תגיות קשורות

שאלה

על עצי הפרי שבחצרי נותרו עוד פירות, פה ושם, וכבר הגיע זמן הביעור. ברצוני לשאול האם עלי לבער גם את הפירות המחוברים? האם עלי לקטוף אותם ולחלקם מיד?

תשובה

גם הפירות המחוברים שנשארו חייבים בביעור, אלא שהפירות המחוברים נחשבים ממילא כמבוערים, שהרי בעל החצר הפקירם כבר כדי לקיים מצות "והשביעית תשמטנה ונטשתה", ובכך מקיים גם את מצות הביעור לפי דעת הרמב"ן (שההלכה כדבריו) שמצות הביעור היא להפקיר את הפירות.

אבל אם בעל החצר משמר את פירותיו ולא הפקירם, אפשר שאינם כמבוערים מאליהם, ובהגיע זמן הביעור הרי הוא חייב לבערם, (ואם לא ביערם יש לעיין אם נאסרו).

הרחבה

בתשובה ה הבאנו את דברי החזון איש (שביעית סימן ט ס"ק ח ד"ה שם), שמדבריו מתבאר שמצות ביעור נוהגת גם בפירות מחוברים, אם ברוב השדות כלה אותו המין לחיה.

עתה נביא מדבריו במקום אחר, בו מבאר כיצד למעשה מתקיימת מצות הביעור בפירות מחוברים. וזה לשונו (שביעית סימן יא ס"ק ז): "אם הגיע זמן הביעור, ויש לו לבעה"ב פירות במחובר, ואין פירות אלו מדחין את הביעור וכמש"כ סי' ט' סק"ח (והיינו מה שהבאנו לעיל מדבריו שפירות גינה אחת אינם דוחים את הביעור), לדעת הרמב"ן אין בהן דין ביעור כיון שהן הפקר, שכל זמן שהן מחובר רחמנא אפקרינהו, וכמש"כ רמב"ן דבזמן שנוטלין בי"ד לאוצר אי"צ ביעור יותר, אבל לדעת הרמב"ם צריך ביעור, ונאסר בזמן הביעור".

מבואר בחזון איש שלדעת הרמב"ן שמצות הביעור היא להפקיר את הפירות, אין צורך לבערם, כי הפירות המחוברים מבוערים ועומדים, שהרי רחמנא אפקרינהו לכל הרוצה ליטול, והרי זה כביעור.

ויש לעיין באופן שבעל החצר אינו מפקיר את פירותיו, דלכאורה היה מקום לומר שבכהאי גוונא אינם כמבוערים, שהרי בפועל אינם מופקרים לכל.

ולכאורה יש לדייק מלשון החזון איש שגם אלו כמבוערים, שהרי החזון איש כתב "שכל זמן שהם מבוערים רחמנא אפקרינהו", ולא כתב 'בעליהם מפקירים אותם', משמע לכאורה שאפילו אם אין בעליהם מפקירים אותם חשובים כמבוערים משום שהתורה הפקירתם.

אכן במקום אחר משמע מלשון החזון איש שפירות המשומרים חייבים בביעור (שם סימן טו ס"ק ג), ועיין עוד במנחת שלמה (חלק א סימן נא אות טז).

לסיום הדברים נדון מעט במה שהבאנו לעיל מדברי החזון איש, שלדעת הרמב"ם (שמיטה ויובל פרק ז הלכה ג) שמצות הביעור היא לאבד ממש את הפירות, בשריפה או בדרך אחרת, גם פירות מחוברים, חייבים בביעור, ואפילו הם מופקרים.

ויש לעיין על מי מוטלת החובה לבערם, ולכאורה אין מקום לחייב את בעל החצר לבערם, שהרי אינם שלו מאחר שהפקירם. ואולי באמת אף אחד אינו חייב לבערם בעודם מחוברים, ורק אם בא אחד וזכה בהם, נתחייב מיד לבערם.

אמנם מדברי החזון איש (שם סימן י ס"ק ד) יש לדקדק דבעל השדה הוא המחוייב בביעורם. (שהקשה שם שלפי רבי יוסי שיש בעצים קדושת שביעית יהיה חייב לעקור ולבער את כל העצים אחר הביעור, ומשמע מלשונו שבעל הבית הוא יהיה המחוייב לעקרם). ועיין עוד בערוך השלחן העתיד (סימן כח ס"ק י).