"וכי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל וערלתם ערלתו את פריו שלוש שנים יהיה לכם ערלים לא יאכל" (ויקרא י"ט כ"ג)
פרי או ירק?
מצות ערלה נאמרה לגבי עצי מאכל בלבד, ולא בירקות.
קולמוסים רבים נשתברו בשאלה מהו פרי ומהו ירק, ונידון זה מעשי לא רק לענין ערלה, אלא גם לעוד כמה וכמה הלכות:
● כלאי זרעים
● איסור ספיחים בשביעית
ששניהם נוהגים בירק ולא בפרי
● שנות מעשר – ברוב הפירות יש לשייך לשנת המעשר על פי זמן החנטה, החל מט"ו בשבט שהוא ר"ה לאילנות, ואילו בירקות – על פי זמן הלקיטה, החל מראש השנה.
● לעניין ברכות, ברכת הפירות הינה 'בורא פרי העץ', וברכת הירקות היא 'בורא פרי האדמה', ולעניין ברכת הריח – אם נחשב הצמח לצמח עצי ברכתו 'בורא עצי בשמים', ואם לצמח עשבי – ברכתו 'בורא עשבי בשמים'.
● 'ברכת האילנות'.
● איסור עקירת עצי פרי
ששניהם נוהגים בפרי ולא בירק
מצאנו בגמרא ובפוסקים כמה סימנים להכריע מהו פרי ומהו ירק, חלקם מוסכמים על הפוסקים, וחלקם נתונים במחלוקת הפוסקים. ויש מהסימנים שהפוסקים הסתמכו עליהם להכריע דין הצמח להיותו ירק רק בתוספת סימנים אחרים, ולא כסימן מובהק בפני עצמו.
ויפורטו השיטות בהמשך. ובהרחבה, במאמרים שנכתבו באתר על כל צמח ופרי .
סימני הירק:
- צמח שצריך לזרעו בכל שנה.
- צמח שעליו יוצאים משורשיו.
- צמח שבחורף ענפיו ועציו כלים, והוא מתחדש בכל שנה מהשורשים שנשארו באדמה.
- צמח שנותן פירות תוך השנה הראשונה לזריעתו.
- צמח שנותן פירות טובים בשנתו הראשונה, ובשנה השניה הפירות פוחתים והולכים, הן באיכותם והן בכמותם.
- צמח שאינו חי יותר מג' שנים.
- צמח שגזעו רך ואינו מעוצה וקשה.
- צמח נמוך הנראה כירק.
- צמח שגזעו חלול.
בדורות האחרונים התעוררו הפוסקים לדון על כמה מיני צמחים אם להחשיבם כירק או כאילן, ביניהם: בננה, חציל, פטל, צבר, פאפיה, פסיפלורה [שעונית], פלפל חריף [שאטה], אננס, צלף קני סוכר ועוד
נביא להלן את תמצית הדיון ההלכתי ואת הכרעת הפוסקים על הפירות האלו. מאמרים מורחבים ומפורטים על כל פרי ופרי ניתן למצוא באתר.
פירות נוספים כדוגמת נפולוטיס, מורינגה, אתרוג, ורדים וקני סוכר יתעדכנו ברשימת הפירות הנידונים בהמשך.
בננה
הבננה גדלה על ענף גזעולי (גבעול עבה הנראה כגזע), פרי הבננה מתחיל לגדול כחצי שנה אחרי השתילה והוא מבשיל יותר משנה לאחר השתילה. בשנה השנייה הענף הגזעולי מתייבש וגדל מן השורש ענף חדש, שעליו צומחים אשכולות חדשים של בננות וכך הצמח ממשיך
לגדול שנים רבות.
לפי השו"ע (או"ח סי' רג) נראה שהטעם שדין הבננות כירק הוא משום שזהו צמח שפירותיו אינם גדלים כל שנה על אותו הגזע, אלא בכל שנה יוצא גזע חדש.
הכפתור ופרח (פרק נו) הביא עוד שני טעמים להחשיב את הבננה כירק:
א. אין לצמח גזע ממשי, אלא עוקצי העלים הם גזעו.
ב. הגזע אינו עצי, והוא מתייבש ונרקב.
הידעת?!
