עוד על מצוות שמיטה

תגיות קשורות

שאלה:

מה דינה של תוצרת של ירקות שמקורה במדינת ירדן לשביעית ולחיוב תרומות ומעשרות. כלומר מה דינה לגבי ששת השנים לענין חיוב תרומות ומעשרות. ומה דינם בשנה השביעית – גם לגבי חיוב תרומות ומעשרות כמקומות הסמוכים לארץ ישראל, וגם לשמור קדושת שביעית לנוהגים לשמור קדושת שביעית בפירות נכרים.

תשובה:

א. רוב מדינת ירדן דינה כחוץ לארץ לכל דבר. בחלקה הצפוני של ירדן ישנם מקומות שבני ישראל כבשו [להלן יתבאר שהם המקומות שעמון ומואב טהרו בסיחון] ושם נוהגים דיני ארץ ישראל, וכדלהלן.

ב. לעניין תרומות ומעשרות המנהג שלא להפריש ממקומות אלו אף אם גדלו ביד ישראל. [וכיום אין נפק”מ בזה כיון שכל הגידולים באיזורים הללו הם של נכרים שבין כך אין מפרישים מהם תרומות ומעשרות].

ג. לענין שביעית, דיני ספיחין לא נוהגים בכל שטח עבר הירדן [דהיינו חלקה הצפוני של מדינת ירדן] אך דיני קדושת שביעית נוהגים. והמקפידים לשמור קדושת שביעית בפירות נכרים כדעת המבי”ט וסיעתו יש להם לשמור קדושת שביעית בפירות המגיעים ממקומות אלו.

ד. חלקה הדרומי של ירדן דינו כחו”ל לכל דבר.

ביאורים:

נקדים שמדינת ירדן כיום, כוללת את הארצות המוזכרות בתורה, שהם ארץ עמון וארץ מואב וארץ אדום ושעיר, וחלקה הצפוני נקרא עבר הירדן המזרחית. ארצות עמון ומואב שבני ישראל כבשו נמצאים בחלקה הצפוני של ירדן [מנחל יבוק ועד אמצע ים המלח], וארץ אדום ושעיר נמצאים בחלקה הדרומי של ירדן. נציין שהדרך שבני ישראל הלכו במדבר סובבת את כל מדינת ירדן מעקבה ועד ערבות מואב שהוא המקום שמשם נכנסו לארץ. [עי’ במפה המצורפת]

עוד נקדים כי לפי המציאות כיום אין יהודים שמגדלים בשדות בירדן, כך שכל הנידון הוא לדיני מצוות התלויות בארץ שגדלו ונגמרה מלאכתם על ידי גוי, ויש בזה נפק”מ הן לענין תרומות ומעשרות והן לענין שביעית.

הארצות שבני ישראל עברו עד כניסתם לארץ ישראל

בני ישראל כשהלכו ממצרים הסתובבו במשך ארבעים שנה במדבר ובשנה הארבעים הגיעו לגבול ארץ שעיר וארץ אדום, ומשם המשיכו לארץ מואב ועמון וכבשו גם את הארצות שמעליהם שהם ארץ סיחון ועוג, וכמבואר בספר דברים פרק ב, ובתחילת פרק ג.

בפסוקים הראשונים בפרק ב א – ה התורה מדברת על ארץ אדום ושעיר “ונפן ונסע המדברה דרך ים סוף כאשר דבר ה’ אלי ונסב את הר שעיר ימים רבים.ויאמר ה’ אלי לאמר. רב לכם סב את ההר הזה פנו לכם צפונה. ואת העם צו לאמר אתם עוברים בגבול אחיכם בני עשיו היושבים בשעיר וייראו מכם ונשמרתם מאד. אל תתגרו בם כי לא אתן לכם מארצם עד מדרך כף רגל כי ירושה לעשיו נתתי את הר שעיר”.

ובהמשך בפסוקים ח- ט, על ארץ מואב “ונעבור מאת אחינו בני עשיו היושבים בשעיר מדרך הערבה מאילת ומעציון גבר ונפן ונעבור דרך מדבר מואב. ויאמר ה’ אלי אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה כי לא אתן לך מארצו ירושה כי לבני לוט נתתי את ער ירושה”.

