עוד על מצוות שמיטה

תגיות קשורות

שאלה

כבשנו בצנצנת, בצל, ירקות ופלפלים מתוצרת חו”ל, ביחד עם מעט זיתים של שביעית. לקראת זמן הביעור של הזיתים, הוצאנו אותם מהצנצנת ואכלנו את כולם, אבל עדיין נשארה כמות מרובה של ציר, וכן ירקות רבים. האם מותר להשאיר את הציר והירקות לאחר זמן ביעורם של הזיתים?

תשובה

כאשר מגיע זמן הביעור של הזיתים, חייבת כל התערובת בביעור. אמנם אם הזיתים מועטים מאד ויש בשאר התערובת שיעור לבטל את טעמם, אין התערובת חייבת בביעור.

הרחבה

במשנה (שביעית פרק ט משנה ה) שנינו: “הכובש שלשה כבשים [שלשה מיני ירקות] בחבית אחת: רבי אליעזר אומר אוכלין על הראשון, [פי’, אוכלין מן החבית עד שכלה המין הראשון בשדה, ואז נאסרת כל התערובת באכילה]. רבי יהושע אומר אף על האחרון, [פי’, שכל זמן שאחד המינים קיים בשדה מותר לאכול אפילו את ממשן של שאר הירקות, אף על פי שכבר כלו בשדה]. רבן גמליאל אומר כל שכלה מינו מן השדה יבער מינו מן החבית, והלכה כדבריו, [סבירא ליה שממשו של הפרי שכלה בשדה אכן אסור באכילה, אבל טעמו מותר]. רבי שמעון אומר כל ירק אחד לביעור”.

התוספות (פסחים דף נב עמוד א ד”ה הכובש) מפרשים, שהתנאים נחלקו בדין טעם של פירות שביעית שעבר זמן ביעורם, האם הטעם נאסר או לא. רבי אליעזר סבר שגם טעם של פירות שביעית נאסר לאחר זמן הביעור, ולפיכך כשכלה הראשון בשדה נאסרה כל התערובת, שהרי יש בה טעם של פרי שחייב בביעור. רבי יהושע סבר דלא זו בלבד שהטעם אינו נאסר לאחר זמן הביעור, אלא דיליף מקרא להתיר גם את גופו וממשו של הפרי שכבר כלה, הואיל ומעורב בו טעם הפירות המותרים. ורבן גמליאל סבר שממשותו של הפרי שכלה מן השדה אסור באכילה, אבל טעמו אינו נאסר, דכיון שהוציא מן החבית את ממשות הפרי, ונשאר רק הטעם – הטעם הוי כמבוער.

ומה שכתבו התוספות שלרבן גמליאל הטעם הוי כמבוער, נתפרש יותר בדברי תוספות הרשב”א (שם): “שאין בו [בטעם] איסור גמור כל כך, דלעניים שרי, והוה אמינא ליחשביה כביעור בשדה”. ונראה דכוונתו דכיון דהוה רק “טעם” חשבינן ליה כמו שאינו.

והראב”ד (שמיטה פרק ז הלכה ג) מפרש דברי רבן גמליאל כך: “ור”ג סבר אין הולכים בזה אחר נותן טעם, שאין כאן איסור אכילה אלא מצות ביעור בלבד, הילכך דיו שיבער אותו המין בלבד”. אלא שדברי הראב”ד לא נתבארו כל צרכם, מה כוונתו שיש כאן מצות ביעור בלבד. ואולי כוונתו גם כן כתוספות, דטעם הרי הוא כמבוער, [וכן נקט בקה”י סי’ כג], או שכוונתו לומר שלא אמרינן טעם כעיקר במצוות, רק באיסורים, והכא עצם חובת הביעור הויא מצוה, ולפיכך אמרינן הרי הוא כמבוער.

ובדומה לזה כתב החלקת יואב (מהדורא תניינא סימן י), שלא נאמר דין טעם כעיקר על איסורי הנאה, אלא רק על איסורי אכילה. ומביא שם את דברי הראב”ד הללו, ומסביר שלכך נתכוין הראב”ד, דכיון דביעור אינו איסור אכילה אלא מצוה וחיוב, דינו כמו איסורי הנאה דלית בהו דין טעם כעיקר. ועיין עוד במנחת ברוך (סימן נז).

והנה להלכה קיימא לן כרבן גמליאל, ונמצא שטעם פרי של שביעית אינו מחויב בביעור, ואינו נאסר לאחר זמן הביעור. וא”כ לכאורה בנידון דידן, אחרי שהוציאו את הזיתים, התערובת מותרת באכילה.

אלא דלכאורה מצאנו סתירה לכך במשנה (שביעית פרק ז משנה ז): “ורד חדש שכבשו בשמן ישן ילקט את הוורד, וישן בחדש חייב בביעור. חרובין חדשים שכבשן ביין ישן וישנים בחדש חייבין בביעור. זה הכלל, כל שהוא בנותן טעם חייב לבער מין בשאינו מינו, ומין במינו כל שהוא. שביעית אוסרת כל שהוא במינה ושלא במינה בנותן טעם”.

והנה במשנה זו ישנם פרטים רבים, אבל עיקרה של המשנה הוא שפירות שביעית אוסרים בנותן טעם, וכשהורד נותן טעם בשמן, או החרובים ביין, חייבים גם השמן והיין בביעור. וקשה, דלכאורה משנה זו חולקת על המשנה דלעיל (בפרק ט משנה ה), הפוסקת כרבן גמליאל שטעם פירות שביעית אינו אוסר לאחר הביעור.