במאמר המורחב על פרי הבננה תוכל לקרוא מדוע הוצרך רבי אשתורי הפרחי בספרו כפתור ופרח לתת טעמים המתירים את פרי הבננה מאיסור ערלה.
חציל
הרדב"ז (ח"ג סי' תקלא) דן בתשובתו היאך מותר לאכול חצילים, שהרי הצמח מתקיים ומוציא פירות שנתיים ושלוש, ואם כן דינו כפרי, ויש לאוסרו משום ערלה. לאחר משא ומתן העלה הרדב"ז שמותר לאכול את החצילים.
בשאלה זו דנו פוסקים נוספים, ונאמרו מספר טעמים להחשיב את החצילים כירק ולהתירם באכילה:
- הרדב"ז הכריע שחציל הוא ירק ומותר לאוכלו, כיון שהוא נותן פרי תוך השנה הראשונה לזריעה, לעומת האילנות שאינם מניבים פירות אלא מהשנה השניה או השלישית.
ישנם מהפוסקים שסמכו להחשיב כל צמח שנותן פרי תוך שנה כירק, היות שלדבריהם סימן זה מוזכר בתוספתא. לעומת זאת דעת החזון איש ופוסקים נוספים היא שאין לסמוך על סימן זה לבדו אלא בצירוף סימנים אחרים. - המהר"ם אלשיך (הובא בברכי יוסף סי' רצד, אות ד') הכריע אף הוא שהחציל הוא ירק, משום שפירותיו פוחתים והולכים משנה לשנה
- החזון איש (ערלה סי' יב, אות ג') פסק גם הוא שצמח החציל הוא ירק, משום שאינו מתקיים יותר מג' שנים. וטעמו שאין סברא שיהא אילן שפירותיו אסורין לעולם. אלא שלא סמך על סברא זו לבדה, והצריך את צירוף הסימן שנותן פרי תוך שנה מנטיעת הגרעין.
- שו"ת הלכות קטנות (ח"א סי' פג בהגהות בן המחבר המני"ח) כתב שהיות שגזעו של צמח החציל חלול, הרי זה סימן להיותו ירק.
נציין את דברי רבי אשתורי הפרחי בספרו כפתור ופרח (פרק נו), שכתב לאסור אכילת חצילים, אך דבריו לא התקבלו להלכה.
הידעת?!
מדוע בזמן התחדשות הישוב היהודי בצפת קרא הרדב"ז תגר על האוכלים חצילים מחשש לאיסור ערלה, ומדוע חזר בו מקריאתו, עד שהחיד"א מעיד שאף חסידים וקדושים אוכלים מהם.
על זאת ועוד – קרא במאמר המורחב על החציל ←
פפאיה
רבי יוסף חיים מבגדד, בספרו רב פעלים (חלק ב' או"ח סי' ל'), הינו הראשון שדן באכילת הפאפיה, ומכריע שאין בפאפיה ערלה, משום שעץ הפאפיה נותן פרי תוך שנה מזריעתו, ועל כן נחשב כירק, כדעת הרדב"ז הנזכרת לעיל.
מכיון שכבר הזכרנו שישנם פוסקים שלא סמכו על סימן זה לבדו, לכן יש להחמיר בפאפיה בארץ ישראל, ואין לאוכלה עד שיעברו ג' שנים. וכן הדין לדעת החזו"א ורוב פוסקי זמננו.
לאחרונה התברר שבארץ ישראל וכן בארצות נוספות עץ הפאפיה אינו נותן פרי תוך שנה מזריעתו, ורק בארצות החמות ממש תיתכן מציאות כזו. בשל כך הורו הפוסקים שגם לאלו הנוהגים לסמוך על הסימן של נתינת פירות כבר בשנה הראשונה ללא סימן נוסף, מכל מקום כיון שבמציאות בא"י אינו כן, אין לאכול פאפיה עד לאחר ג' שנות הערלה.
הידעת?!
לביתו של איזה פוסק בעיר בגדד הגיעה שאלה מהודו האם מותר לאכול את פרי הפאפיה, והאם היתרו מוסכם על כל הפוסקים. כל זה ועוד תוכל לקרוא במאמר על ערלה בפרי הפאפיה ←
פסיפלורה (שעונית)
פרי הפסיפלורה, הידוע גם בשם שעונית, הוא פרי הגדל על צמח מטפס. מקורו באזורים הטרופיים והסובטרופיים של אמריקה הדרומית, כאשר בישראל נפוצה בעיקר השעונית הסגולה שהובאה מאוסטרליה לפני כמאה שנים.
