שאלה

לויתי סכום כסף מבן משפחתי, וכשבאתי לפרוע את חובי לאחר השמיטה, הודיע לי המלוה שהוא לא כתב פרוזבול, ולפיכך פטור אני מלשלם.

מה הדרך הישרה במקרה כזה, האם בכל זאת עלי לפרוע את החוב, או שאדרבא, אסור לפרעו?

תשובה

אם המלוה לא כתב פרוזבול, עליו לשמט את החוב. ויאמר ללוה: ‘משמט אני’.

ואם בכל זאת רוצה הלווה לפרוע, רשאי לפרוע, וכשנותן את המעות למלוה יאמר לו: אף על פי שאתה משמט, הנני נותן לך את המעות במתנה.  

המחזיר חוב שנשמט בשביעית – רוח חכמים נוחה הימנו. ולכן ראוי שיפרע את חובו ויאמר למלוה שנותן לו את המעות במתנה. אך יש הסוברים שאף לכתחלה אינו צריך להחזיר.

ובאופן שהלווה יודע שהמלוה רוצה באמת לקיים מצות השמטת כספים, לדברי הכל אינו צריך לפרוע.

הרחבה

שנינו במשנה (שביעית פרק י משנה ט): “המחזיר חוב בשביעית רוח חכמים נוחה ממנו”. ומבארת הגמרא (גיטין דף לז ע”ב): “כשהוא נותן לו אל יאמר לו בחובי אני נותן לך, אלא יאמר לו שלי הן ובמתנה אני נותן לך”.

וכן כתב הרמב”ם (שמיטה פרק ט הלכה כח): “כל המחזיר חוב שעברה עליו שביעית רוח חכמים נוחה הימנו. וצריך המלוה לומר למחזיר משמיט אני וכבר נפטרת ממני. אמר לו (הלווה) אף על פי כן רצוני שתקבל, יקבל ממנו, שנאמר לא יגוש והרי לא נגש. ואל יאמר לו (הלווה) בחובי אני נותן לך, אלא יאמר לו שלי הם ובמתנה אני נותן לך”.

ויש מהראשונים שפירשו שכוונת המשנה באמרה: רוח חכמים נוחה הימנו. לומר שאף על פי שהחזיר – רוח חכמים נוחה הימנו, שאינו עובר כל איסור בזה, אבל לכתחילה לא יחזיר. וכן כתב בספר העיטור (ערך פרוזבול): “ומסתברא מדקאמר המחזיר, שאינו רוצה ליהנות בממון חבירו, אבל לכתחילה אין לו להחזיר”. וכן משמע בספר התרומות (שער מה אות ד).

אמנם בתוספות (בבא בתרא דף קמט ע”א, ד”ה מגמרי) פירשו שכוונת המשנה לומר שמשום שהחזיר חובו רוח חכמים נוחה הימנו, אבל אם אינו מחזיר אין רוח חכמים נוחה הימנו. וכן כתב בים של שלמה (גיטין פרק ד סימן מה): “משמע שכל צורבא מרבנן צריך לומר ואף על פי כן, ואי לא עביד הכי לא הוי בר דיעה למיחשב כצורבא מרבנן”, וכן נראה מלשון הרמב”ם.

וכן נקט להלכה בשו”ת אגרות משה (חושן משפט חלק ב סימן טו): “הא מפורש בסוף שביעית המחזיר חוב בשביעית רוח חכמים נוחה הימנו, ומשמע דאם אינו מחזיר הוא עוול מצדו, דהא בגיטין (דף לז ע”ב) הקפיד רבה על אבא בר מרתא דלא אמר לו אף על פי כן, ואם הוא רק דבר טוב כשמחזיר החוב אבל לא מעשה עוולה, לא היה לרבה להקפיד עליו”.

אמנם יש שהעירו על זה (עיי’ שמיטת כספים כהלכתה פרק יא ס”ק יא) שהטור והשולחן ערוך לא הזכירו דין זה שהמחזיר את חובו רוח חכמים נוחה הימנו.

ומכל מקום, במקרה שיודע הלווה שהמלוה רוצה לקיים את מצות השמטת כספים, אינו צריך לפרוע לו. וכן כתב בדרך אמונה (שמיטה פרק ט ציון ההלכה ס”ק שסו): “והעידו על מרן ז”ל שהחזיר לאחד חוב אחר שביעית, ואמר משמט אני, ונטל מרן המעות בחזרה ולא אמר לו אף על פי כן, כי הכיר בו שרצונו לקיים מצות שמיטת כספים”.

וכן משמע ממה שכתב הבן איש חי (שנה ראשונה פרשת כי תבוא): “והנה יש מתחסדים, אחר שכותבין הפרוזבול מלוה לחבירו סך מה, עשרה גרוש או פחות או יותר, ועל זה הסך לא יחול הפרוזבול, כיון שהלוהו אחר זמן הפרוזבול. ואז, אחר ראש השנה, כשיביא לו חבירו המעות לפרעו, יאמר לו משמט אני, ולא יקבלם ממנו. ויאכל הלווה ולחדי במעות אלו, והמלוה לחדי במצות שמיטת כספים שקיים אותה בפועל, ותהילות לאל ית’ הנהגתי מצוה זו פה עירנו בגדא”ד יע”א כו’ אשריהם ישראל אוהבי מצות ה’ ועושים אותם בשמחה”.

הרי שכאשר רוצה המלוה לקיים את מצות השמטת כספים, ראוי שלא יפרע הלוה את החוב אלא ישמח במעות שקיבל, והמלוה ישמח במצוה שקיים.

והוסיף הבן איש חי שגם הנשים תקיימנה מצוה זו, וזה לשונו להלן שם: “וגם אם לוה אדם מחבירו ככרות לחם, אפילו ככר אחד, נוהג בזה דין שמיטה. על כן טוב שתלוה האשה יום ערב ראש השנה ככר או שתים כו’ לחברתה, ואחר ראש השנה כשתפרע לה, תאמר לה משמטת אני, והרי זו מקיימת מצות שמיטה”.