שאלה
ברשותינו כמה תרנגולים. האם מותר לנו לתת להם את שאריות המזון הקדוש בקדושת שביעית?
תשובה
שאריות מאכל שעדיין ראויות לאדם, אין לתיתן לפני הבהמה, שהדבר נחשב כהפסד לפרי. ואף על פי שאין אדם שרוצה לאוכלם. אך לאחר שנפסל המאכל מאכילת אדם, מותר לתיתו לבהמה.
הרחבה
בתורת כהנים (בהר פרשתא א פרק א) דרשו חכמים: "ואכלו אביוני עמך ויתרם תאכל חית השדה – הראוי לאדם לאדם והראוי לבהמה לבהמה". חכמים דרשו זאת ממשמעות הכתוב: "ויתרם תאכל חית השדה" כלומר, רק את יתרם תאכל חית השדה, אך היא לא תאכל את מה שראוי לאדם.
בפירושי הר"ש משאנץ והראב"ד על תורת כהנים שם משמע שטעם האיסור הוא משום הפסד פירות שביעית. שמכיון שהפרי ראוי עדיין לאדם, נחשב הדבר כמו הפסד אם יאכילוהו לבהמה.
אך מדברי היראים (סימן קנח [קפו]) נראה שהיא גזרת הכתוב, וזה לשונו: "למה נאמר ואכלו אביוני עמך ויתרם תאכל חית השדה? פירות אדם לאדם פירות בהמה לבהמה. פירושו: לא יאכיל אדם פירות אדם לבהמה, ולא פירות בהמה לאדם". וכן משמע בסמ"ג (מצוה מז).
והנה ברמב"ם (פרק ה הלכה ה) כתב: "פירות המיוחדין למאכל אדם אין מאכילין אותן לבהמה לחיה ולעופות". והוסיף הרמב"ם: "הלכה הבהמה מאליה לתחת התאנה ואכלה אין מחייבין אותו להחזירה, שנאמר ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכול".
וכתבו הרידב"ז (בהגהותיו לפאת השולחן) והחזו"א (סימן יד ס"ק ד) שדין זה הוא באופן שהלכה הבהמה ואכלה מן המחובר, אך אם היא אוכלת בתלוש – חייב למונעה, מכיון שכבר זכה בפירות והם ממונו עד שעת הביעור, ומוטל עליו שלא תאכל הבהמה מפירות שהם מאכל אדם.
וכתב במשפטי ארץ (פרק כה סעיף ב) שמפני כן אסור לעשות תחמיץ למאכל בהמה מירק חיטה שיש בו כבר גרעינים, לפי שהם ראויים לאדם. [ואם החיטה נזרעה במיוחד עבור הבהמה, יעוין בחזו"א (מעשרות סימן א ס"ק י ד"ה והא) ובמעדני ארץ (תרומות עמ' סב)].
ודע שהאיסור לתת מאכל אדם לבהמה הוא אפילו במקום שאין אדם שיאכלנו. וכן כתב בחוט שני (שביעית פרק ל הלכה ה).
אלא שיש לעיין מה האיסור בזה שהבהמה אוכלת מהם, והרי בתשובה ג ביארנו שמעיקר הדין רשאי אדם להניח את פירותיו שירקבו, ואינו מחויב לאכלם כדי להצילם שלא ירקבו, ואם כן מדוע עליו להצילם שלא תאכלם הבהמה.
ופירש במשפטי ארץ (פרק כה הערה 6) שיש חילוק בין מקום שהם מתקלקלים מעצמם, שבאופן זה אינו מחויב להצילם מן הקלקול, לבין מה שהם מתקלקלים כתוצאה מפעולת היזק שנעשית בהם, שבאופן כזה הוא מחויב להצילם.
ועוד כתב, שיתכן שכל מה שכתבו הרידב"ז והחזו"א שעליו למנוע את הבהמה מלאכול בפירות תלושים, הוא דווקא בבהמה שלו, שהוא חייב על מעשיה. וכתב שיש לדון לפי זה אם חייב למנוע את בהמתו לאכול גם פירות שביעית של אחרים, משום שחייב על מעשה בהמתו, או שכל החיוב הוא רק למונעה מלאכול פירות שלו, שבאופן זה אם אינו מונעה נחשב כמו שמאכיל בהם את בהמתו, אבל כשאוכלת מאליה פירות של אחרים אינו מחויב למונעה.
ובחוט שני (שם) תירץ באופן אחר, שמה שכתבו הרידב"ז והחזו"א שמחוייב למנוע את הבהמה מלאכול פירות תלושים שזכה בהם, הוא דוקא באופן שניחא לו שתאכלם, וכגון שהבהמה היא שלו ועל ידי שתאכל מהם לא יצטרך להאכילה בפירות אחרים. אבל אם לא ניחא לו באכילתה, כגון אם רואה חתולים אוכלים פירות שביעית, אין צריך להפרישם.
ודע שכשם שאסור להאכיל לבהמה מאכל אדם שיש בו קדושת שביעית, כך אסור לאדם לאכול מאכל בהמה. ואפילו פת מעופשת, שבתחילה היתה ראויה לאדם, מכיון שעתה אינה ראויה אלא למאכל בהמה – אסור לאדם לאכלה. [אלא אם כן התעפשה כל כך, עד שכבר אין רגילות ליתנה לפני הבהמה, שבאופן כזה פקעה ממנה קדושת שביעית].
וכתב במשפטי ארץ (פרק כב הערה 1) שמה שנהוג כיום לערב סובין בפת המיועדת לאדם, אין זה בכלל להאכיל מאכל בהמה לאדם, כיון שדרך בני אדם לאכול הסובין כשהם מעורבים בקמח החיטה. וכמבואר במשנה (חלה פרק ב משנה ו) שסובין ומורסן מצטרפין לשיעור הפרשת חלה.
ויש לעיין מה הדין בפירות תרומה שיש בהם קדושת שביעית, כגון פירות נכרים שנגמרה מלאכתם ביד ישראל, אם מותר לתת אותם לבהמה. שיש לומר שמכיון שהתרומה אסורה לאדם, אינה נחשבת עוד ראויה לאדם, וממילא מותר להאכילה לבהמה, וצ"ע.