ובפסוק יט כתוב על ארץ עמון “וקרבת מול בני עמון אל תצורם ואל תתגר בם כי לא אתן מארץ בני עמון לך ירושה כי לבני לוט נתתיה ירושה”.

ולאחר מיכן בפסוק כד, על ארץ סיחון “קומו סעו ועברו את נחל ארנון ראה נתתי בידך את סיחון מלך חשבון האמורי ואת ארצו החל רש והתגר בו מלחמה”.

ואחרי זה בתחילת פרק ג על ארץ עוג “ונפן ונעל דרך הבשן ויצא עוג מלך הבשן לקראתנו הוא וכל עמו למלחמה אדרעי”. אמנם כניסתם לארץ היתה בערבות מואב.

עמון ומואב שטהרו בסיחון

והנה לפי המבואר בפסוקים אלו משה רבינו הצטווה שלא לכבוש את עמון ומואב, אך למעשה אנו רואים שחלקים מארצות אלו כבשו בני ישראל, והם חייבים בתרומות ומעשרות כמבואר בחגיגה (ג, ב) וביבמות (טז, א). והטעם מבארת הגמ’ בגיטין (לח, א) ובחולין (ס, ב) משום שעמון ומואב טהרו בסיחון, דהיינו שבני ישראל לא כבשו את המקומות מעמון ומואב ישירות, אלא בתחילה סיחון כבש מעמון ומואב את אותם מקומות, ובני ישראל כבשו אותם מסיחון, ולכבוש מסיחון  היה מותר להם.

מקומות אלו של עמון ומואב שטהרו בסיחון נמצאים מצד המזרחי של נהר הירדן ועד אמצע ים המלח, וכמו שכתב הגר”א באדרת אליהו [חוקת פרק כ] שארץ מואב נמשך עד אמצע ים המלח ששם הוא נחל ארנון. ונחל ארנון הוא הגבול של מואב כמו שכתוב בפסוק (במדבר כא, יג) כי ארנון גבול מואב. [וכמו שכתב הכפתור ופרח פרק יא ופרק מז, שנחל ארנון הידוע הוא האמור בקרא וסמוך לו העיר ערעיר. וכך יוצא לפי מה שפירש רש”י בפרשת חוקת (במדבר כא, טו) שנחל ארנון עובר בין שני הרים גבוהים וסמוכים זה לזה עד שידבר עם חבירו שהוא תואם לנחל ארנון כפי שהוא מזוהה כיום. ויעויין בחוט שני שמיטה ויובל פרק ד עמ’ רלד ואילך].

נמצא שרק החלק הצפוני של מדינת ירדן יש בו חלקים שנכבשו על ידי משה והם ארץ עמון ומואב ועליהם יש לדון האם הם מארץ ישראל, אבל כל החלק הדרומי של ירדן שהוא מאמצע ים המלח ומטה עד מפרץ אילת, שזה כולל כל הדרך הגדולה שהלכו ישראל במדבר ובכללם ארץ שעיר ואדום, בני ישראל לא כבשו אותם והם אינם חלק מארץ ישראל.

האם עבר הירדן קדושה בקדושת ארץ ישראל

הירושלמי (שביעית פרק ו סוף הלכה א) דן בדין אותם מקומות שטהרו בסיחון האם דינם כארץ ישראל, וכך איתא, “רבי יצחק בר נחמן רבי שמעון בן לקיש שאל לרבי חנינה הקונה מעמון ומואב מהו. קשייתא קומי רבי ייסא לית עמון ומואב דמשה”, [ביאר הרמב”ן (שבועות טז ע”א) שקושיית רבי יצחק בר נחמן לפני רבי ייסא הייתה שכיון שמשה כבש את עמון ומואב בוודאי שדינם כארץ ישראל[1]]. וממשיכה הגמ’ לדון, “אמר רבי יוסי ברבי בון כתיב כי חשבון עיר סיחון מלך האמורי היא צריכה לרבי שמעון טהרי מיד סיחון אי לא טהרה, אין תימר טהרה חייבת אין תימר שלא טהרה פטורה”. [דהיינו מה שכבש סיחון מיד עמון ומואב האם נקראת עדיין ארץ עמון ומואב ואינה ראויה להתקדש בקדושת ארץ ישראל או שנקראת ארץ סיחון וראויה להתקדש]. ומסיקה הגמ’, “אמר רבי תנחומא החל רש לרשת את ארצו עשיתי את ארצו חולין לפניך”. [ביאר הרמב”ן שמעתה היא כארץ ישראל לכל דבר].

