תגיות קשורות

שאלה

בחצרי ישנם כמה עצי פרי. על שער החצר תליתי שלט המודיע שכל הרוצה לקטוף מפירותיהם – רשאי להכנס. האם די בכך, או שעלי להפקיר את הפירות בפני שלושה אנשים?

תשובה

נחלקו הפוסקים מה היא מצוות 'ונטשתה': האם הכוונה שהבעלים בעצמו צריך להפקיר את פירותיו, או שההפקר חל מאליו, והבעלים מצווה רק לנהוג בהם כהפקר, כלומר להניח לכל מי שרוצה לבוא וליטול מהם.

להלכה ראוי לצאת ידי שתי השיטות, ולהפקיר את הפירות בפועל, לפני שלשה אנשים.

אמנם הורו הפוסקים שאם תלה שלט על שער החצר שהפירות הינם הפקר וניתן לקחתם – הרי זה כמו שהפקירם בפירוש, ויוצא בזה ידי מצות ההפקר לכל הדעות.

הרחבה

אחת המצוות שנצטוינו בענין השמיטה היא להפקיר את פירות שנת השביעית, שנאמר: והשביעית תשמטנה ונטשתה וגו', (שמות כג, ג).

ויש להסתפק האם המצווה היא שהבעלים יפקיר בעצמו את פירותיו, או שההפקר חל מאליו מכח גזרת התורה, והבעלים נצטוו רק לנהוג בפירות מנהג הפקר, שלא ינעלו את השדה ושלא ימנעו מאחרים לקטוף את הפירות.

הגמרא (בבא מציעא, לט ע"א) לומדת שלשון 'נטישה' מתפרש כהפקר שנעשה בעל כרחו של אדם, ממה שמצינו בשביעית לשון 'ונטשתה', והשביעית הרי היא "אפקעתא דמלכא".  [רש"י – מצות המלך].

מן הגמרא משמע לכאורה שההפקר בשביעית חל מאליו, מכח מצות המלך, והבעלים מצווה רק לנהוג בהם מנהג הפקר ולאפשר לכל הרוצה לבוא וליטול.

וכך משמע גם בפירוש הרמב"ן על התורה (ויקרא כה, ג), וז"ל: "מן התורה שלא יהא אדם שומר שדהו ונועל בפני עניים בשביעית, ואפילו רוצה להפקיר אותן בשעת לקיטה, אלא יהא השדה כל השנה מזומן ומופקר לעניים". הנה הרמב"ן לא כתב שהבעלים צריך להפקיר את פירותיו, אלא שלא יהיה שומר ונועל את שדהו.

וכך משמע גם בפירושי הראב"ד והר"ש במסכת עדיות (פרק ה משנה א), שההפקר חל מאליו.

אמנם להלכה נחלקו בזה גדולי הפוסקים.

שהרי כידוע נחלקו המבי"ט והבית יוסף מחלוקת גדולה ועצומה האם ישנה קדושת שביעית בפירות נכרים, ואחד הנידונים שנסתעפו ממחלוקתם זו, האם פירות שגדלו בשביעית בשדה של גוי ונגמרה מלאכתם ביד ישראל חייבים בהפרשת תרומות ומעשרות.

דעת המבי"ט שהתורה לא חייבה כלל להפריש תרומות ומעשרות מפירות השנה השביעית. ומכיון  שלדעת המבי"ט יש קדושת שביעית בפירות נכרים, נוקט המבי"ט שגם פירות אלו פטורים מהפרשת תרומות ומעשרות, כדין פירות שביעית.

כדעת המבי"ט נקט גם בנו המהרי"ט בתשובותיו (חלק א סימן מג), והביא כמה  מקורות לכך שפירות שביעית פטורים מתרומות ומעשרות. אחד מהמקורות הוא מהמכילתא (שמות כג, יא): "ויתרם תאכל חית השדה, למה נאמר, לפי שנאמר עשר תעשר שומע אני אף פירות שביעית, ת"ל ויתרם תאכל חית השדה, אחר שלמדת שחיה אוכלת מן הראוי לה בשביעית שאינו מעושר – אף אדם אוכל מן הראוי לו בשביעית שאינו מעושר".

