תגיות קשורות

שאלה

בביתנו רגילים לנצל את קליפות הפירות המצטברות, ולייצר מהם זבל אורגני, לשימוש בגינה. ברשותנו כעת כמות של קליפות מפירות הקדושים בקדושת שביעית, וברצוננו לברר האם מותר להשאירם לאחר זמן הביעור של הפירות, או שעלינו לבערם בזמן הביעור של הפירות?

תשובה

באותם הקליפות שיש בהם קדושת שביעית משום שהן ראויות לאדם, או שהן עומדות למאכל בהמה, יש גם חובת ביעור (זולת קליפות שאינן כלות בשדה, או שהן קדושות משום שעומדות לצביעה אבל אינן ראויות למאכל חיה).

אך אם אין הקליפות ראויות לאדם ואינן עומדות למאכל בהמה, אפילו לאותם המחמירים לנהוג בהן קדושת שביעית אינן חייבות בביעור.

הרחבה

עיקר דין קדושת שביעית בקליפות, מבואר במשנה (שביעית פרק ז משנה ג): “קליפי רמון והנץ שלו, קליפי אגוזים והגלעינין, יש להם שביעית ולדמיהן שביעית”.

וכתב החזון איש (שביעית סימן יד ס”ק י): “ומניח הקליפה בכלי עד שיתעפש ויפסל ממאכל אדם, ואם עדיין ראוייה לבהמה – אם רוב בני אדם אין מייחדין אותן לבהמה פקעה קדושתה”.

ומבואר מדבריו שקדושת שביעית חלה רק על אותן הקליפות שראויות בעצמן למאכל אדם או בהמה.

אבל המהר”י קורקוס (על דברי הרמב”ם שמיטה ויובל פרק ז הלכה טז): פירש באופן אחר: “יש להן שביעית, כיון שעיקר הפרי ראוי למאכל אדם חלה קדושת שביעית גם על הקליפים והגרעינים”. ובדומה לזה כתב גם הכסף משנה (שם).

ומבואר דהמהר”י קורקוס והכס”מ מחמירים יותר, וסבירא להו שיש קדושת שביעית בכל סוגי קליפות הפירות, אף אלו שאינן ראויות בעצמן לאכילה, מכיון שלדעתם הקדושה בקליפות נובעת מן הקדושה שחלה על הפרי.

אחר שביארנו את דין קדושת השביעית בקליפות, נבאר את דין הביעור בקליפות. והנה ברמב”ם מבואר שאין דין ביעור בקליפות. וזה לשונו (שמיטה ויובל פרק ז הלכה טז): “קליפי רמון והנץ שלו, קליפי אגוזים והגרעינין, יש להם שביעית ולדמיהם שביעית, אבל אין להם ביעור ולא לדמיהם”. ומשמע לכאורה מלשונו שאפילו קליפות שראויות למאכל אדם ובהמה אין בהם חובת ביעור.

ובטעם הדבר ביאר החזון איש (שביעית סימן יג ס”ק יא ד”ה הא): “ואפשר שאינם כלים לעולם, דהרבה מן הקליפין נשארין בשדה, ואפשר שאינם מאכל גם לחיה”. כלומר, שמדובר בקליפות שאינן מתכלות ומשום כך אין להם זמן ביעור, או שמדובר בקליפות שהחיות אינן אוכלות אותם, ודין ביעור שייך רק באוכל שגם החיות אוכלות אותו, שהרי כך דרשו חכמים (פסחים דף נב ע”ב): “ולבהמתך ולחיה אשר בארצך, כל זמן שחיה אוכלת מן השדה – האכל לבהמה שבבית. כלה לחיה אשר בשדה – כלה לבהמתך מן הבית”.

ולפי ביאור החזון איש, קליפות שיש בהן קדושת שביעית, והן קליפות שמתכלות והן ראויות לחיה, יש בהן גם חובת ביעור.

אבל מהר”י קורקוס (שם) ביאר באופן אחר: “אבל אין להם ביעור, כיון שאינם עיקר הפרי, כי באלו לא קרינן בהו כלה לחיה מן השדה כלה לבהמתך מן הבית”. ובדומה לזה כתב גם הכסף משנה (שם): “אבל אין להם ביעור כיון שאינם עיקר הפרי”.

ומבואר דמהר”י קורקוס והכס”מ מקילין יותר, ולדבריהם הוי דין כללי בכל הקליפות שאין בהן חובת ביעור, כיון שאינן עיקר הפרי.

ולהלכה, קליפות הראויות לאדם, או שהן עומדות למאכל בהמה, הרי הן חייבות בביעור לפי החזון איש, אלא אם כן אנו יודעים שאינן מתכלות.

אבל קליפות שאינן ראויות לאדם ואינן עומדות למאכל בהמה, אין בהן קדושת שביעית לפי החזון איש, וממילא גם אינן חייבות בביעור. ואפילו להמחמירים לנהוג בהן קדושת שביעית כדעת המהר”י קורקוס והכס”מ שיש קדושת שביעית בכל הקליפות, מכל מקום אין חייבים לבערם, שהרי לדעת המהר”י קורקוס והכס”מ אין חובת ביעור בקליפות כלל.