האם קפה חייב בערלה ותרומות ומעשרות

מה דינו של עץ הקפה לערלה ולתרומות ומעשרות, שאלה זו תלויה בגדרי דין תבלין לטומאת אוכלין וערלה וחלקה מתבררת בהלכות ברכות, מאמר זה עומד על בירורם של דברים בעולה כאן ושם והנוגע לנידון דידן.

רבי שלמה זלמן פינדרוס שליט"א
מרבני בית המדרש

האם קפה חייב בערלה ותרומות ומעשרות

מאמר מתוך הליכות שדה 224 – תמוז תשפ"ג

הקפה הינו גרעין טחון של פרי הקפה הגדל על עצים הקפה המסחרי כיום הינו מחו"ל אך ישנם מעטים שמגדלים עצי קפה בגינה וכדומה, ויש לדון האם קפה זה חייב בתרומות ומעשרות וערלה. לכאורה על מנת להכריע בשאלה זו יש לברר בתרתי:

א. מהו דין תבלין לערלה ולמעשר, והאם יש חילוק בין סוגי התבלינים לענין זה  .

ב. האם קפה נידון כתבלין או כמאכל בפני עצמו .

נציע את עיקרי הדברים בשני נידונים אלו.

טומאת אוכלין, נקנה בכסף מעשר, תרומות ומעשרות וערלה

שנינו במסכת עוקצין פ"ג מ"ה: “הקושט והחמס וראשי בשמים התיאה והחלתית והפלפלין וחלות חריע נלקחים בכסף מעשר ואינן מטמאין טומאת אוכלין דר"ע. אמר לו ר"י בן נורי אם נלקחים בכסף מעשר מפני מה אינן מטמאין טומאת אוכלים ואם אינן מטמאין טומאת אוכלים אף הם לא ילקחו בכסף מעשר". ומסקנת הגמ' נדה נא, א דנמנו וגמרו דאינם מטמאים טומאת אוכלין ואינם ניקחים בכסף מעשר .

עוד מבואר שם במשנה נ, א, דכל שאינו מטמא טומאת אוכלין אינו חייב במעשר, ופירש"י שם “דאין חייב לך במעשר אלא אוכל". והיינו דכל הני דעבידי לטעמא אינם מטמאים טומאת אוכלין ואינם ניקחים בכסף מעשר ואינם חייבים בתרומות ומעשרות .

וכן ביאר הרמב"ם הל' מעשר שני פרק ז ה"ט: “וכן כל כיוצא בו מנותני ריח ומראה וטעם הואיל ואינן לאכילת גופן אלא לטעם שנותנין אינן נלקחין בכסף מעשר."

ובתוס' יומא פא, ב כתב דערלה שויא למעשר ודבר העומד לתבלין כשם שאין נוהג בו מעשר ,הרי הוא פטור נמי מערלה.

זרע גרגיר

והנה הקשו הראשונים דמצינו בעירובין כח, ב דזרע גרגיר מתעשר, ומבואר שם בגמ' דדורות ראשונים שלא היה מצויים להם פלפלין, היו מטבילים הצלי בזרע גרגיר, ומשו"ה חייב במעשר ,חזינן דדבר העומד לטבל בו צלי חייב במעשר, וכ"ש הפלפלין דמשמע בגמ' דיותר ראויים לטבל בו צלי, ואם כן מאי טעמא מבואר במשנה דפלפלין פטורים ממעשר.

עביד לטעמא ואף על פי כן לא נחשב תבלין

ובתוס' יומא (שם) תירצו שני תירוצים, א: “וי"ל דודאי אותן פלפלין שנשחקין וגובלין אותן במים כעין שעושין לטבל בו דבר הנהו חזו בעינייהו לאכילה וחייבין במעשר ומטמא טומאת אוכלין אבל אותם שלא נגבלו במים שנטחנו ונידוקו כעפרורית בעלמא כעין שעושין לתת לתוך הקדירה הנהו פטורין מן המעשר דלא חזו לאכילה הכי ואין מטמא טומאת אוכלין".