הפוסקים דנו בהגדרת עץ הפסיפלורה, ורובם פסקו שדינו כעץ, כיוון שאינו נזרע מדי שנה וגזעו מעוצה.
כמו כן עץ הפסיפלורה מניב פירות גם אחר ג' שנים, ולפי החזו"א הסימן העיקרי לירק הוא שאינו מניב פרי ביותר מג' שנים. בנוסף, לא קיים בעץ הפסיפלורה הטעם שכתב מהר"ם אלשי"ך שפירותיו פוחתים והולכים משנה לשנה. ואף שבפועל קיימת ירידה בכמות הפירות, מדובר בירידה מועטה שאינה משמעותית לשנות את הגדרתו לירק.
בכל זאת יש שכתבו שיש לדונו לירק כיון שהעץ מניב פירות בתוך שנה מנטיעתו.
ומכל מקום לדינא דעת רוב הפוסקים היא שלענין ערלה יש להחשיבו לעץ מהטעמים הבאים:
א. כדעת החזון איש דלא ניתן להסתמך רק על הסימן של נתינת פרי בתוך שנה כדי להגדיר את הפרי כירק. וכן פסק הגרי"ש אלישיב זצ"ל.
ב. יתרה מזאת, בשו"ת ישא יוסף (זרעים סי' ז') לראש 'ביהמ"ד להלכה בהתישבות' הגאון הרב יוסף אפרתי שליט"א כתב, שרוב זני הפסיפלורה בארץ ישראל אינם נותנים פירות תוך שנה, ואף אם נמצא צמח בודד שמניב פרי בתוך שנה, הורה הגרי"ש אלישיב זצ"ל שיש לחוש שאין זו דרכו הרגילה.
ולכן אף לדעת הנוהגים לסמוך על הסימן שכל שמוציא פרי תוך שנתו דינו כירק, וכדעת הרדב"ז, יש להם להחמיר בזה להחשיבו כעץ, שכל דברי הרדב"ז נאמרו רק כאשר הרגילות של צמח זה היא להניב תוך שנתו.
והביא שם עוד את דעת הגרי"ש אלישיב, שלענין ברכה יש לחשוש שאינו ודאי עץ שיהיה אפשר לברך על פריו 'בורא פרי העץ' לכו"ע.
לעיון בשו"ת ישא יוסף (זרעים סימן ז) בדין ערלה בפסיפלורה לחץ כאן>>
לאור זאת, ההלכה למעשה היא להחמיר ולנהוג ערלה בפרי הפסיפלורה. ולגבי ברכתו – הדבר תלוי במחלוקת הפוסקים, האם לברך 'בורא פרי העץ', ולכן מומלץ לאוכלו עם פירות אחרים ולברך עליהם, ובכך לפטור אותו.
בנוסף, לעניין כלאי זרעים וכלאי הכרם, יש לחוש לחומרא שהפסיפלורה היא מין ירק ולהרחיק מהצמח כדין.
ולעניין מעשרות, יש לחוש הן לדין ירק (ללכת אחר לקיטה, ושראש השנה שלו בא' תשרי) והן לדין אילן (ללכת אחר חנטה, שראש השנה שלו בט"ו בשבט), ולנהוג לחומרא בשני המקרים.
הידעת?!
כדי להבין האם ישנו היתר לאותם שאוכלים את פרי הפסיפלורה הגדל בחצרם כשיח מטפס, היכנס למאמר המורחב על פרי הפסיפלורה ←
אננס
שנים רבות מקובל היה שהאננס הוא ירק וברכתו 'בורא פרי האדמה'. לאחרונה, יש שעוררו שדין האננס כפרי היות שנותן פירות יותר מד' שנים מאותו גזע, ולפיכך דנו להצריך למנות שנות ערלה לאננס.
טענות אלו נדחו ע"י רבני בית המדרש
[ראה גיליונות הליכות שדה 202 ו-204] משתי סיבות:
א. גודל פירותיו הולך ופוחת משנה לשנה, וכמבואר לעיל זהו סימן שדינו כירק ולא כאילן.
ב. גזעו של עץ האננס אינו עצי, ולאחר עקירתו הוא נרקב [עיי"ש בדבריהם].
