עוד על מצוות שמיטה

תגיות קשורות

שאלה

בשלהי שנת השמיטה יצאתי לאחד מפרדסי האתרוגים, כדי לקטוף לעצמי אתרוג של הפקר. כשהגעתי אל הפרדס, ראיתי פועלים של אוצר בית דין שקוטפים את האתרוגים עבור האוצר.

האם מותר לי לקחת מן האתרוגים הללו?

תשובה

גם הפירות המוחזקים והמטופלים על ידי אוצר בית דין הינם הפקר, ורשאי כל אדם ללקט מהם כפי השיעור שמותר ללקט בשאר שדות הפקר. אך לאחר שכבר נלקטו הפירות ונאספו על ידי בית הדין, אין לקחת מהם ללא רשות.

ואדם הלוקח פירות מהאוצר או ממקום החלוקה בלא לשלם – יתכן שנחשב כגזלן.

הרחבה

כתב בספר חוט שני (קונטרס אוצר בי”ד): “כתיב והשביעית תשמטנה ונטשתה, והיינו שכל פירות שביעית הפקר הם וכו’, ולכן אין הבית דין יכול למנוע מאף אדם מללקוט וליקח מהפירות, שהרי זהו דין התורה שהפירות הם הפקר לכל”.

אמנם לאחר שנלקטו הפירות ונאספו על ידי בית הדין, אסור לקחת מהם בלי לשלם לבית הדין את ההוצאות. וכן כתב בחוט שני (שם): “וכיון שהבי”ד אוסף את הפירות התלושים לטובת הציבור, אף על פי שאין כאן בעלות פרטית, אין רשות לאף אדם ליקח מן הפירות כשהם ברשות בית הדין ללא רשות הבי”ד, כמו כל דבר המשותף העומד לחלוקה, שהחלוקה צריכה להיעשות או בהסכמת כל השותפין, או על פי בי”ד”.

והוסיף וכתב: “והלוקחם בלא לשלם את דמי ההוצאות יש כאן כעין גזילה כלפי שליחי ושכירי בית הדין, שבית הדין שוכרם לטפל בכל עניני הפירות”.

ונראה שאף מי שלקח ממקום החלוקה ולא שילם, אין זה נחשב שהפרי עצמו גזול בידו, שהרי הפירות עצמם מופקרים ועומדים גם ביד בית הדין, ורק שעליו לשלם לבית הדין, ואם אינו משלם חטא בידו, אך הפרי עצמו אינו גזול.

ואכן כתב בחוט שני (שם): “ומ”מ הלוקח אתרוג מן האוצר או ממקום חלוקת בית הדין ולא שילם את חלקו בדמי ההוצאות שנקבעו על ידי ב”ד, לא חל על הפרי דין אתרוג הגזול, ויוצא בו ידי חובה, דשפיר הוה לכם, כיון שהתשלום אינו עבור הפרי, אלא שחייב להשתתף בהוצאות”.

מאידך בספר פירות שביעית (פרק ט ס”ק לא) כתב בשם הגרש”ז אויערבאך שמי שלקח אתרוג מפרדס שבטיפול אוצר בית דין ואינו מתכוון לשלם את ההוצאות, אינו יוצא ידי חובתו באתרוג זה, ואינו נחשב לכם. והובא שם שהגרי”ש אלישיב הסתפק בזה.

ונראה שגם לדעתם אינו נחשב גזלן על גוף הפרי, שהרי הפירות הם הפקר גם ביד בית הדין כאשר ביארנו, ומה שצידדו שאינו יוצא בו ידי חובה, היינו משום שהשתמשותו באתרוג היא שלא כדין.

ונבאר: שהרי אתרוג של איסורי הנאה, כגון אתרוג של ערלה, אין יוצאין בו ידי חובה, כמבואר במשנה (סוכה דף לד ע”ב). ופירש רש”י (שם לה ע”א): “לפי שאין בה דין ממון – שאינו שוה פרוטה, דאיסורי הנאה הוא, הלכך לאו שלכם הוא”.

אולם הריטב”א (שם) כתב שאתרוג של איסורי הנאה נחשב ‘לכם’, שאף על פי שאסור לו ליהנות בו, מכל מקום הרי הוא שלו ובבעלותו, ואין לאף אחד אחר בעלות עליו, והטעם שפסול למצוה הוא מטעם אחר, יעויין שם. וזה לשון הריטב”א: “ודאי כל מידי דהוי דידיה וברשותיה, דלית ביה זכות לאחרים, לכם קרינא ביה”.

והרמ”א (אורח חיים סימן תרמ”ט) פסק כדברי רש”י: “והמודר הנאה מלולב של חבירו או מלולבו של עצמו, אינו יוצא בו ביום א’, דלא הוי שלכם”. (ובפרי מגדים (אשל אברהם ס”ק כ) כתב שדעת השולחן ערוך אתרוג של איסור הנאה כן נחשב לכם).

ויש לומר שסברת רש”י היא שאף על פי שגוף האתרוג עומד בבעלותו, מכל מקום כיון שהוא מנוע מלהשתמש בו מכח איסור ההנאה, הרי זה פגם בבעלותו.

ועל פי סברת רש”י יש לומר שגם אתרוג שלקח מאוצר בית דין, הגם שהאתרוג עצמו היה הפקר וכשלקחו לא גזלו, מכל מקום כיון שהלוקח מחוייב לשלם בעדו לבית הדין ואינו משלם, הרי אסור לו להשתמש בו. וגם איסור כזה פוגם בבעלותו וגורם שהאתרוג לא ייחשב ‘לכם’. ואף שבאיסורי הנאה אסורה עצם ההשתמשות, ובפירות שביעית רק מניעת התשלום היא האסורה, מכל מקום יש לומר שזה שנוטל את האתרוג ואין בדעתו לשלם עבורו, הרי שנטילתו נחשבת גם היא כהשתמשות אסורה.