ודברי התוס' צ"ב מה כוונתם דהפלפלין שגובלים אותם במים חזו בעינייהו, דלכאורה אין לפרש דכונתם דחזו לאכילה בפני עצמם, דהא זהו החילוק שכתבו בתירוצם הב' וכדלהלן. ויעויין בתוס 'רא"ש עירובין כח, ב דתירצו, “דודאי אותן פלפלין שהן לחין ואינן חזקין כל כך וע"י שחיקה ראוי לטבל בהן הנך תורת מאכל עליהן וחייבין במעשר ומטמאין טומאת אוכלין, אבל יבשים שטעמם חזק ואין ראוין לטבל בגופן אלא לתבל בהן הקדירה אין תורת מאכל עליהן ופטורין מן המעשר ואינם מטמאין טומאת אוכלין". ומבואר מדבריהם דיש חילוק בין “מטבל" דטובלים בו הפת או הצלי, ובין “תבלין" דנותנים בקדירה, והיינו דכל שעשוי לטבל בו חשיב כנהנה מגופן, משא"כ בתבלין הניתן בקדירה דנימוח בתבשיל אין כאן הנאה מגופן ולא חשיבי פרי.

וזהו לכאו' כונת התוס' דהפלפלין שמוסיפים להם מים ומטבילים בהם הרי עשויים להנאת גופן ומיקרי אוכל, משא"כ היבשים דנידוקים כעפרורית וניתנים בקדירה, הרי אין הנאתם מגוף הפלפלין, ותו לא חשיבי פירי.

וכעין תירוץ זה כתב הר"ש עוקצין פ"ג מ"ה, אלא דכתב שם דהיינו דווקא בגוונא דמטבלין בו כמות שהוא ואף ללא גיבול במים, ומה"ט נחלק על דברי התוס' וכתב דאף פלפלין שמגבלים במים, ומטבלים בהם, פטורים ממעשר .

ובתירוץ השני כתבו התוס' “אי נמי י"ל דזרע גרגיר אינו חייב במעשר משום הא מילתא לחוד שמטבילין בו צלי אלא לאחר שחיקתו חזי למיכל נמי בעיניה ומשום הכי חייב במעשר והא דנקט התם ומטבילין בו צלי ולא נקט דאכלי ליה נמי בעיניה משום דעיקר שחיקתו כדי לטבל בו אבל פלפלין דאפי' בתר שחיקתן לא חזו בעינייהו לא מחייבי". והיינו שרק תבלין שראוי נמי לאכילה בעינו מיקרי פרי, אמנם כל שעומד רק לתבל אינו חשוב פרי, ופטור ממעשרות וערלה.

וכתירוץ זה כתבו התוס' בעירובין כח, ב ובנדה נ, א וכן נראה מדברי הרמב"ן הר"ן והרשב"א בחולין ו, א וכ"כ הר"ש בפירושו למסכת עוקצין פ"ג מ"ה בתירוץ אחד.

תבלין הניתן בקדירה וראוי להיאכל בפני עצמו

ויש לדון דהנה בתירוצם הראשון חילקו התוס' בין ירק שראוי לטבל בו לירק הראוי לתבלין בקדירה, ובתירוצם השני כתבו דכל שראוי בעינו נידון כאוכל, ומפורש שם בתוס' דאף דעיקרו לטבל מ"מ כיון דראוי נמי בפני עצמו מיקרי אוכל. ויש להסתפק האם כוונתם אף לתבלין הניתן בקדירה דכל שראוי לאכילה בעין הרי הוא כאוכל ואף שעיקרו עומד לתבלין, או שדבריהם באו כלפי ירק הראוי לטבל בו והוסיפו דאף בהא בעינן שיהיה ראוי בעינו, אבל באמת בירק הניתן לתבלין בקדירה יתכן דלא סגי במה שראוי בעין כשעיקרו עומד לתבלין.

ופשטות הדברים נראה דתירוץ התוס' דכל שראוי בעינו נמי הוה בגדר אוכל, איירי בכל גוונא ואף בתבלין. אמנם קצת יש להביא סמך דלא כן מסוף דברי התוס' שם ביומא, דהקשו שם דבדין “תבלין" מצינו בחולין ו, א שחייב במעשר ואילו בעירובין כט, א משמע דפטור, ותירצו “וי"ל שיש מיני תבלין הרבה יש מהן דעיקרן לטעמא עבידי והנהו פטורין מן המעשר ואין מטמאין טומאת אוכלין ובהנהו מיירי בהעור והרוטב (חולין קכ, א) ויש מהן דחזו לאכילה בעינייהו כגון בצל וקפלוט וכיוצא בהם פעמים שמתבלין בהן הקדירה וכמו שבת דבפרק בא סימן (נדה נא ,ב) והנהו חייבין במעשר ומטמא טומאת אוכלין ובהנהו איירי בפ"ק דחולין."

