שאלה
האם יש מצוה להשתדל לאכול פירות שביעית, כפי שמשתמע לכאורה מן הפסוק (ויקרא כה, ו): "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה"?
תשובה
לדעת רוב הפוסקים, וכך נקט החזו"א, אין מצוה לאכול פירות שביעית, והמצוה היא רק שלא להפסידם. אך יש הסוברים שיש מצוה באכילת פירות שביעית.
הרחבה
מן הכתוב: (ויקרא כה, ו) "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה", ניתן היה להבין שיש מצות עשה לאכול את פירות השביעית. אכן רוב מוני המצוות, ובכללם הרמב"ם והסמ"ג, לא מנו מצוה זו בכלל תרי"ג מצוות התורה. ונראה שהם נקטו שהציווי 'והיתה שבת הארץ לכם לאכלה' אינו כפשוטו, אלא כפי שדרשו חז"ל (תורת כהנים פרשת בהר דף נב): 'לאכלה ולא להפסד', שלא להפסיד את הפירות, וכפי שיבואר בתשובות הבאות.
אמנם הרמב"ן חלק על הרמב"ם, ומנה בכלל המצוות את מצות 'לאכלה'. וזה לשון הרמב"ן (ב'שכחת העשין לדעת הרמב"ן', מצוה שלישית): "מצוה שלישית, שאמרה תורה בפירות שביעית: "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה", ודרשו: "לאכלה ולא לסחורה", וזה דבר תורה הוא כמו שאמרו (עבודה זרה סב ע"א): "נמצא פורע חובו בפירות שביעית, והתורה אמרה לאכלה ולא לסחורה", וכו'. ונכפלה זאת המצוה באומרו יתברך (שמות כג, יא): "ואכלו אביוני עמך", שלא אמר לאביוני עמך תעזוב אותם כו', אבל לשון אכילה מזכיר בהם הכתוב בכל מקום, והנה העושה סחורה עובר בעשה".
מפשטות לשון הרמב"ן משמע קצת שלדעתו אכן יש מצוה לאכול פירות שביעית. וכן מבואר במגילת אסתר (על דברי הרמב"ן שם), וזה לשונו: "אמר הרמב"ן, מצוה שלישית היא שנצטוינו לאכול פירות שביעית שנאמר כו', מצוה הוא לאכלם ולא לעשות בהם סחורה וכו'". הנה הוסיף בעל מגילת אסתר על לשון הרמב"ן, וכתב "שנצטוינו לאכול פירות שביעית", ו"מצוה הוא לאכלם".
גם הרשב"ץ בספרו זוהר הרקיע (מנין עשה בסדר האזהרות מצוה סו), מנה מצוה זו במנין המצות, ולדעתו יש מצוה באכילת פירות שביעית. וכן כתב מהרי"ט אלגאזי (הלכות חלה אות ב ס"ק יד ד"ה והנה) שיש מצוה באכילת פירות שביעית, ומבואר בדבריו שהמצוה היא בכזית, כשאר מצוות אכילה שבתורה.
אמנם החזו"א (שביעית סימן יד ס"ק י ד"ה מש"כ) נוקט שגם לדעת הרמב"ן אין מצוה לאכול פירות שביעית. וכתב שפירות שביעית אינם כבשר שלמים שיש מצוה באכילתם. ומה שמנה הרמב"ן מצוה זו בכלל המצוות כוונתו שאיסור סחורה הוא ממנין העשין, וכדרשת חז"ל: לאכלה ולא לסחורה, איסור עשה הוא שלא לסחור בהם, אך אין מצוה לאכלם.
ובהמשך דבריו (ד"ה ירו') הוכיח החזו"א כדבריו מכך שלא מצינו שתקנו חכמים ברכה על אכילת פירות שביעית, ואילו היתה אכילתם מצוה, היו מתקנים ברכה על אכילתם, כפי שתקנו ברכה על אכילת תרומה ומעשר שני. על כרחנו לומר שפירות שביעית אין מצוה באכילתם, ואינם כתרומה ומעשר שני שיש מצוה באכילתן.
את החילוק בין פירות שביעית לבין תרומה ומעשר שני מבאר בדרך אמונה (שמיטה פרק ה הלכה א, ביאור ההלכה ד"ה פירות), שבתרומה כתוב (במדבר יח, ז): "עבודת מתנה אתן את כהונתכם", ומפרשת הגמ' (פסחים עג ע"א) שעבודה זו היא אכילת התרומה, ואם אכילת התרומה נחשבת עבודה, בודאי שיש בה מצוה. וכן במעשר שני כתוב בתורה (דברים יד, כג): "ואכלת לפני ה' אלקיך מעשר דגנך תירושך ויצהרך", ואכלת בלשון ציווי, משמע שיש בזה מצוה.
אבל בפירות שביעית כתוב (ויקרא כה, ו): "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה", לשון הציווי לא נאמר על האכילה עצמה, אלא על העמדת הפירות לאכילה. כלומר: התורה מצווה להפקיר את הפירות כך שיוכלו כולם לאכול. ועל דרך זו יש לפרש גם את הכתוב (שמות כג, יא): "והשביעית תשמטנה ונטשתה ואכלו אביוני עמך ויתרם תאכל חית השדה", כלומר: נצטווינו להפקיר את הפירות ולהניח לכולם לאכול, אך אין מצוה באכילה עצמה.
ראיה נוספת הביא החזו"א שאין מצוה באכילת פירות שביעית, מדברי הירושלמי (פרק ז הלכה א). בירושלמי מבואר שקניבת הירק, (החלקים הפגומים שמסירים מן הירק), מעלה אותה לגג והיא מתייבשת מעצמה. ומשמע בירושלמי שאף לכתחילה מותר לעשות כן, ואינו חייב לאכלם או לבקש מאחרים שיאכלום. משמע שאין מצוה לאכלם.
ומכל מקום כתב בדרך אמונה (בביאור ההלכה שם), שאפשר שכאשר מגיע זמן הביעור, אזי יש מצוה לאוכלם והיא בכלל מצות הביעור. אבל הוסיף שאפשר שגם אז, אין המצוה לאכול דווקא אלא לבער, ואם ישאיר את הפירות עד אחר הזמן וישרפם, יקיים גם כן את מצות הביעור.
והעולה מן הדברים שלדעת רוב הראשונים אין מצוה באכילת פירות שביעית, ובכללם הרמב"ם והסמ"ג שלא מנו מצוה זו. ולדעת החזו"א גם הרמב"ן סובר כן. וכך היא דעת הרידב"ז (סימן ה סעיף ה), והתורת הארץ (פרק ח ס"ק כה-כח), וכן כתב בשבת הארץ (פרק ו הלכה א).