הידעת?!
מדי פעם מתפרסמים מאמרים שונים בהם נטען כי אין לאכול את פרי האננס מחמת החשש לאיסור ערלה, על דעות גדולי הפוסקים בזה והכרעותיהם – קרא עוד במאמר – אננס ירק או עץ? ←
פלפלים חריפים
פלפלים חריפים מזנים מסוימים, כגון חלק מהפלפלים מזני שאטה, הנקראים בלשון העם "פלפל תימני", וכן "פלפל סודני", מעוררים נידון הלכתי מעניין. בניגוד לרוב זני הפלפלים המוגדרים כירק, זנים אלו מתקיימים מעל שלוש שנים מזריעה אחת, ומשום כך עולה
שאלה לגבי הגדרתם כאילן או כירק.
העובדה שפלפלים אלו נותנים פרי בשנה הראשונה היא סימן המאפיין בדרך כלל ירקות, ומנגד, אורך חייהם הממושך מעיד על תכונה המזוהה עם אילנות.
ועל זאת השאלה האם יש להתייחס לכל זני הפלפלים באופן אחיד או לדון כל זן בפני עצמו.
סברות נוספות נאמרו בנידון של הפלפלים החריפים, לגבי כמות הפרי שפוחתת עם הזמן, וכן על כך שהפלפלים האלו נעשים חריפים יותר משנת גידול לשנת גידול, ויש מקום לדון האם זהו סימן לתוספת איכות, או אדרבה לירידה באיכות שהיא מתכונות הירק.
להלכה מסיק בספר ישא יוסף (זרעים סימן ו') בדעת הגרי"ש אלישיב זצ"ל וז"ל: "אמנם להלכה שמענו בזה ממרן הגרי"ש אלישיב שליט"א, שאי אפשר לומר שזנים אלו אסורים מעיקר הדין באכילה הואיל ויש כאן כמה צירופים להקל (פירות תוך שנה, ירידה בכמות הפירות). אמנם הירא לדבר ה' ודאי שראוי לו להימנע מלאכול פלפלין אלו".
ומאידך הנוהגים על פי הרב פעלים (חלק ב' או"ח סי' ל') שכל צמח שנותן פירותיו תוך שנה לנטיעתו נחשב ירק, מקילים להחשיב את הפלפלים האלו כירק, ואינם מונים שנות ערלה.
הנידון בפלפלים מתרחב גם לכלאי זרעים ולכלאי הכרם, וכיון שהכרעת ההלכה בענינם היא לחומרא, יש להחמיר לדונם כירק גם במקום שהוא לחומרא.
והוא הדין גם בדיני מעשרות, שלכאורה יש להחמיר בהם גם כפרי וגם כירק.
הידעת?!
מאמרים רבים מתפרסמים על אודות הפלפלים החריפים, מהו הנידון בפלפלים אלו? מדוע שונים הם מכל הפלפלים הנמכרים בחנויות? למאמר המורחב על הפלפלים החריפים ←
פטל
לפטל האדום שני זנים עיקריים: 'פלוריקיין' ו'פרימוקיין', ויש ביניהם הבדלים הנוגעים להגדרתם כאילן או כירק.
תיאור פרי המאליני"ש שהוזכר בפוסקים מתאים לזני הפטל הותיקים שנקראים 'פלוריקיין'.
בשנה הראשונה יוצא ענף מרכזי הנקרא שריג ארוך, ובתקופת האביב הוא גדל ומתפתח, אך אינו מוציא פרי. בשנה הבאה אחר תרדמת החורף, העץ מוציא ענפים נוספים מהפקעות, ובאותה השנה הם אינם מניבים פירות, מלבד השריג שצמח בשנה הקודמת, שרק הוא מניב פירות. בשנה השלישית השריג הראשון מתייבש ומת, אולם השריגים שיצאו בשנה השניה מניבים פירות.
תהליך זה נמשך גם בשנים הבאות, כשבשנתו הראשונה השריג אינו מניב פירות, ורק בשנה השניה הוא יניב פירות, ובשנה השלישית הענף מתייבש ומת.
הדיון בדינו של ה'פלוריקיין' – פרי הפטל מזנים אלו – מסתמך במיוחד על המונח "גווזא" המופיע בגמרא (ברכות מ, ע"א) שאם העץ מתקיים לשנה הבאה הרי שהוא פרי.
