שאלה
ליקטתי שני אתרוגים מפרדס מופקר, בחרתי לעצמי אחד מהם, ואת השני, שהיה גם הוא אתרוג מהודר, מכרתי לשכני בסכום נאה. ברצוני לדעת האם הכסף שקיבלתי בעד האתרוג נתפס בקדושת שביעית.
תשובה
כסף שמתקבל בעד פירות שביעית נתפס בקדושת שביעית.
ובאופן זה שקיבל בעד האתרוג סכום גבוה, מחמת הידורו, יש הסוברים שכל הסכום ששולם עבורו נתפס בקדושת שביעית. ויש הסוברים שאין הקדושה נתפסת אלא כפי שווי אתרוג אחר שכשר למצוה.
הרחבה
שנינו במשנה (סוכה לט ע"א): "הלוקח לולב מחבירו בשביעית נותן לו אתרוג במתנה, לפי שאין רשאי ללוקחו בשביעית". ומבואר בגמ' הטעם שאינו רשאי ללקחו בשביעית, משום שדמיו נתפסים בקדושת שביעית, "ואין מוסרין דמי שביעית לעם הארץ יותר ממזון שלש סעודות".
וכתבו התוספות (ד"ה יותר) שמשמע מכאן שדמי אתרוג אחד יתרים על דמי שלש סעודות, והקשו על כך מן המשנה במסכת מעילה (פרק ו), שם מבואר שניתן לקנות אתרוג בפרוטה. ותירצו התוספות: "התם באתרוג פסול דלא בעי ליה אלא לאכילה, אבל הכא כשר והדר לברכה דמיו יקרים".
מבואר מדברי התוספות שאתרוג כשר שנמכר בדמים יתרים, נתפסים כל דמיו בקדושה, גם אלו היתרים על שוויו לאכילה. וכן כתב בפני יהושע (סוכה שם): "משמע מלשון התוספות דכל הדמים שנותנין בשביל אתרוג, אפילו באלף זוז, בשביל מצותו, פשיטא להו דחל עליה קדושת שביעית".
ותמה הפני יהושע, שהרי הקדושה שבאתרוג היא מצד שהוא עומד לאכילה, לא מצד שהוא ראוי למצוה, ומסתבר שלא תחול קדושת שביעית אלא כפי שוויו לאכילה. וזה לשונו: "ולכאורה לא ידענא מהיכן פשיטא להו הכי, דמסברא משמע דכיון דכולא מילתא דשביעית מקרא דלאכלה נפקא לן, אם כן משמע דלא חל קדושת שביעית אלא בשיעור דמי שוויו לאכילה, דהוי כמו דרך חילול, משא"כ במה שמוסיפין על דמיו בשביל מצותו דאינו מעניני אכילה כלל, מנא ליה דשייך ביה קדושת שביעית".
ולכן רוצה הפני יהושע לדחוק שלפעמים דמי האתרוג לאכילה יתרים מדמי שלש סעודות, והיינו באתרוג נאה וראוי להתקיים זמן ארוך, ומה שמצאנו במעילה שאתרוג נמכר בפרוטה, היינו באתרוג דל ופשוט.
ומכל מקום מצדד הפני יהושע שאפשר שלא פלוג רבנן בדמי פירות שביעית, ולכן כל דמיו נתפסים בקדושה, ומסיים שלדינא צריך עיון.
ובערוך לנר מפרש סברת התוספות, שלעולם קדושת שביעית נקבעת לפי שווי הפרי לאכילה, אך מכיון שמי שירצה לקנות אתרוג בערב חג הסוכות, גם אם כוונתו לקנותו לאכילה, יצטרך לשלם עליו כפי שהוא נמכר למצוותו, נמצא ששוויו לאכילה הוא כפי שוויו למצוה.
לפי סברת הערוך לנר יש לדון מה הדין באתרוג מהודר מאד, שנמכר למצוותו בסכום גבוה מאד, האם נאמר ששוויו גם לאכילה יהיה כפי שהוא נמכר בפועל, וכל הסכום ששולם עבורו נתפס בקדושת שביעית, או ששוויו יהיה כשווי אתרוג כשר בלבד, וכל יתרת הסכום ששולמה מחמת יופיו והידורו לא תיתפס בקדושת שביעית.
ונידון זה תלוי לכאורה במחלוקת הפוסקים. בתשובת מהר"ם מינץ (סימן קיג) כתב: ראובן שקנה אתרוג גדול ויפה בדמים יקרים, ובא שמעון ואבדו או פסלו, אין חייב לשלם לו אלא אתרוג קטן הראוי לצאת בו. ומיהו מה ששוה הגדול יותר מקטן אחר החג חייב לשלם לו. והובאו דבריו באליה רבא (אורח חיים תרנו ס"ק א).
