדם) שלא יוכל הגוי לממש את המכירה מבלעדי הסכמה מחודשת של המוכר, והרי משמעות הדברים שלא נעשתה מכירה בערב פסח, ולכן סבר מרן הגרי"ש אלישיב שמכירת חמץ של חברה שבבעלות אנשים שאינם שומרי תו"מ אין שטרות ההרשאה שעליהם הם חתומים למכירת חמץ תקפים. (ובשטרות הרשאה למכירת חמץ שנערכו על פי מרן רבינו זצוק"ל הוספנו תנאים שבהם לא יוכל המוכר לטעון שאין המכירה תקפה ועיין בשו"ת ישא יוסף הנ"ל, ואכמ"ל).

וראיתי כמה מחברים שביארו דעתם כנגד דברי מרן רבינו זצוק"ל, וחיליה דידהו מהא דדנו האחרונים אודות מכירת חמץ בחו"ל הכוללת גם מכירת החדר שבו החמץ מונח [במכירת חמץ בחו"ל נהגו למכור גם את החדר שבו החמץ מונח, לעומת זאת באר"י בגלל איסור לא תחנם אין מוכרים את החדר אלא משכירים אותו בלבד], והיו אחרונים שדנו כי מכיון שאין מכירת החדר נרשמת בטאבו אין היא תקפה, ועל זה השיב החתם סופר (או"ח סי' קיג) שאין צורך לרישום בטאבו והמכירה תקפה דאין צורך ברישום בטאבו בטרם מימוש העברת הבעלות, ומזה רצו לומר כי גם מכירה של יהודים שאינם שומרי תורה ומצוות תקפה שדי בכך שנעשה קנין כהלכה. אבל אין זה שייך לדברי מרן רבינו זצוק"ל, שטעמו של מרן רבינו שאין המכירה חלה – אינו מחמת דבדינא דמלכותא השטרות פסולים (וכמו שטען ה"ברוך טעם" במכירת חמץ) אלא משום שהידיעה כי הגוי לא יוכל לממש את המכירה מוכיחה לנו כי המוכר איננו מוכר אפילו לא בהערמה ולכן אין כאן מכירה. ועיין עוד בחק יעקב (סי' תמח סקי"ד) ובאגר"מ (או"ח ח"ד סי' צה) ואכמ"ל.

תוקף המכירה בדיעבד

ומעתה נתבונן אודות תוקף מכירת הקרקעות שנעשית ב"היתר המכירה".

כפי שכבר הוזכר לעיל מצאנו בדיני מכירת קרקעות בין איש לרעהו שני נידונים. האחד, במקום שנהגו לעשות את המכר ע"י כתיבת שטר, אז אפילו שמדינא כסף קונה קרקע, כתב המחבר (חו"מ סי' קצ דין קנין קרקע בכסף ס"ז) "במה דברים אמורים שקנה כסף לבדו, במקום שאין דרך לכתוב שטר, אבל במקום שהדרך לכתוב שטר לא קנה עד שיכתוב את השטר". ומעתה אם יעשו שטר במכירה לכאורה יש כאן שטר. והנדון השני, במקום שהוכחת בעלות בקרקעות נעשית ע"י הרישום במשרדי הטאבו, יש דין שכל מקח שאיננו נעשה ברישום בטאבו לא יהיה נחשב כמקח. ולמעשה מרן החזו"א הכריע (חו"מ ליקוטים סי' טז) דכל שנתרצו וקנו באחד מן הקנינים המועילים אין הטאבו מעכב הקנין, ודבר זה נראה מוסכם ע"י רוב האחרונים, ראה מעדני ארץ (שביעית סי' יח – יט) וספר פתחי חושן להגר"י בלוי זצ"ל (חלק ז קנינים פ"ב סעיף יא שהאריך בדבר). והיו שרצו להוכיח מכאן ש"היתר המכירה" תקף אף בלא טאבו, אולם אין לזה קשר לדעת מרן רבינו זצוק"ל שהיתר המכירה אינו כלום, דהתם הדיון הוא במכירה אמיתית אלא שלא נרשמה בטאבו, אי הוי חסרון, או מצד של גמירות דעת או מצד דינא דמלכותא, אבל בנידון דידן סבירא ליה למרן רבינו שאין מי שחושב בדעתו להסכים  למכור את הקרקע בצורה זו, כי היעלה על הדעת  שמסכימים למכור כל קרקעות המדינה לגוי אפילו לזמן, ואם יבוא הגוי וישלם האם יתנו לו את הנחלה, או השלטונות (שהם הבעלים ברוב האדמות החקלאיות) יסכימו שיהא הגוי בעלים על כל הקרקעות, ומי פתי יחשוב שיש כאן הסכמה למכירה, והרי זה בלבו ובלב כל אדם שאינו מתכוון למכור, והיעדר רישום בטאבו  בנידון דידן, איננו כתוצאה ממניעה טכנית אלא היעדר רישום בטאבו בנידון דידן זה אחד הראיות שאין כאן שום כוונה למכור.