הפוסקים דנו לגבי פרי המלאני"ש, שהוא כפי הנראה מה שנקרא אצלנו פטל מזן 'פלוריקיין', והדברי מלכיאל (חלק ה, סימן קמג) ועוד פוסקים כתבו דזה תלוי במחלוקת הגאונים והרא"ש בהגדרת פרי וירק, וכיון שהשולחן ערוך פסק כדעת הגאונים יש להגדירו כירק.
אמנם יש לדון בשיטת השו"ע האם הוכרע כן גם לגבי דיני ערלה או רק לענין ברכות. וכן יש עוד אריכות דברים בשו"ת המהרש"ם (ח"א סימן קצו).
ויש אומרים דהשו"ע לא פסק כהגאונים, אלא לענין ברכת 'בורא פרי האדמה', אבל עדיין מסתפק שמא הוא עץ, ולפי זה יש להחמיר בארץ ישראל וניתן להקל בחו"ל. ומאידך יש שכתבו על הפרי מאלינ"ס שהוא אילן, ויש לעיין האם דיברו גם על הפטל. עיין בשו"ת מהרש"ם ח"א סימן קצו, ובשו"ת דברי מלכיאל ח"ה סימן קמג.
בשנים האחרונות פותחו זנים חדשים הנקראים 'פרימוקיין', ואלו מצויים יותר. וכיון שיש ביניהם לזני ה'פלוריקיין' מספר הבדלים, יתכן שיש נפק"מ הלכתית לענין הגדרת הצמח כעץ או ירק.
א. זן זה מוציא פרי גם בשנה הראשונה, ולדעת כמה פוסקים זהו סימן לירק, אמנם החזו"א לא סמך על סימן זה בלבד.
ב. זני ה'פרימוקיין' לפעמים מוציאים פירות פעמיים מאותו ענף, ומחמת זה יש מקום לדון שמא אף להגאונים דינו כעץ, כיון שחוזר ונותן פרי על אותו העץ.
בהליכות שדה גליון 225 צידד הג"ר שאול רייכנברג שליט"א שבזן ה'פרימוקיין', יש מקום להקל ולהחשיבו כירק, כיון שנותן פרי בתוך שנתו הראשונה, וגם אין הענף חי יותר משנתיים.
עם זאת יש מקום לומר שנחשב לעץ כיון שכל הזמן יוצאים ענפים חדשים מן השורשים. ולכן אין להקל בזה, אלא לאחר ג' שנים שיוצא משנות ערלה.
לעיון בגליונות הליכות שדה 206 במאמר הרב בקרמן, וגליון 225 במאמר הרב רייכנברג והרב בקרמן לחץ כאן>>
להלכה, יש מקילין להחשיב את הפטל כירק, אבל דעת הרבה פוסקים דהוי ספק, לכן בא"י צריך להחמיר. לדעת המחמירים יש הסוברים שכיון שתמיד יש ענפים חדשים היוצאים מהשורש, הפירות אסורים לעולם, ויש הסוברים שאף אם ננקוט שהוא עץ, דינו כשאר עצים שאחר ג' שנים הפירות מותרים. ובפרט בזן ה'פרימוקיין' המצוי, יש יותר מקום להקל לכל הפחות לאחר שלוש שנים ולהתיר הפירות.
כמו כן בפטל שחור קיימים ספקות נוספים, והדבר צריך בירור.
ובענין הפטל חובה לציין את הנגיעות הגדולה של תולעים שיש בפרי הפטל, הגם שאין זה מנושא מאמרנו.
הידעת?!
האם שמעת על בעיות ערלה בפרי הפטל? במאמר המורחב נעשה סדר בזני הפטל ובדיניהם.
אוכמניות
האוכמניות גדלות על שיח המתקיים שנים רבות, וגובהו עולה על שלושה טפחים, מה שמגדיר אותו כעץ.
הבעיה המרכזית באוכמניות היא, שמצוי בהן איסור ערלה גם אחרי שלוש שנים, מחמת תכונת הצמח שמוציא ענפים חדשים מהקרקע באופן תדיר.