וקושיא זו הקשה התוספות יום טוב (בפרק ט שם), וז”ל: “אבל תימה דאי הלכה כרבן גמליאל, אם כן הא דפירש הר”ב בספ”ז שהשביעית אוסרת בנ”ט קודם הביעור – דלא כהלכתא”.

שתי דרכים מצאנו במפרשים  בישוב קושיא זו.

הגרעק”א (בפרק ט שם) כתב וז”ל: “לא קשה מידי, דהתם מיירי דאוסר בנ”ט לענין דצריך לאכלו בקדושת שביעית שלא לעשות בו סחורה וכדומה, אבל מ”מ אינו חייב בביעור ופשוט”. ורצונו לומר שמה ששנינו בפרק ז ששביעית אוסרת בנותן טעם, היינו לענין שצריך לנהוג בתערובת קדושת שביעית, אבל אין הכוונה שהתערובת חייבת בביעור. (ומה ששנינו ברישא שם כל שהוא בנותן טעם צריך לבער, לכאורה צריך לומר שמדובר שנכבש ביום הביעור, אחרי שכבר נתחייב הפרי בעצמו בביעור).

כדעת הגרעק”א מצאנו בתוס’ חדשים (פרק ז משנה ז), ובשפת אמת (פסחים דף נב ע”א), ובחזון איש (שביעית סימן יא ס”ק ח) כתב שכך היא גם דעת הראב”ד.

אבל החזון איש מתרץ באופן אחר, שבאמת טעם שביעית חייב בביעור, ומשום הכי השמן והיין חייבים בביעור. ומה שהתיר רבן גמליאל לאכול את מיני הירקות שלא כלו, היינו דווקא באופן שטעם הירק שכלה נכנס לתוך ירקות אחרים של שביעית, שבכהאי גוונא סבירא ליה לרבן גמליאל שטעמו של הפרי שכלה נהפך ומקבל את דינו של הפרי הקיים, שקיים עדיין בשדה, ומשום הכי אינו חייב עדיין בביעור.

גם במנחת שלמה (סימן נא אות יט) כתב כן, “ברמב”ם פ”ו מהל’ שמיטה ויובל ה”ו איתא דהכובש שלשה כבשים בחבית אחת, כל שכלה מינו מן השדה יבער מינו מן החבית, כלומר ושאר כל המינים מותרים, וכל זה דוקא אם גם הפירות שקלטו את הטעם הם של שביעית, אבל פירות שאין להם קדושת שביעית שקבלו טעם מפירות שביעית חייבים בביעור”.

אלא שמדברי התוספות בפסחים (שם) משמע לכאו’ דלא כהחזון איש, שהרי הם כתבו שלרבן גמליאל “הטעם הוי כמבוער”, והבאנו לעיל מדברי תוספות הרשב”א (שם) שפירשו דכיון דהוה רק “טעם”, חשבינן ליה כמו שאינו. ונמצא דאין הגדר כמו שכתב החזון איש שהטעם אינו חייב בביעור, לפי שנהפך ונעשה כחלק מהפרי שעדיין קיים בשדה, אלא הגדר שהטעם חשוב כמבוער.

אך בביאור הראב”ד על תורת כהנים [פ’ בהר] נראה להדיא כסברת החזו”א, שהראב”ד מפרש שם את משנת ג’ כבשים, וז”ל: “ורבי יהושע סבר דאדרבא כיון שהמין האחרון נתן טעם בראשון, נעשה כולו היתר, שהרי אם היו המין הראשון כרשין ואחרון כרוב וקבלו הכרשין טעם מהכרוב, והרי הכרוב לא כלה מינו מן השדה כי הטעם הוא עיקר הירק וכיון שנמצא כטעמו של זה המין כיוצא בו בשדה הכל מותר”. והיינו דהעמיד המשנה לגבי פירות שביעית בשביעית, ועל דרך ביאור החזו”א דהנידון מחמת חלק מהטעם שיש עדיין בשדה.

ולפי דרכו של החזו”א, התערובת שבנידון דידן אסורה לאחר הביעור, שהרי שאר הירקות שבה אינם של שביעית, ובנידון דידן מודה רבן גמליאל שהטעם טעון ביעור.

ואמנם מצאנו דרך נוספת בישוב סתירת המשניות, בפירוש משנה ראשונה (בפרק ט שם), והוא מחלק בין כבישה לבישול, דמה שאמר רבן גמליאל דאין הטעם מחויב בביעור, הני מילי בכבישת שני ירקות, ומשום שאין בכח הכבישה להפליט מזה ולהבליע בזה כל כך, אבל בבישול שני מיני ירקות, או בורד הכבוש בשמן שטעם הורד יוצא ומתערב מיד ביין, מודה רבן גמליאל שהטעם צריך ביעור. וגם הנודע ביהודה (מהדורא קמא יורה דעה סימן כו) כתב בדומה לזה.

לפי דברי המשנה ראשונה יש להקל בנידון דידן. אבל להלכה אנו נוקטים כדעת החזון איש, ולפיכך כאשר מגיע זמן הביעור של הזיתים, חייבים לבער את כל התערובת שקיבלה את טעמם. אמנם אם הזיתים מועטים מאד ויש בשאר התערובת שיעור לבטל את טעמם, אין התערובת חייבת בביעור.