הורדת ענפי תות עם פירות בוסר בצו השלטון המקומי

רבי אהרן פרנקל שליט"א
מרבני בית ההוראה ע"ש הרב ש.א. רוזנברג זצ"ל

ביאורים ומקורות:

איסור קציצת ענף ובו פירות שלא הגיעו לעונת המעשרות

פסק הרמב"ם (הל' שמיטה ויובל פרק ה הלכה יז) “מותר לקוץ אילנות לעצים בשביעית קודם שיהיה בהם פרי אבל משיתחיל לעשות פרי לא יקוץ אותו שהרי מפסיד האוכל… ואם הוציא פירות והגיעו לעונת המעשרות מותר לקוץ אותו" ומקורו ממשנה שביעית פרק ד משנה י:

“מאימתי אין קוצצין האילן בשביעית… ושאר כל האילן משיוציא… וכל האילן כיון שבא לעונת המעשרות מותר לקוצצו". ופירש הרמב"ם שם את טעם האיסור לקוץ את האילן משהתחיל להוציא פרי “מפני שהוא גוזל בני אדם, לפי שה' נתן פירותיהם לכל אדם". כיון שכן הרי באופן שהעץ התחיל לגדל תותים והם עדיין לא הגיעו לשליש גידולם אסור לקצוץ את הענפים.

קדושת פירות שביעית שלא הגיעו לעונת המעשרות

והנה מהמבואר במשנה שאסור להפסיד פירות שביעית קודם שהגיעו לעונת המעשרות שלהם ,הוכיח החזון איש (שביעית יג, י) שיש בהם קדושת שביעית אף שכל שלא בא לעונת המעשרות עדיין אין שם אוכל עליו, ונתקשה מפני מה קדשי, וצידד לומר שמא קדשו משום שראויים הם לבהמה, אלא שנתקשה אם קדושתם מדין מאכל בהמה למה אסור לקוצצם הא ראויים הם לבהמה כבר כמות שהם, וז"ל “ואף את"ל דעדיין לא חשיבי מאכל אדם לגמרי מ"מ כיון שעומדים ליגדל לאדם אסורים להפסידן ממאכל אדם ."

קציצת פירות שלא הגיעו לעונת המעשרות לצורך בהמה

ולפי זה י"ל שכל איסור זה הוא כאשר בקציצתן מפסידן – והואיל ויכולים להיות ראויים לאדם אסור, אבל אם בפועל מאכילם לבהמה, יהיה מותר לקוצצם כיון שקדושתם היא משום מאכל בהמה שבהם ומה שראויים להיות לאדם אחר כן אינו אוסר ליתנם לבהמה ולא חשיב הפסד שהרי עתה עדיין אינם ראויים לאדם ואם כנים הדברים מותר יהיה לקצוץ מן הבוסר ולהאכיל פירותיו לבהמה^[1].

אמנם כל זה הוא אי נימא שקדושת הבוסר היא משום שראויים לבהמה, ולא משום שנחשבים מאכל אדם, אבל אי נימא דקדשי מפני שעומדים להיות ראויים לאדם ואפילו אם נשרו כבר מן האילן כיון שבעצמותם עומדים להיות פרי גמור ולהיאכל לאדם יהיה אסור להאכילן לבהמה ,לכאורה יהיה אסור לקצוץ מהם לבהמה, שהרי קדשי משום שעומדים לאכילת אדם.

פירות שביעית הראויים לאדם נתינתו לבהמה

והנה בפ"ה מהל' שמיטה ויובל ה"ה כתב הרמב"ם “פירות המיוחדים למאכל אדם אין מאכילין אותם לבהמה". ולכאורה מדובר גם בפירות כאלו שדרך להאכילם גם לבהמה^[2], ומשום שהאכלת בהמה מפירות הראויים למאכל אדם נחשבת להפסד הפירות שאכילת אדם חשובה יותר, אולם מאכל אדם שנפסל ואינו ראוי לאדם מותר להאכילו לבהמה, ויש לדון האם פירות הראויים מצד עצמם למאכל אדם אלא שיש בהם תולעים ובפועל אסור לאכלם, האם מותר להאכילם לבהמה^[3].

אוכל מתולע

בפתחי תשובה (יו"ד שכח א) כתב "עיין בתשובת פרי תבואה סי' ס"ו לעניין פת מקמח שהתליע במילבין וכתב דמן הדין פטורה מחלה כיון שאינה ראויה לאכילת ישראל אך יש לחייבו מדרבנן משום מראית עין" ובדרך אמונה תרומות פרק ב ס"ק מ הביאו לענין תרו"מ “מי שהיו לו פירות מתולעים שאין ראויין לאכילת אדם מחמת התולעים י"א שפטורין מתרו"מ וכן בחלה רק מפני מראית העין יפריש בלא ברכה."