על פי ההלכה, ענפים היוצאים מתחת לפני הקרקע מחייבים ספירת שנות ערלה חדשות, אף אם העץ המקורי כבר עבר את שנות הערלה שלו. זוהי תופעה המכונה "סוריים" (או "חזירים" בלשון העם), המצריכה השגחה מיוחדת וגיזום קפדני.
כדי למנוע בעיות ערלה בפירות המשווקים על המגדלים מוטלת האחריות לפקח על גיזום הענפים החדשים היוצאים מהקרקע. במקביל, בעת רכישת אוכמניות, על הצרכנים לוודא שהפרות טופלו בהשגחה מהודרת המתייחסת לסוגיית הערלה.
חשוב לציין כי בעיית הסוריים שייכת גם בעצי פרי אחרים, כגון ברימונים ובזיתים, ולעתים אף באתרוגים. והן אמנם שבמטעים מסחריים המפוקחים ע"י ועדות הכשרות וביחוד המהדרין הבעיה מטופלת, אך יש לשים לב לכך במטעים הפרטיים. ולפיכך, המודעות לנושא זה חשובה גם בהתייחסות לפירות נוספים הנפוצים בשוק.
הידעת?!
לאחרונה פרסם 'בית המדרש להלכה בהתישבות' שאין לקנות אוכמניות ללא פיקוח הלכתי מוסמך, מהו הרקע לפרסום זה? לקריאת המאמר המורחב על פרי האוכמניות ←
תות שדה
גדולי הפוסקים נחלקו בהגדרתו ההלכתית של תות השדה. הרב יוסף אפרתי שליט"א, ראש 'בית המדרש להלכה בהתישבות', דן בנושא בשו"ת ישא יוסף [זרעים סימן ב] ומעלה את הצדדים להגדרת צמח תות השדה כאילן או כירק.
הדיון ההלכתי מתמקד במספר סברות, אשר נידונו על ידי פוסקים שונים לאורך הדורות:
- קיום הגזע:
הרא"ש והגאונים נחלקו בפירוש דברי הגמרא בברכות לגבי צמח שגזעו מתחלף: לפי הרא"ש, כל גידול ששורשו נשאר באדמה ומוציא שוב גזע הרי הוא עץ, ולפי הגאונים רק אם נשאר הגזע הרי הוא עץ.
- זמן הנבת פרי:
הרדב"ז התייחס לסימן של נתינת פרי בשנה הראשונה לזריעה כמאפיין של ירק.
- משך קיום הצמח:
החזון איש קבע כי צמח שאינו מתקיים יותר משלוש שנים אינו נחשב אילן [אבל נקט שסברא זו מועילה לדינא רק בצרוף עוד סברא הלכתית].
- איכות הפרי:
הברכי יוסף הביא בשם המהר"ם אלשיך שצמח שאיכות פירותיו יורדת משנה לשנה נחשב ירק.
- מראה חיצוני:
המהר"ם חגיז בספרו "לקט הקמח" כתב כי צמח שמינו שפל וקצר יש לדונו כירק.
כאשר בוחנים את תות השדה לאור סברות אלו, עולים שני שיקולים מרכזיים להכריע להגדירו כירק:
ראשית, כפי שציין הרב הגאון הרב אפרתי שליט"א בשם מומחים לגידול תות שדה, איכות הפרי נוטה לרדת משנה לשנה, תכונה המאפיינת ירקות יותר מאשר פירות אילן.
שנית, המראה החיצוני של הצמח – נמוך וקצר – בדומה לירק, כפי שהדגיש המהר"ם חגיז.
הגרי"ש אלישיב זצ"ל פסק, כפי שמובא בשו"ת "ישא יוסף", להחשיב את תות השדה כירק. וכך נקטו שאר פוסקי זמננו.
הידעת?!
הפוסקים דנו רבות בדין ברכת התותים. כמו כן מדוע נוהגים לאכול תותי שדה, ואין פוצה פה לגבי איסור ערלה? למאמר המורחב בדין פרי התות ←
צבר - סברס
פרי הצבר המכונה 'סברס', עורר רבות בשנים שאלות הלכתיות לגבי ברכתו ולגבי דין ערלה. הנידון נובע ממבנהו הייחודי של העץ, שאינו דומה לעצי פרי רגילים בשל קוציו הרבים, ובשל העובדה שפירותיו גדלים על מה שנראה כעלים, ולא על ענפים כשאר האילנות.