וקצת משמע מלשונם דתבלין שעיקרו לטעם פטור ממעשר, ומשמע דראוי נמי לאכילה בעין, וכן גבי תבלין החייב במעשר כתבו ד"פעמים" שמתבלין בהם הקדירה, משמע דאין עיקרם לטעם ,ועומדים נמי לאכילה בפני עצמם. וא"כ קשה דסתרו דבריהם לעיל, שכתבו בתירוץ אחד דכל שראוי לאכילה בעין הרי הוא כאוכל, אמנם אי נימא דתבלין הניתן בקדירה לא מהני מה שראוי להיאכל בפני עצמו לחייבו במעשר, יש ליישב דכל דבריהם למעלה לא באו אלא בירק הניתן לטבל בו ולא בתבלין הניתן בקדירה, ובו כל שעומד עיקרו לטעם פטור ממעשר.

תבלין שאינו ראו להיאכל בפני עצמו ומטבלין בו

ויש לדון נמי לאידך גיסא, דאף בתירוצם הראשון לא פליגי על מה שכתבו בתירוץ השני דכל שראוי נמי לאכילה בפני עצמו אינו נידון כתבלין, ולא באו אלא לומר דאף מידי דאינו ראוי בעצמו כלל, כל שמטבלים בו התבשיל או הצלי, מיקרי אוכל.

האם מה שפולי הקפה ראויים גם להיאכל בפני עצמם מחשיבם אוכל

והנה פולי הקפה אי נימא דהוה תבלין המתבל את המים, לכאו' הינו כתבלין העשוי לקדירה ונידוקים כעפרורית בעלמא – כלשון התוס' שם, וא"כ לתירוץ א' דתוספות פטורים מערלה ומעשרות, אמנם לתירוץ השני דבכל דבר שראוי נמי לאכילה בעין הרי הוא נידון כאוכל, א"כ פולי קפה שראויים לאכילה בעין על ידי המתקה או ציפוי יחשבו אוכל ויתחייבו בערלה ומעשרות.

אמנם לפי"ד לעיל יש להסתפק דשמא בתבלין שנידוק כעפרורית וניתן בקדירה לא סגי במה שראוי לאכילה אלא דבעינן שיהא עומד לכך, וא"כ בקפה דעומד לתת טעם במשקה ורק מיעוטו עומד לאכילה בפני עצמו, יש מקום לדון דלכו"ע יפטר ממעשר וערלה, אמנם אי נימא דלא כדברינו וכל שראוי לאכילה בעין נידון כאוכל, א"כ לחדא תירוצא ודאי דחייב בתרומות ומעשרות, וכתירוץ זה כתבו הרבה מן הראשונים כמבואר לעיל, ואפשר דאף לתירוצם הראשון מיהא מודו להאי סברא דכל שראוי בעין הרי הוא כאוכל.

האם הקפה מתבל את המים או שהוא עיקר המאכל

והנה לכאורה יש לפקפק בעצם הסברא דקפה נידון כתבלין דהא אין התבלין בא לתת טעם במים, אלא אדרבא עיקר המשקה הוא הקפה, והמים באו להכשירו.

ולכאורה יש לתלות נידון זה בפלוגתת הפוסקים גבי ברכת הקפה, דיש שכתבו דברכתו שהכל והיינו משום דטפל למים, וכמו שיבואר להלן, ולפי"ז מבואר דקפה נידון כתבלין, אמנם יש שכתבו דברכתו בורא פרי העץ וטעמם דהמשקה הוא הקפה עצמו, וכמו שנתבאר, ולפי"ז יש לומר דגם לערלה ולמעשר אין הקפה נידון כתבלין, אלא אדרבא כך היא צורת אכילת פרי הקפה והמים באו להכשר הפרי.

שיטות הראשונים בחילוק שבין מי פירות למי שלקות

ושורש הנידון הוא בקושיית הראשונים מה בין מי פירות דמבואר בגמ' ברכות לח, א דהוה זיעה בעלמא וברכתם שהכל, למי שלקות שהינם מים ששלקו בהם הפירות ונתנו טעם במים ,דברכתם כברכת הפרי או הירק, וכמבואר בגמ' (שם לט, א).