ומציין שם לפתחא זוטא כלל ב שהביא הנידון האם עיסת איסור, כגון עיסת טבל לתרומות ומעשרות ועיסת חדש נקראת עריסותיכם, ולדברי השאג"א סי' צו והמנח"ח שפה מה שכתבו בזה. אמנם לכאורה איסור נתינת פירות שביעית שהם מאכל אדם לבהמה, שכל כולו הוא מכח מה שעומד לאכילת אדם פשיטא שכל שאינו עומד לאכילה אין בו איסור להאכיל לבהמה.

מאכל האסור לאדם ליתנו לבהמה

מרן הגרי"ש אלישיב זצוק"ל (קובץ תשובות ח"ג רלו), דן בעניין זה אם פירות שביעית שיש מניעה מלאכלם מחמת דינם, האם מותר לתיתם לבהמה, ובתוך דבריו הביא דברי המשנה ראשונה שכתב לדון אם ספיחין מותרים במלוגמא שלא גריעי ממאכל בהמה שמותר במלוגמא או דלמא כיון שמדאורייתא מותרים באכילה אסורים במלוגמא. ומוסיף הגרי"ש על דבריו שאף אי מלוגמא אסור לעשות מן הספיחין הרי להאכיל בהמה קיל יותר, כדחזינן שמאכל אדם שנפסל אסור במלוגמא ומותר במאכל בהמה.

עוד מביא דברי ציץ הקודש שכתב להסתפק בפירות שביעית מדאורייתא שנתערבו הפירות בפירות איסור ולא בטלי מדרבנן, מהו לענין הפסד ושריפה. וכתב הגרי"ש שם על דבריו "וצריך עיון הלוא אכתי ראויות למאכל בהמה."

ומסיק שם: "מעתה בנידון דידן שהשאלה היא לא להפסידם ולשורפם, אלא להאכיל לבהמה ,הדעת נוטה שיש להתיר, דסו"ס על ידי האיסור איכא למימר דלאו מיוחדין לאכילת אדם הוו ,בצירוף שכל האיסור בשביעית להאכיל לבהמה פירות המיוחדין לאדם יש לדון דרק מדבריהם הוא". ומש"כ שאיסור להאכיל לבהמה אינו אלא מדרבנן יש לדון האם החזו"א מודה לזה וראה הערה^[4].

בשיח השמיטה פ"ד ה"ט כתבו השם מרן הגר"ח קניבסקי זצ"ל שמאכל שיש בו הרבה תולעים אף שיש אפשרות להתאמץ לבדוק ולאכלו היות ולא עומד לכך, כי אסור לאוכלו כמות שהוא ,מותר ליתנו לבהמה. ונמצא דעת מרנן הגרי"ש אלישיב והגר"ח קניבסקי זצוק"ל להתיר נתינת אוכל מתולע לבהמה.

ויש להוסיף בזה שאף אי נימא שאוכל הראוי לאדם נאכל על ידי הדחק אסור להאכיל לבהמה ,הכא לא חשיב נאכל ע"י הדחק כפירות בוסר, אלא גרע משום שיש בו קלקול.

שיעור מתולע

אלא שיש לדון מהו שיעור מתולע מאוד. ומהו שיעור המאמץ שנחשב שאינו עומד לאכילה כמות שהוא, ונפק"מ במיני פירות שחזקתם מתולעים, כתות עץ, חרובים, חסה מגידולי שדה וכדומה, ויש מקום לומר שהכל תלוי בדרך בני אדם שאם דרך היא לבדקם ולאכלם, וכמו שהיו רגילים בחסה הגדלה בשדה שלפני שהתחילו בגידול ללא תולעים היו בודקים אותם, אזי היו נחשבים מאכל אדם האסור לבהמה, ואולי היום נחשבים למאכל שאין דרך לאוכלו וכן בפירות שאין דרך בני אדם לחזר אחריהם ולבדקם, אלא נמנעים מאכילתם מחשש תולעים כתות עץ יהיה מותר להאכילם לבהמה^[5].

אוכל מתולע אי חשיב מאכל אדם

כל הנ"ל הוא לגבי הדין שיהיה מותר בפועל להאכיל את הפירות לבהמה אולם אין לומר שמכיון שמותר להאכילם לבהמה נמצא ששם מאכל בהמה עליהם וממילא במקום שאין בהמות לא יהיה בהם קדושת שביעית, לפי שיש לדמות דין זה להא דאיתא גבי תרומה שמותר להאכיל כרשיני תרומה לבהמה, ולכאורה קשה הא מדיש בו איסור טבל ש"מ מאכל אדם הן והיאך מאכילין אותן לבהמה, אלא מבואר דאף דשם מאכל אדם להם, אם דרך להאכילם לבהמה מותר וממילא הוא הדין בנידון דידן אותם תותים מאכל אדם הם משום שבעצמותם ראויים לאדם, אלא שכיון שבפועל דרך להאכילם לבהמות לא חשיב הפסד במה שנותנה לבהמה^[6].

