עוד על מצוות שמיטה

תגיות קשורות

שאלה

אנו מתעתדים לנסוע לחו”ל לכמה ימים. בביתנו מצויים כעת פירות של שביעית שקיבלנו מחלוקת אוצר בית דין. האם מותר לנו לקחתם עמנו לחו”ל?

תשובה

אסור להוציא פירות שביעית לחו”ל, אולם יש המתירים להוציא פירות שביעית כצידה לדרך.

הרחבה

מקור האיסור להוציא פירות שביעית לחו”ל הוא במשנה (שביעית פרק ו משנה ה): “אין מוציאין שמן שרפה ופירות שביעית מהארץ לחוצה לארץ”.

ופירש הר”ש: “שמן שרפה, שמן תרומה שנטמא ולשריפה עומד, ואשאר שנים קאי, דבעי שריפתו בארץ, ומעלה בעלמא משום דאשכחן גבי קדשים דשריפתן במקומן. וכן פירות שביעית בעינן ביעור בארץ”. מבואר מדברי הר”ש שהטעם שאסור להוציא פירות שביעית מן הארץ הוא משום שביעורם צריך להיות בארץ.

ועוד משמע מדברי הר”ש שאיסור הוצאת פירות שביעית לחוץ לארץ אינו איסור גמור, אלא היא מעלה שתקנו בפירות שביעית לקיים מצות ביעור בארץ, כשם שתקנו מעלה בתרומה לבערה בארץ משום שמצאנו כך גם בקדשים.

והרמב”ם (שמיטה פרק ה הלכה יג) כתב: “פירות שביעית אין מוציאין אותן מהארץ לחוצה לארץ”. הרמב”ם הביא הלכה זו בתוך שאר הלכות סחורה והפסד, ושאר דרכי השתמשות בפירות שביעית, ולא הביאה בתוך הלכות ביעור.

לכאורה משמע מכך שטעם האיסור לדעת הרמב”ם אינו כפי שכתב הר”ש, כדי לקיים את מצות הביעור בארץ, אלא כפי שכתב הר”ש משאנץ בביאורו על תורת כהנים (פרשת בהר פרשתא א אות ט): “שלא יתחלפו בפירות חו”ל”. כלומר: שלא יטעו וישתמשו בהם שימושים האסורים בפירות שביעית, משום שיתחלפו הם בפירות של חו”ל. אולם בדרך אמונה (פרק ה ס”ק קעה) נקט שגם לדעת הרמב”ם טעם האיסור להוציאם לחו”ל הוא כמו שכתב הר”ש, כדי לקיים את מצות הביעור בארץ.

והנה בגמ’ (פסחים נב ע”ב) מובא: “רב ספרא נפק מארץ ישראל לחוצה לארץ, הוה בהדיה גרבא דחמרא [חבית של יין] דשביעית”, ודנה הגמ’ שם האם היה עליו להחזירו לארץ או שהיה רשאי לבערו במקומו.

ונתקשו הראשונים היאך הוציא רב ספרא גרבא דחמרא של שביעית לחו”ל, והרי מבואר במשנה שאסור להוציא פירות שביעית מארץ ישראל לחוץ לארץ. ותירץ הר”ש שרב ספרא הוציאו בשוגג. וכתב שכך משמע מלשון הגמ’ “הוה בהדיה גרבא דחמרא דשביעית”, כלומר שלא הוציאו בכוונה, אלא היה בידו אותו היין ולאו אדעתיה.

אולם התוספות (בפסחים שם) פירשו שהיה מותר לו להוציאו, וזה לשונם: “רב ספרא אפיק גרבא דחמרא כו’, הקשה ריב”א דתנן בפ”ו דשביעית אין מוציאין שמן שריפה ופירות שביעית מן הארץ לחו”ל, ותירץ דהתם מיירי לאכילה, ורב ספרא אפיק לסחורה, דיש סחורה שמותרת, אי נמי בשוגג הוציאו”.

התירוץ השני בתוספות הוא כדעת הר”ש, שרב ספרא הוציאו בשוגג. אך התירוץ הראשון בתוספות טעון ביאור, מפני מה אסור להוציאו לאכילה, ומותר להוציאו לסחורה.