ונאמרו בזה כמה דרכים בראשונים, ברא"ש (סימן יח) כתב, דיש לחלק בין מי פירות דאין בהם כ"כ טעם הפירות, משא"כ מי שלקות דטפי ניכר בהם טעם הפרי, וביאור דבריו נראה דמי פירות אין בהם טעם בשר הפרי עצמו ולכך נחשבים כזיעת הפרי, משא"כ מי שלקות דנתבשלו יחד עם הפרי א"כ טעם בשר הפרי עצמו מורגש במים.

הרשב"א (לח, א) כתב לחלק בין היכא דדרכו למיסחטיה להיכא דאין דרכו, וכשדרכו בהכי גם מי שלקות ברכתם כברכת הפרי וכשאין דרכם בכך ברכתם שהכל.

במרדכי (כיצד מברכין רמז קכה) כתב לחלק דרק מי שלקות דדרכם לטבל בהו אוכלין, מיקרו פרי משום דשם אוכל עלייהו, ומהאי טעמא נטפלים לפרי עצמו דשניהם משמשים לאכילה. משא"כ מי פירות וה"ה מי שלקות דעומדים לשתיה, נפקי מתורת פירי. וכעי"ז כתבו תלמידי רבינו יונה וכן כתבו הראבי"ה סימן צח והאורחות חיים הל' ברכות אות כה .

שיטה נוספת מצינו בריטב"א (פ"א מהל' ברכות) וברא"ה שם לט, ב דכתבו דכל דינא דמי שלקות היינו בגוונא דאוכל עמהם הירק, ובזה יפטרו המים בברכת הירק, וכל האי דינא דמי שלקות הוא רק להגדיר את המים כטפלים לירק ונפטרים בברכתם. וכ"כ המאירי שם.

הרמב"ם בהל' ברכות פ"ח ה"ד כתב דירקות שדרך לשולקן לצורך שתיית מימיהם ברכתם כברכת הירק, ורהיטת דבריו נראה שסבירא ליה כשיטת הרשב"א דתלוי האם אורחיה בהכי ,אמנם בכס"מ שם נראה דסבירא ליה דדעת הרמב"ם כהרא"ש דרק במי שלקות ברכתם כברכת הירק ולא במי סחיטת הפירות, יעויי"ש.

קפה לשיטות הנ"ל

והנה בקפה, לדרכם של הרא"ש הרשב"א והרמב"ם לכאורה היה נראה לחייבו בברכת בורא פרי העץ דודאי דרכו בהכי, והרי הוא כמי שלקות דטעם הפרי עצמו נרגש בהם.

אמנם לדרכם של המרדכי ותלמידי רבינו יונה יש לדון דהקפה רובו נעשה לשתיה, )ואמנם יש שמטבילים בקפה מיני אוכלין, ובשו"ת זרע אמת סימן ל ר"ל דמהאי טעמא אף להמרדכי יברכו בפה"ע על משקה הקפה( וא"כ ברכתו תהא שהכל.

וכן לדרכם של הרא"ה והריטב"א ודאי דלשיטתייהו כל מי פירות ושלקות ברכתם מצד עצמה היא שהכל ולעולם נידונים כזיעה בעלמא, א"כ ברכת הקפה תהיה שהכל.

שיטת השו"ע להלכה

ולהלכה פסק השו"ע בסימן רה ס"ב דמים שבשלו בהם ירקות מברך בורא פרי האדמה, והיינו משום דבין לרא"ש ובין לרשב"א ברכתם כברכת הירק משום דדרכם בהכי והוו מי שלקות דניכר בהם היטב טעם הירק.

וקצת נראה מסתימת דבריו דלא חשש לשיטת המרדכי, וודאי שלא חש לשיטת הרא"ה והריטב"א ,אמנם יעויי"ש במשנ"ב ס"ק ח דקצת נראה דבכדי שיקבלו המים ברכת הירק בעינן להא דדרך לטבל בו הפת, וכשיטת המרדכי ורבינו יונה, ועיין היטב במקור הדברים בנשמת אדם וצ"ע.

אי קפה עדיף על מי שלקות

והיה מקום לדון דאף אם נסבור דמי שלקות ברכתם שהכל, שאני קפה דאין גרגירי הקפה נותנים טעם במים בעלמא, אלא הם עצמם נעשים לחלק מן המשקה, ומה"ת לומר דטפלים ומטעימים את המים, אדרבא נימא דהמים באו להטעימם, ואף שגרגרי הקפה שינו את צורתם, הלא קיי"ל דפרי שכל עיקרו להיאכל בשינוי עדיין שמו עליו, וכמבואר במשנ"ב בסימן רב ס"ק כד גבי טרימא.