וכך נקט הכפות תמרים (סוכה לט ע"ב, תוד"ה לשביעית), והחתם סופר (או"ח סימן סב), וכן נוטה דעת החזון איש בכמה מקומות (שביעית סימן ט ס"ק יח, סימן יט ס"ק כד, וסימן כ אות ז ד"ה ומיהו).

אמנם הבית יוסף (שו"ת אבקת רוכל, סימן כד) השיב על דברי המבי"ט, וכתב שפירות שביעית שלא הופקרו על ידי בעליהם אינם פטורים מתרומות ומעשרות, ואף פירות של ישראל.

וז"ל הבית יוסף: "כי לא נפטרו פירות שביעית ממעשרות אלא מטעם הפקר, וכל שאינו מופקר לא נפטר ממעשרות. ומה שטען [המבי"ט בתשובה הקודמת שם] אטו ישראל שגדר כרמו ולא הפקירו יהיה חייב במעשרות, יש לומר …אין הכי נמי, שהיא חייבת, אע"ג דרחמנא אפקריה, כיון דאיהו לא אפקריה".

ומבואר מדברי הבית יוסף שאף על פי שהתורה הפקירתם[1], אינם נעשים הפקר עד שיפקירם הוא בעצמו. וכיון שהבעלים בעצמו הוא המפקיר את הפירות, עליו להפקירם בפיו ובפני שלשה בני אדם, כדין כל מפקיר נכסיו.

וכדעת הב"י נקטו גם המנחת חינוך (מצוה פד), והפאת השולחן (סימן כג סעיף כט), והרידב"ז (שם, סימן ד סעיף יג).

ובשו"ת אגרות משה (יו"ד חלק ג סימן צ, ד"ה והטעם) דייק כך גם מלשון הרמב"ם (שמיטה ויובל, פרק ד הלכה א): "מצות עשה להשמיט כל מה שתוציא הארץ בשביעית". משמע שהמצווה היא להשמיט, כלומר להפקיר בפועל[2].

לפיכך, כדי לקיים את המצוה לכולי עלמא יש לבעלים להפקיר בעצמו את הפירות, ובפני שלשה בני אדם, כדין כל הפקר.

אמנם הורו הפוסקים שמסתבר שאם תולה שלט על שער החצר שהפירות הפקר, הרי זה כמו שהפקירם בפיו לפני העוברים והשבים. שהרי אין דין 'אמירה' בהפקר, והעיקר שיגלה דעתו בפירוש שמפקירם, ויוצא בזה גם לדעת הב"י.

*

יש לציין שבמחלוקת המבי"ט והב"י הנזכרת, תלוי גם נידון נוסף: האם יש חשש גזל בלקיטת פירות שביעית מחצרו של מי שאינו שומר תו"מ, שלא בידיעתו.

לדעת המבי"ט אין בזה חשש גזל. ואף על פי שהבעלים לא הפקיר, הרי התורה הפקירתם. אולם לדעת הבית יוסף כל עוד שבעליהם לא הפקירם – הרי הם אינם מופקרים, ויש בזה משום גזל.

והנה אף שדעת המבי"ט היא העיקרית להלכה, מכל מקום הורו הפוסקים שאין לקטוף מפירות אלו שלא בידיעת בעל הבית. דכיון שבעליהם אינו מבין שפירותיו הפקר – הרי הקוטף מהם נראה בעיניו כגנב[3].


[1] בפשטות סובר הב"י שמה שאמרו בגמרא 'שביעית אפקעתא דמלכא' – היינו שגזרת מלך היא להפקירם, אבל חלות ההפקר בפועל תלויה במעשה ההפקר של הבעלים.

[2] ועיי"ש ב'אגרות משה' שלכאו' מדברי הרמב"ם שם בהמשך משמע איפכא, שכתב הרמב"ם שם: "וכל הנועל כרמו או סג שדהו בשביעית ביטל מצות עשה", משמע לכאו' שאם לא הפקיר לא ביטל את המצוה עד שינעל את שדהו. אבל ה'אגרות משה' מפרש שבאמת גם מי שלא הפקיר ביטל את המצוה, וכוונת הרמב"ם לחדש שאפילו אם כבר הפקיר שדהו, אם חזר ונעל כרמו וסג שדהו ביטל את המצוה, כמבואר דין זה בכסף משנה שם.

[3] זאת מלבד חשש 'שמור' שיש בפירות אלו, עיין להלן תשובה ה.