ואעתיק לצורך הענין לשון הגאון הגדול רבי יהודה צדקה זצ"ל שכתב לת"ח שפלפל בענין המכירה "כת"ר מפלפל בחכמה ע"ד המכירה הנוהגת בזמנינו כאילו יש כאן מכירה וכו', לענ"ד אין כאן מכירה כלל וכל זה הערמה ניכרת שאין לה כל תוקף בדורינו, גם הראשונים שהתירו זה היה בזמן שהמוכרים היו דתיים ובכל ליבם הסכימו למכירה כדי להנצל מאיסור, משא"כ עתה שכל זה נעשה רק כדי שיקנו מהם פירות וכל בר בי  רב יודע שמכר כזה לא חשיב מכר".

ולענ"ד, כדברים הללו של מרן רבינו הגרי"ש אלישיב זצוק"ל, וכלשונו הפשוטה והבהירה של הגאון הגדול רבי יהודה צדקה זצוק"ל הן הן הדברים שכתב מרן החזו"א (בסי' כז אות ז) בסיבה השניה שאין המכירה חלה מחמת "שלא נמסר להם בטאבו ואם הי' הערבי תובע לקיים המקח היו אומרים לו כך דינכם דבלא רשימת הטאבו לא קנה". ופשט הדברים הוא לא מחמת שאין מקח בהעדר רישום בטאבו שהרי בזה דעת מרן החזו"א שהמקח קיים (כמו שביארנו לעיל), ואף במוכר לגוי. אלא במכירה זו "שמוכרים" כמעט כל הקרקעות החקלאיות לגוי הרי אין שום כוונה להסכים למימושה (שהרי אם יבוא גוי ויביא כספים מאותם ישמעאלים שיש להם ממון כחול אשר על שפת הים, ודאי שהשלטונות והמוכרים החילונים לא יסכימו לממש את המקח) ולגוי יאמרו הנה לא רשמנו מכירה זו בטאבו ואם כן זו "פיקציה דתית בלבד" ומכיון שכך זו רק ראיה שאין כאן מקח מתחילה הן מן המוכר והן מן הקונה. ולענ"ד הן הן הדברים שהבאנו בשם מרן רבינו זצוק"ל.

ודאתינא להכא, הנה מרן החזו"א כתב טעם שלישי שהמכירה אינה חלה "מפני שבלב כל אדם שאינו קנין באמת, ובמכירת חמץ אמרינן כדי שלא יעבור בבל יראה גמר ומקנה אבל הכא בשביל הפקעת שביעית לא ימכרו כל הארץ לנכרי אדרבה נוח לנו לשמור את השביעית מלמכור כל הארץ לנכרי".

הנה בהסבר טעם זה נשאלתי כמה פעמים משואלים שנתקשו בשני דברים, האחד מ"ש החזו"א "שאינו מקח באמת בלב כל אדם" ה"ז שווה לטעם השני שכתב מרן החזו"א אודות החסרון בטאבו (וכמו שביארנו לעיל) ואם כן מה הוסיף, ובעיקר מהיכן למד ש"אדרבה נוח לנו לשמור שביעית" אדרבה חפצים הם למכור כדי להינצל מלעבור על שביעית. אבל הדברים פשוטים וברורים, לדעת מרן החזו"א, בעצם המכירה יש איסור לא תחנם ואפילו במקום שצידד שבמכירת עצמו יועיל מכירה (סי' י סק"ו) כתב שעובר על לא תחנם ועל זה נסבו כאן הטעמים לביטול המכירה, ובטעם הג' חוזר הוא על דברי הפוסקים שאכן במכירת חמץ כל הסיבה שמכירה כזו יש בה קנין הינה משום שברצונו להינצל מהאיסור גמר ומקני, אף שגם במכירת חמץ "בלב כל אדם אינו קנין באמת", והדבר שהופכו לקנין הינו הוודאות שהיהודי מבקש להינצל מהאיסור (וכמ"ש לעיל בשם החתם סופר) אולם בנידון דידן הרי במכירה יש איסור של לא תחנם, אם כן מה הופך את הערמה זו למכירה, שמא תאמר להינצל משביעית הרי במכירה זו יש איסור "אדרבה נוח לנו לשמור את השביעית מלמכור כל הארץ לנכרי" (ואפשר להסביר עוד בד"א ואכמ"ל). אולם כאמור לעיל, עיקר טעם מרן הגרי"ש אלישיב שהמכירה חספא בעלמא, שבמכירה כיום – ודאי בלבו ובלב כל אדם שהקנין אינו אמיתי, וכמשנ"ת לעיל. והשי"ת יתן בלב בניו לעבדה ולשמרה ולזכות בגאולה שלימה.

וזאת תורת העולה בדעת מרן רבינו זצוק"ל:

א. מכירת חמץ שנעשתה ע"י יהודים שאינם שומרי תורה ומצוות בשטר הרשאה רגיל, שיודע המוכר שאינו תקף בדיניהם אינה חלה  הואיל ובלבו ובלב כל אדם כי לא יסכים למכירה. וכמו שהבאנו בשו"ת ישא יוסף ח"א.

ב. לגבי מכירת קרקעות ב"היתר המכירה" אין שום ספק שאיש אינו מוכן לממש את הדבר ולכן ברור שהמכירה אינה חלה.c