ומבואר בירושלמי שארץ עמון ומואב שכבש סיחון וכבשוה ישראל מידו היא כארץ ישראל לכל דבר.

ומצינו בזה מחלוקת האם דין עבר הירדן הוא כארץ ישראל לכל דבר והאם הוא מדאורייתא או רק מדרבנן, דעת הר”ש משאנץ (תו”כ פרשת בהר א) והתשב”ץ (חלק ג סימן קצח) והמשנה למלך (פ”ד משמו”י הלכה כו) והרדב”ז (תרומות פ”א ה”ב), שדינם כארץ ישראל לכל דבר [אמנם גם לשיטתם חיבת הארץ וקדושתה לענין ההולך בה והדר בה והנקבר אינו כארץ ישראל כמבואר בתשב”ץ ח”ג סימן ר]. ולדעת המהר”י קורקוס (פ”ד משמו”י הלכה כח) והמהריט”ץ (סימן רטז) רק מדרבנן דינם כארץ ישראל. והאריך בזה הברכי יוסף (או”ח סימן תפט) [והביא שם את דברי הפרשת דרכים והמהרי”א המובאים להלן] ולדעה זו דעתו נוטה שהוא מדרבנן. ולהלכה עיין בערוך השולחן (סימן טז סעיף ז), ובחזון איש (זרעים ליקוטים סימן י), ובמשנת יוסף (ח”ב עמ’ קכו). [יא1] 

קושית הפרשת דרכים

ויש כאן מקום להזכיר את קושית הפרשת דרכים (דרך הקודש דרוש ח) שהקשה לפי המסקנא הזו של הירושלמי שאותם מקומות שכבש סיחון הם כארץ ישראל לכל דבר, א”כ איך היה מותר למשה רבינו להכנס לשם והרי נגזר עליו שלא יכנס לארץ ישראל, ואם עבר הירדן קדושה בקדושת ארץ ישראל אסור לו היה להכנס.

וז”ל: “ודרך אגב הנה באתי לעורר מאי דקשיא לי בגזרת ה’ ההוא אמר, לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ אשר נתתי להם, דאם כן היאך כבש משה ארץ סיחון ועוג שהרי בכלל ז’ עממין הם, ורז”ל אמרו בפרשת ואתחנן אל ה’ בעת ההיא לאחר שכבשתי ארץ סיחון ועוג דמיתי שמא הותר הנדר, והדבר ברור דכוונת משה היתה לפי שהיה סבור שארץ סיחון ועוג הם בכלל א”י ועל זה בא בטענה לומר נדר שהותר מקצתו הותר כולו. ולפי האמת יש לתמוה מה נשתנה ארץ סיחון ועוג טפי משאר א”י. ומהר”י אדרבי ז”ל מכח קושיא זו רצה לומר שמשה היה סבור שארץ סיחון ועוג הם מכלל א”י, אבל קושטא דמילתא שאינם בכלל א”י. ואני תמיה עליו דמילתא דפשיטא היא שהם בכלל א”י והעד על זה דתנא דמתניתין מיעט ארץ סיחון ועוג מן הבכורים מפני שאינה ארץ זבת חלב ודבש, ולענין תרומות ומעשרות חיובם מן התורה וכמ”ש מר”ן” עכ”ל. והפרשת דרכים נשאר בקושיה.

ובהערות לפרשת דרכים הביא מספר ראש דוד לחיד”א (פרשת ואתחנן) בשם מהר”ם מזרחי שכתב שנהי שארץ סיחון ועוג הם מכלל ארץ ישראל היינו לאחר שכבשו את ארץ ישראל ונתקדשה הארץ, נתקדש גם עבר הירדן בקדושת ארץ ישראל אבל בעת שמשה רבינו כבש את ארץ סיחון ועוג היו נחשבות חוצה לארץ ושבועת ה’ קיימת.

וכיוצא בזה כתב הישועות מלכו (חלק קרית ארבע ריש הל’ תרומות) ודימה את קדושת עבר הירדן לדין ערי מקלט שהפריש משה, שכמו שערי המקלט שהפריש משה לא קלטו רק אחר שהפריש יהושע את אותם שבארץ ישראל, כך קדושת עבר הירדן המזרחית לא חלה עד שכבשו את ארץ ישראל ממש, ולכן הותר למשה להכנס לארץ סיחון ועוג שאז עדיין לא היה להם דין ארץ ישראל.