לפיכך כתב החזו”א (שביעית סימן יג ס”ק ד) שטעות סופר היא, וכך צריך לגרוס: “ותירץ דהתם מיירי לסחורה, ורב ספרא אפיק לאכילה”. וכתב שכוונת התוספות לפרש שלא אסרו חכמים להוציא אלא על מנת למכור, ואפילו למכור מעט שמותר לו למכור בארץ, להוליך לחו”ל לשם מכירה אסור.

ויש להטעים את חילוק התוספות לפי החזו”א, על פי טעמו של הר”ש משאנץ, שהאיסור להוציאם לחו”ל הוא כדי שלא יתחלפו לו בפירות חו”ל ויטעה להשתמש בהם שימושים האסורים בפירות שביעית. שלפי זה מובן היטב שיותר יש לחשוש שיתחלפו הפירות אצל הקונה, מאשר אצל זה שהוציאם בעצמו.

אלא שהרבה ראשונים העתיקו את דברי התוספות כפי שהם כתובים לפנינו, שאסור להוציא לאכילה ומותר להוציא לסחורה. ולפי דברי החזו”א נצטרך לתקן את הלשון גם בכל ספרי הראשונים, וצ”ע.

גם מהרי”ל דיסקין נקט שדברי התוספות הם כפשוטם, שלסחורה מותר להוציא ולאכילה לא. ונביא את דבריו בע”ה בתשובה הבאה.

וכתב החזו”א שלפי התירוץ השני בתוספות (שרב ספרא הוציאם בשוגג), אסור להוציא פירות שביעית לחו”ל כלל, אף לא לאכילה.

ונמצא שלפי הכרעת החזו”א, הוצאת פירות שביעית למכירה אסורה בכל ענין, והוצאתם לאכילה תלויה במחלוקת שני התירוצים שבתוספות.

ואף על פי שלהלכה אין להוציא פירות שביעית לחו”ל, אפילו לאכילה, מכל מקום נקטו הפוסקים שמותר ליוצא לחו”ל ליטול עמו כמות מועטה של פירות, כצידה לדרך. וכך נכתב גם בסדר השביעית של הג”ר זליג שפירא, שיצא לאור בחיי החזו”א. בספר משפטי ארץ – שביעית (פרק כ סעיף ב, ובהערה 6 שם) מפרש שהיתר זה מתבסס על שיטת הר”ש, שהטעם שאסור להוציא פירות שביעית לחו”ל הוא משום מצות הביעור, ולפיכך כל שנוטל עמו כמות כל כך קטנה, ואף מייעד אותה לאכילה בדרך, הרי ברור שהיא תיאכל עוד לפני זמן הביעור.

ועתה נפרש מה דינם של פירות שביעית שיצאו לחו”ל שלא כדין. בפירוש הראב”ד והר”ש על תורת כהנים (שם), כתבו: “אם יצאו פירות שביעית לחוץ לארץ אסורים באכילה שלא יתחלפו בפירות חו”ל ויהיו נוהגים בהם מנהג חולין”. מבואר שאם הוציאם נאסרו באכילה.

אולם החזו”א (שביעית סימן י ס”ק ו) כתב: “ואם שולחין את האתרוגין לחו”ל יש בזה משום אין מוציאין פירות שביעית לחו”ל, ומ”מ אין הפירות נאסרים, ויוצאין בהן”. הרי לן שנקט שלא כדעת הראב”ד, אלא נקט שאין הפירות נאסרים, ולכאורה זה כדעת הר”ש שהאיסור להוציאם הוא משום מצות ביעור.

ראוי לציין שמי שהוציא פירות שביעית לחו”ל באופן האסור, אזי גם לאחר שכבר הוציאם, אסור לו להעבירם בחו”ל ממקום למקום. וכך כתב הרמב”ם (שמיטה פרק ז הלכה יב): “ופירות הארץ שיצאו לחוצה לארץ מתבערים במקומן, ולא יעבירם ממקום למקום”. וביאר החזו”א (שביעית סימן יג): “דכל שמעבירן למקום חדש בחו”ל, הוה הבאה חדשה לחו”ל”.