אך בבאר היטב (שם ס"ק ד) כתב שבשו"ת חכם צבי (סימן קכ) חולק, וסובר דחייב לשלם לו כל דמי האתרוג.
ומבואר שגם מהר"ם מינץ וגם החכם צבי מודים ששווי האתרוג הוא כשוויו למצוה, ולא רק כשוויו לאכילה, ולא נחלקו אלא בדמים היתרים שנותנים מחמת הידורו, שלדעת מהר"ם מינץ אין שוויו אלא כאתרוג כשר, ולדעת החכם צבי שוויו כפי שהיה נמכר בפועל.
והנה במשנה למלך (אישות פרק ד הלכה יט, בסוף דבריו) מובאת הגהה, וזה לשונה: "ודע דנסתפק הרב המחבר ז"ל במקדש באתרוג דאינו שוה פרוטה, ובשביל מצותו שוה, מהו. וכבר הובאו דבריו הנחמדים בספר בני חיי סימן מ, יעויין שם, וזו אחת מן ההלכות שנגנבו או נאבדו". עד כאן לשון ההגהה.
ומשמע שהמשנה למלך הסתפק אף בדמים שנותנים בו מחמת כשרותו גרידא, שמא אין שוויו אלא כפי שהיה נמכר לאכילה גרידא. אכן בפתחי תשובה (אבן העזר סימן לא ס"ק א) כתב שבמקום אחר (הלכות מעשה הקרבנות פרק טז) הכריע המשנה למלך בעצמו כדברי החכם צבי, שחייב לשלם את כל דמי האתרוג, אף כפי שהיה נמכר מחמת הידורו.
ואכן סברת מהר"ם מינץ צריכה עיון, מפני מה אינו חייב לשלם לו כל שוויו. ואין לומר שמהר"ם מינץ סובר ששוויו מחמת המצוה אינו חשוב ממון, שהרי הוא מודה שמשלם כשווי אתרוג כשר למצוה, ולא רק כשוויו לאכילה, ואם כן מדוע לא ישלם כשוויו לפי הידורו. וצ"ע. ומכל מקום נראה שלפי שיטתו יהיה הדין גם לגבי דמי שביעית, שלא כל הסכום ששולם בעבורו ייתפס בקדושה אלא כפי שווי אתרוג הראוי למצוה בלבד.
והעולה מכל הנזכר, שלדעת החכם צבי, וכן דעת המשנה למלך, נחשב כל הסכום ששולם, לשוויו של האתרוג, ומסתבר שכולו נתפס בקדושת שביעית, (וכן צידד הפני יהושע שלא פלוג רבנן בקדושת שביעית), ואילו לדעת מהר"ם מינץ מסתבר שלא ייתפס בקדושת שביעית אלא כפי שווי אתרוג אחר שכשר למצוה.
בנידון זה תלויה גם שאלה אחרת: האם מותר לקנות אתרוג מהודר של שישית או של חוץ לארץ, מדמי שביעית. אם נאמר שכל הסכום נחשב כשוויו של האתרוג, מסתבר שמותר לקנותו בדמי שביעית, ואחרי שיקיים בו את מצוותו יאכלנו בקדושה. אך אם נאמר ששוויו הוא רק כשווי אתרוג כשר, נמצא שכשנותן בו סכום רב מדמי שביעית הוא נחשב כמפסיד דמי שביעית.
ושאלה נוספת שתלויה בנידון זה: מי שליקט אתרוגים של שישית והפריש כמה מהם למעשר עני, ואחר כך מצא בתוכם אתרוג אחד שהוא מהודר במיוחד, האם עליו לתת לעניים תמורתו כפי שוויו בשוק, או רק כפי שוויו לאכילה. ועיין בדרך אמונה (מעשר שני פרק ד ס"ק קעו) שהסתפק בזה, וכתב בשם הגרי"ש אלישיב שגם נידון זה תלוי בנידון שאלתנו, לעניין תפיסת דמי שביעית.
קושיית התוספות איך יתכן שאתרוג שוה יותר מדמי ג' סעודות, נמצאת גם בירושלמי (סוכה פרק ג הלכה י), והירושלמי מתרץ: "כשהיו אתרוגים נמכרים ביוקר", משמע שהירושלמי מעמיד את המשנה באופן מיוחד, כשאירע שהיה אתרוג נמכר ביותר מדמי שלוש סעודות. הרי לנו כדברי הפני יהושע, שלא נתפסים בקדושת השביעית דמי האתרוג כשוויו למצוה, שאם כן לא היה הירושלמי צריך להעמיד במקרה שאתרוג היה נמכר ביוקר, אלא היה לו ליישב שדמיו למצוה הם יותר משלוש סעודות.
אולם בשיירי קרבן (שם) כתב שזו היא ממש כוונת תירוץ הירושלמי, שהיו האתרוגים נמכרים ביוקר לצורך מצוה, ולפי זה מתבארים דברי הירושלמי כדעת התוספות.