תרומות ומעשרות בעבר הירדן

ועתה נדון האם יש חיוב תרומות ומעשרות בארץ עמון ומואב, הנה חז”ל תקנו להפריש בעמון ומואב תרומות ומעשרות, דהיינו שהחכמים הראשונים שהיו אחר דור עזרא [כמבואר ברמב”ם בפירוש המשניות ידים (פ”ד משנה ג)] תקנו להפריש בעמון ומואב מפני שהם סביבות ארץ ישראל. ועל זה נחלקו במשנה בידים רבי אליעזר ורבי עקיבא איזה מעשר מעשרים בשביעית בעמון ומואב האם מעשר עני או מעשר שני עיי”ש באריכות.

ונחלקו הראשונים האם רק בארץ עמון ומואב שהיה שם ישוב של הרבה מישראל גזרו, או שגזרו גם על שאר המקומות הסמוכים כמו ארץ אדום. והרמב”ם פסק שרק בארבע ארצות תקנו לעשר שהם, בבל, מצרים, עמון ומואב.

וז”ל הרמב”ם (תרומות פרק א הלכה א): “התרומות והמעשרות אינן נוהגין מן התורה אלא בארץ ישראל. בין בפני הבית בין שלא בפני הבית. ונביאים התקינו שיהו נוהגות אפילו בארץ שנער מפני שהיא סמוכה לא”י ורוב ישראל הולכין ושבין שם. והחכמים הראשונים התקינו שיהיו נוהגות אף בארץ מצרים ובארץ עמון ומואב מפני שהם סביבות לארץישראל” עכ”ל. וכן דעת הסמ”ג (עשין קלג) והכפתור ופרח (פרק יג). אך מאידך דעת הרבה ראשונים הר”י והר”ש והרא”ש והר”ן ועוד ראשונים (הביאם בדרך אמונה פרק א צהה”ל ס”ק כה) שכל המקומות הסמוכים בכלל התקנה ואף ארץ אדום.

והנה בזמן הגמ’ היו רגילים בתרומות ומעשרות גם בחו”ל [דהיינו במקומות הסמוכים לארץ] וכמבואר בסוגיא בבכורות (כז, א( שרבה היה מבטלה ברוב ואוכל בימי טומאתו ובעוד מקומות.

אמנם מנהג זה כבר נשתכח בזמן הגאונים ולא היו מפרישים תרו”מ בבבל, וגם בארץ מצרים ועמון ומואב נהגו שלא לעשר וכמבואר בדרך אמונה (פ”א מתרומות ס”ק יב), ורק הרוצה לעשות מידת חסידות יעשר בלא ברכה [ועיי”ש באריכות בכל תרו”מ בחו”ל בביאור ההלכה שם ד”ה והחכמים הראשונים].

הטעמים שלא מפרישים תרומות ומעשרות בד’ ארצות

והטעם שאין מפרישים מהמקומות הסמוכים ובפרט בבבל [שהוא תקנת הנביאים] מצאנו במפרשים מספר טעמים, והביאם הציון ההלכה (ס”ק כח) ואלו הם:

א. טעם ראשון על פי תוס’ רבי יהודה החסיד (ברכות לו, א) שסמכו על מה שכתוב בירושלמי (חלה פרק ד הלכה ד) “אמר רבי יוחנן רבותינו שבגולה היו מפרישין תרומות ומעשרות, עד שבאו הרובים ובטלום. ואמרינן מאי רובים, תרגומוניא”. [ופירש הרא”ש (עבודה זרה פ”ד סימן ט) בפירוש הראשון שהרובים הם גדולי חכמי ישראל שדרשו להם שאין צריך ועיי”ש פירוש אחר וע”ע במהר”א פולדא ושדה יהושע מש”כ בפירוש הרובים.

אמנם בצהה”ל שם העיר על זה שהגר”א הקשה בביאוריו לשו”ע (סימן שלא ס”ק ב) ממה שמצינו בבכורות (כז, א) שגם בימי אמוראי בתראי הפרישו תרו”מ. [ודעת הגר”א בזה עיין במש”כ במעשה רב סעיף קו שאף בשאר ארצות בחו”ל תקנו חכמים להפריש].