הרב רפאל מיוחס דן בספרו "פרי האדמה" בנושא זה בהרחבה. ותמצית דבריו היא, שעל אף שבעבר היו מנהגים שונים היאך מברכים על פרי הסברס 'שהכל' או 'בורא פרי האדמה', יש לברך עליו 'בורא פרי העץ', וכך נקטינן.
הרב מיוחס דחה את הטענות שיש לברך 'שהכל' או 'בורא פרי האדמה' על הסברס, וביאר שלמרות הקוצים והצמיחה הייחודית, הסברס נחשב לפרי עץ לכל דבר. עוד הוסיף שראוי לברך עליו ברכת 'שהחיינו', כיון שפריו מתחדש משנה לשנה.
לגבי דין ערלה, בעבר נטו להקל כיוון שרוב נטיעות הסברס היו לצורך גדר וסייג, אמנם גם כשנוטעים לגדר וסייג יש בזה חילוקים באיזה אופן פטור מערלה. אולם כיום כשמגדלים סברס בעיקר למאכל, חל עליו דין ערלה ככל עץ פרי אחר.
קיים קושי מיוחד בזיהוי גיל עצי הסברס, שכן עליו נושרים ומצמיחים עצים חדשים. לכן, אפשר לקטוף רק פירות הגדלים בגובה מעל מטר וחצי, והקונה בחנות חייב לבדוק שהפירות הם בפיקוח כשרות מהודרת.
הידעת?!
בעבר התעורר פולמוס גדול האם הסברס הוא פרי או ירק. מה היו טענות כל צד? ומדוע שקטה הארץ? למאמר המורחב על פרי הצבר – סברס ←
צלף
הצלף הוא שיח עצי רב-שנתי שגובהו נע בין 50 ל-100 ס"מ. בחורף הוא מתייבש, ונשאר רק גזע קטן מעל פני האדמה, ובאביב פורח ומצמיח ענפים חדשים. הפריחה נמשכת לאורך כל הקיץ, כשבכל יום מוציא השיח פרחים ופירות חדשים.
ארבעה חלקים של הצלף נאכלים: עלים, תמרות, קפרסין ואביונות.
- האביונות – פירות הצלף, בזמן חז"ל היו החלק העיקרי הנאכל.
- הקפרסין הם הפרחים הסגורים.
- התמרות – הענפים הצעירים או הלולבים.
- העלים – בזמן חז"ל נאכלו אף הם.
ובדין ערלה, נחלקו התנאים (ברכות לו, ע"א) אילו חלקים חייבים בערלה. הרמב"ם (הלכות מעשר שני פרק י, הלכה ג) פסק לחייב באיסור ערלה רק את האביונות. והשולחן ערוך (יו"ד סימן רצ"ד סעיף ג) מחלק בין ארץ ישראל לחוץ לארץ לעניין חיוב ערלה בחלקי הצלף, כאשר בארץ ישראל יש להחמיר ולנהוג ערלה גם באביונות וגם בקפרסין, בעוד בחוץ לארץ רק האביונות חייבים בערלה.
בארץ ישראל, שבה חלים דיני ערלה על האביונות ועל הקפרסין של הצלף, צריך לשים לב שהפירות הנאכלים גדלו על גזע ישן גם בשיח שכבר עברו עליו שלוש שנים מעת נטיעתו. זאת מכיוון שלעתים צומח גזע חדש מזרעים שנפלו ליד הצמח הישן. מקרים אלו מחייבים מניין חדש של שלוש שנות ערלה.
צלף הגדל באזורים מרוחקים מיישוב, כמו הרים ומדבריות, פטור מדין ערלה, כפי שמבואר בשולחן ערוך (יורה דעה סימן רצד, סעיף כז).
אמנם פטור זה חל בתנאי שאין הפירות חשובים בשביל לטפל בהם, כלומר, שכמות הפירות אינה מספיקה להצדיק את הבאתם ליישוב, כלשון השולחן ערוך: "והוא שלא יהיה עושה כדי טיפול שמטפל בפירותיו עד שמביאם לישוב".
הידעת?!
ייתכן שתושב ערי המרכז לא יכיר את צמח הצלף, אך כל ירושלמי יודע ורואה את הצלף גדל בכל מקום, התדע מהו פריו ומהם דיני הצמח?