נמצא שמאכל אדם מתולע מאוד מותר להאכילו לבהמה, וא"כ יש לחזור ולומר שמותר לקצוץ פירות קודם שליש גידולם במקום שלאחר שליש גידולם יהיה מותר לתיתו לבהמה, כיון שהגדרת ההפסד בקציצת פרי קודם שליש הוא רק כלפי מאכל האדם שבו.

ולענינינו יש מקום לומר שמותר להוריד ענפים מעץ תות שחזקתו מתולע אם מתכוון להאכיל את הפירות לבעלי חיים.

ומשום שעת הדחק יתכן אפשר לצרף את המבואר ברמב"ם בפירוש המשנה שאיסור קציצת אילנות אינו משום הפסד פירות שביעית אלא משום שגוזל את הרבים וזה לא שייך בתות עץ שבפועל פירותיו אינם נאכלים, ואולי גם שאר הראשונים שלא פירשו כדברי הרמב"ם אלא כתבו שהטעם שאסור לקצוץ אילן עם פירות בשביעית הוא משום הפסד, אולי אף הם מודים שאין הפסד בשביעית בדבר שבפועל לא עומד לאכילה כיון שקשה לאוכלו בגלל התולעים. וסברא זו שמעתי מהגר"ש רייכנברג שליט"א.

המורם מן האמור

לדברי רבותינו שפירות מתולעים מותר לתיתם לבהמה, יתכן שאין בזה איסור של קציצה קודם שליש שהרי יסוד ההפסד הוא משום שמונע מאכל האדם העתידי אולם במאכל שיכול להאכילו לבהמה אין בכך הפסד שקוצצו מתחילה לבהמה אף קודם הבאת שליש^[7].

[1] .  נידון זה שייך במשנה ריש פ"ח דשביעית שכל שאינו מיוחד לאוכל אדם תליא בחישב עליו, הא נימא שיכול ללוקטו קודם שליש ולחשב עליו לבהמה .

[2] .  בחזו"א סי' יג מבואר דמאכל אדם שאסור לבהמה כ"ש שאסור למשרה וכבוסה אע"ג שיש דרך לעשות משרה וכבוסה, ומבואר שאסור להאכיל לבהמה אף כשיש דרך לעשותו.

[3] .  מצינו לגבי קניבתא דירקא שמסקו לאיגרא והיא יבשא מאליה, ומשמע שאף שאינה עומדת לאכילת אדם אסור ליתנה לבהמה, אולם התם ראוי הוא לאדם ושוב נכלל בגדר המיוחד לאדם ומשא"כ הכא שאינו ראוילאדם כמות שהוא.

[4] .  ראייתו דהוא מדרבנן מהא דמאכל אדם שנפסל מותר לבהמה ואסור במלוגמא. הנה הגרי"ש אלישיב כתב כן בדעת הגר"א אולם בחזו"א יג, כד כתב בדעת הגר"א שמותר לעשות ממנו מלוגמא ומותר להאכילו לבהמה .ואין לנו ראיה שהוא מדרבנן. בנוסף בדעת הר"ש שסובר דאוכל שנפסל מותר לבהמה ואסור במלוגמא כתב חזו"א "שנפסל ומותר לבהמה ואיסור מלוגמא כדקאי קאי" ומשמע שכיון שרק לגבי אכילת בהמה שפקע האפשרות להאכילת אדם פקע דין קמא ומשא"כ לענין מלוגמא שאין סיבה להפקיע דין הראשון, ואין הכרח לומר שאיסור להאכיל בהמה הוא מדרבנן. ]ואי איסורו דרבנן מ"מ אפשר שאף איסור עשיית מלוגמא הוא מדרבנן[. ושוב יתכן שאסור להאכילו לבהמה.

[5] .  בשיח השמיטה שם כתב כגון תאנים בימינו נחשב אינו ראוי לאדם לענין זה שמותר לתת אותו לבהמה, ואף שיש אפשרות להתאמץ לבודקו היות ולא עומד לכך כי מצד ההלכה אינו יכול לאוכלו כמות שהוא מותר ליתנו לבהמה.

[6] .  להצד שדומה הוא לדברי הפתחי תשובה גבי מילבין, אפשר שאין בו קדושה כלל דאי אין בו טבל לכאו' אין קדושת מאכל אדם ובמקום שאין בהמות לא יהיה בו קדושת שביעית.

[7] .  כל הנ"ל הוא לגבי האיסור מצד הקציצת הפירות, אולם לענין איסור זמירה בשביעית, לא הארכתי בזה כאן והכלל בזה שמותר לחתוך ענפים כאשר לא ניחא ליה במה שמועיל לצמיחה וניכר הדבר, כגון שאינו זומראלא מצד אחד, וגם אין דרך לזמור אילן זה.