ב. הכפתור ופרח (פרק יג) כתב שהתקנה הראשונה להפריש היתה על תנאי שאם לא יוכלו לעמוד בזה שיוכלו לבטל את התקנה, וכמו שמצינו במעשר שני (פ”ה מ”ה) שהתקינו שיהיה נפדה המע”ש סמוך לחומה והתנו שאם לא יוכלו לעמוד יחזור הדבר לכמות שהיה.

ג. בתשובות רב צמח גאון [הובאו הדברים בכפתור ופרח פי”ג] וכן בבעל העיטור (הל’ חמץ ומצה) כתבו שהטעם הוא משום שעכשיו בטלה טהרה ממנו ובטלו תרומה ומעשר בחוצה לארץ. וכן כתב המאירי (נדה לב, ב) וז”ל: “וזה שאין אנו נוהגים כלל בענינים אלו, כתבו הגאונים שלא נהגו כן אלא במקומות הקרובים לארץ ישראל וכן היא רמוזה במסכת ידים, ואף זו דוקא בדורות הראשונים שהיו נוהגים טהרה אף במקום טומאה, ובאכילת חוליהן על טהרת קודש, או על טהרת תרומה, והיו נוהגים במתנות עניים ומתנות כהונה ועכשו אין נוהגין אלא בחלה שלא להשתכח”. והאריך בזה התשב”ץ (ח”ג סימן ר) ודן עד מתי היה להם אפר פרה ומה הועילו בתקנתם והרי היו טמאים משום טומאת ארץ העמים עיי”ש.

והנה גם אותם שירצו להחמיר בארץ עמון ומואב וכן בארץ אדום (לחוש לראשונים שכל הארצות הסמוכות בכלל התקנה) להפריש תרומות ומעשרות, מכל מקום כיום כל אותם השטחים הם גידולי נכרים, ולהלכה קיי”ל שאין צריך להפריש תרומות ומעשרות מתוצרת של נכרים כמבואר ברמב”ם (פ”א מתרומות הלכה י). ולא זו בלבד שאין צריך להפריש, אלא כידוע החרימו חכמי הגליל בגזירת נח”ש למי שיחמיר להפריש מהגדל ביד גוי שנגמרה מלאכתו ביד גוי [לחוש לדעת הראב”ד שם], כמבואר בכסף משנה (שם) והארכנו בכל ענין זה במבוא לספר דיני תרו”מ לרבינו האריז”ל, עיי”ש.

ואה”נ יש נפק”מ בהפרשת תרומות ומעשרות בכל איזור הערבה הדרומית, בחלקים הנמצאים בשליטת ישראל, שהם בכלל ארץ אדום.שהחוששים לשיטת הראשונים שכל המקומות הסמוכים הם בכלל התקנה מפרישים תרו”מ מהגדל שם. ומרן הגרי”ש אלישיב זצ”ל הורה שיפרישו תרו”מ רק מפירות המגיעים מערבה הדרומית מכיון שלדעת הרמב”ם (תרומות פרק ב) החיוב שלהם הוא מדאורייתא, אך לא מירקות שחיובם לכו”ע מדרבנן, (ספר מפרי הארץ חלק ו שביעית עמ’ יד סעיף כה).  

שביעית בעבר הירדן

ועתה נבוא לדון לגבי דיני שביעית, הנה במשנה בשביעית (פרק ו משנה א) איתא: “שלוש ארצות לשביעית, כל שהחזיקו עולי בבל מארץ ישראל ועד כזיב לא נאכל ולא נעבד. וכל שהחזיקו עולי מצרים מכזיב ועד הנהר ועד אמנה נאכל אבל לא נעבד. מן הנהר ולפנים נאכל ונעבד”.