אמנם יעויין בתורא"ש ברכות לח, א דביאר מ"ט שכר שעורים אין מברכים עליו בורא מיני מזונות ולא אמרינן דהשעורים עיקר, וכתב שם התורא"ש דכיון דהוה צלול ואין בו כי אם טעם הרי העיקר בו הוא המים, והוסיף שם התורא"ש “מידי דהוה אשתיתא", ע"כ. ושתיתא, מבואר ברש"י )שם לח, א( דהוא בלילה העשויה מקמח קליות ומבואר דאע"פ שיש בה קמח מ"מ ברכתה שהכל ולכאו' הביאור בזה דכיון דהקמח נמס ונעשה למשקה שוב לא מיקרי שיש במים קמח ממש אלא טעמא בעלמא.

וכדברי התורא"ש שם לכאו' מבואר בתוס' התם יעויי"ש היטב, וכעי"ז הביא ראיה בשו"ת פרח מטה אהרון דכתב לברך שהכל על הקפה, וכדין שכר שעורים המבואר בתוס' לח, ב וכתב דאין לחלק דבקפה איכא ממשות הפרי ומשא"כ בשכר מהא דהשוו התוס' דינא דשכר לדינא דשתיתא רכה, וכנ"ל.

דעת האחרונים שהקפה מטעים את המים ולא להיפך

אמנם מלבד שיטת הראשונים דלא סבירא ליה כדעת הרמב"ם הרשב"א והרא"ש, מצינו באחרונים דדנו לברך על הקפה שהכל אף לדעת הרא"ש והרשב"א.

במהר"ם חביב בתשו' כז, בשו"ת פרח מטה אהרון סימן מ במור וקציעה סימן רד ועוד אחרונים ,למדו דברכת הקפה שהכל מהא דברכת השכר דהיינו מים ששלקו בהם שעורים ברכתו שהכל ,וכמבואר בתוס' ברכות לח, א ונפסק בשו"ע ריש סימן רד.

והביאו שם דברי הרא"ש בתשובותיו דהקשה מ"ט נהיגי לברך אשכר שהכל ומ"ש ממי שלקות דברכתם כברכת הירק, ותירצו דשאני שכר ששלקו לצורך מימיו, והיינו דכל מה דאמרינן דמקבלים המים ברכת הירק היינו משום דנטפלים אל הירק ומתאחדים עמו, וא"כ כל זה הוא כשתכלית הבישול היא לצורך הירק, משא"כ כשכל תכלית הבישול היא לצורך נתינת הטעם במים אדרבא עיקר התבשיל הוא המים, והפירות מוסיפים טעם בעלמא, ובזה ברכת המים שהכל.

ולפי"ז דנו לומר דה"ה בקפה שבישולו לצורך נתינת טעם במים, וא"כ המים הם העיקר ומה"ט ברכתו תהיה ברכת שהכל, אף לדעת הרא"ש.

אלא שהקשו בזה האחרונים (הפנים מאירות ח"א ס"צ בית מאיר סימן רה ותהלה לדוד סימן רב) מדינא דמיא דשבתא, דמבואר בגמ' לט, א דעל מימיהן מברכים בורא פרי האדמה ואף דעל השבת עצמו מבואר ברש"י שם דאינו ראוי לאכילה, וכן פסק השו"ע בסימן רד דעל השבת מברך שהכל משום דלטעמא עבידא, ומקור דבריו מהטור שם.

וטעם הדבר דשאני משכר ביארו בזה האחרונים, דשבת שכל אכילתו היא ע"י שנותן טעם במים ,א"כ זהו פריו, )כ"כ הגר"ז בסימן רה, ובפשטות זוהי כונת המשנ"ב בסימן רד ס"ק כב( ושפיר מיקרי דנתבשל לצורך הפרי עצמו ולא לצורך המים בלבד.

ולפי"ז קפה שעיקר אכילתו היא בגוונא דמבשלו במים, חלוק הוא משכר וראוי לברך עליו בפה"ע, וכ"כ הפנים מאירות שם, ובבית מאיר כתב דאה"נ קפה דמיא למיא דשבתא, אלא דקפה שפריו גרוע כ"כ מימיו נחית דרגא ונידונים כזיעה בעלמא, ובתהל"ד נמי יישב בזה באופ"א עיין שם.

והנה במשנ"ב (שם) נראה דהסכים לסברת האחרונים גבי שבת, דברכתם כברכת הירק כיון דעיקר אכילתם ע"י בישול, ומ"מ מפורש בדבריו )אגב אורחיא( בסימן קסח ס"ק סה דברכת הקפה הינה שהכל, אמנם יש לומר בפשיטות דחשש המשנ"ב לסברת המרדכי וסיעתו, וכן הבאנו לעיל דמדוקדק מדבריו בסימן ר"ה עיי"ש.

הנלמד לעניין ערלה ומעשר מן האמור לעניין ברכה

ומעתה נבוא לדון בדיני ערלה ותרו"מ בפולי הקפה, והנה תחילה יש להקדים דגם אם לגבי דיני ברכות ננקוט שברכתו שהכל, מ"מ יש לדון האם מברכים שהכל בתורת ודאי או רק מספק דשהכל פוטר הכל, ואי נימא דהוא ספק העץ א"כ בתרו"מ שדינם מדרבנן יש לדון לקולא, אמנם בערלה בא"י דבפשטות דינה דאורייתא וכמבואר בשו"ע יו"ד רצד סח יש להחמיר.

ויש להוסיף בזה דלכאו' לסברת המרדכי וסיעתו, ואף לרא"ה ודעימיה, דהקשו ממי סחיטת הפירות, הרי שלמדו דמי שלקות הינם זיעה בעלמא וא"כ מה שמברכים עליהם שהכל היינו משום דנשתנה צורת הפרי, ולפי"ז אין כלל ראיה דקפה נידון כתבלין המתבל את המים, ואף דברכתו שהכל .

אלא דיש לדון בזה מצד אחר, דהוה פרי דעומד רק לזיעתו, וכבר דן בזה הגרש"ז במנחת שלמה ח"א סימן עא אות ד לגבי הלימון דעומד רק למשקה, ונסתפק שמא י"ל דאף דזיעת משקין פטורה מערלה, מ"מ הפרי עצמו יתחייב, משום דסוף סוף זיעת הפרי הינה גוף הפרי עצמו ,ושפיר מיקרי עץ מאכל, משא"כ בתבלין שאינו אוכל את הפרי בפנ"ע כלל, והוסיף שם שגבי תרו"מ לא גרע לכאו' מנטעו לסייג עיי"ש.

אך לסברת הרא"ש בתשובותיו דכל שנתבשל לצורך המים, הרי הוא טפל למים, יש לדון דהקפה הינו כתבלין, וא"כ לסברת האחרונים ובתוכם המשנ"ב דבמיא דשבתא שפיר מברכים בורא פרי האדמה משום דזהו עיקר הפרי, שוב אף לדברי הרא"ש אין הקפה נידון כתבלין.

עוד יש לציין דעל עיקר סברת הרא"ש דכל ששלקו לצורך מימיו ברכתו שהכל, בדרכי משה סימן רה כתב דהרמב"ם פליג וסובר דאף לצורך המים לבד ברכתו כברכת הירק, והובאו דברי הדרכי משה במג"א סימן רה ס"ק ו, ועיי"ש מחצית השקל, אמנם בכסף משנה (פ"ח ה"ד) נראה דנקט בדברי הרמב"ם דלא כהדרכי משה, ומ"מ לדעת רמ"א בשיטת הרמב"ם לכאורה הקפה אינו כתבלין.

העולה לנו מכל הנ"ל:

ראשית יש לדון האם קפה בכלל נידון כתבלין, והאם שייכא ביה סברת הרא"ש גבי שכר דטפל למים, או דנימא דדמיא לשבת דכל שעיקר אכילתו ע"י בישול אינו נטפל למים, ולדעת הדרכי משה הרמב"ם פליג על עיקר סברת רא"ש.

ובדעת הראשונים דכל מי שלקות הרי הם זיעה בעלמא, לכאו' תלוי בנידון מרן הגרש"ז אוירבך זצ"ל גבי לימון.

ואף אי נימא דקפה נידון כתבלין, יש לדון דהא לכאורה הוא ראוי אף בפני עצמו, וא"כ לדעת רוב הראשונים, יתחייב בערלה ותרומות ומעשרות, אא"כ נימא דבתבלין שעומד לתבל הקדירה לא סגי במה שראוי בפנ"ע, אלא דבעינן שיעמוד לכך וכבצל וקפלוט.

ולפי זה יש לחוש הן לערלה ורבעי והן לחיוב תרומות ומעשרות אלא שאין לברך עליהם שמתורת ספק לא נפק.