והנה בביאור משנה זו יש כמה שיטות ואכ”מ, אך להלכה כתבו הפוסקים כדעת הרמב”ם בהלכותיו (פ”ד משמוי”ו הלכה כו) שיש חילוק בין המקומות שכבשו עולי בבל שיש בהם איסור ספיחין לבין המקומות שכבשו עולי מצרים שאין איסור ספיחין, אבל קדושת שביעית יש בהם. ולגבי עבר הירדן כתב הרמב”ם (פרק ד משמו”י הלכה כח) וז”ל: “עבר הירדן שביעית נוהגת בה מדבריהם. וספיחי סוריא ועבר הירדן מותרין באכילה. לא יהיו ארצות אלו חמורין מארץ ישראל שהחזיקו בה עולי מצרים”. ועיין בראב”ד שהקשה למה היה צריך ללמוד מק”ו שאין ספיחין והרי לא החזיקו בה עולי בבל. ותירץ הכס”מ “וי”ל דאין אנו יודעים אם כבשו את עבר הירדן עולי בבל שבבית שני היו מלכים תקיפים כמו שמצינו בינאי המלך שכבש שישים עיר”. [ומכאן סמך למש”כ במור וקציעה (סימן שו) שגם הכיבושים שהיו בזמן בית שני שהם כיבושי מלכי בית חשמונאי ומלכי רומי כגון הורדוס חשובים ככיבוש עולי בבל.

ולפי זה הפירות המגיעים משטח עבר הירדן [כנזכר לעיל שהוא מהחלק הצפוני של מדינת ירדן] יש בהם קדושת שביעית, אך אין בהם איסור ספיחין. והנפק”מ לנוהגים לשמור קדושת שביעית בפירות נכרים [כמו שכתבנו שכל הגידולים שיש שם הם של נכרים] שיש להם לשמור גם בתוצרת המגיעה מעבר הירדן.

ומכיון שקשה לדעת מה הם המקומות המדוייקים של עמון ומואב שטהרו בסיחון שבהם יש לשמור קדושת שביעית, יש לחוש בכל ההתוצרת המגיעה מחלקה הצפוני של מדינת ירדן עד אמצע ים המלח. ורק בתוצרת המגיעה מהחלק הדרומי שהוא מתחיל מאמצע ים המלח אין לחוש בו. וכ”ש שאין לחוש ממה שמגיע מהשטחים שבאזור פטרה שהם בכלל ארץ שעיר ואדום שהם חו”ל לכל דבר[2].

רמת הגולן הבשן והגלעד

נזכיר כאן שאותם חלקים מעל לירדן בכיוון צפון מזרח הם הרי הגלעד והבשן והגולן, והם ארץ סיחון ועוג שמשה רבינו נתנם לשבט מנשה. והנה לגבי חלקים אלו מבואר בתוס’ ביבמות (טז, א ד”ה עמון) שהוא בכלל כיבוש עולי בבל והוכיחו דבריהם מהמשנה בשביעית (ריש פרק ט) שלוש ארצות לביעור יהודה עבר הירדן והגליל וכתבו שארץ סיחון ועוג הוא מכלל עבר הירדן [אמנם בדברי הראב”ד שובא לעיל מפורש שעולי בבל לא כבשום, וכן דעת רש”י (חגיגה ג, ב)].

והנה ארצות אלו שניתנו לשבט מנשה על ידי משה רבינו מצינו בירושלמי בבכורים (פרק א הלכה י) שמביאין משם ביכורים, ואף שמעבר הירדן הארצות שניתנו לשבט גד וראובן אין מביאים ביכורים, ומשמע שיש בה יותר קדושה, ועי’ בחידושי הגרי”ז (עה”ת פרשת מטות) שביאר שבחלק זה של מנשה כרת הקב”ה ברית עם אברהם ומשא”כ בחלקם של בני גד ובני ראובן. [יש להדגיש שהטעם המובא בירושלמי לחלק בין חלק מנשה לבין בני גד ובני ראובן, הוא משום שבני גד וראובן הם נטלו את הארץ מעצמם, ולא קרינן ביה אשר נתתה לי ולא שנטלתי מעצמי לי, ואילו שבט מנשה לא נטלו מעצמם את המקומות הללו אלא משה רבינו נתן להם. מ”מ מזה גופא שמשה רבינו נתן להם אותם מקומות ועשה את זה על פי ציווי ה’ כמש”כ הנצי”ב בעמק דבר (דברים פ”ג פסוק טז), מוכח שיש בו יותר קדושה, וכמש”כ הגרי”ז]. ולפי דעת התוס’ ביבמות שהובא לעיל שיש מקומות ברמת הגולן שכבשו עולי בבל, נמצא שלא רק שנוהגים שם דיני קדושת שביעית, אלא יהיה בתוצרת הגדילה שם, איסור ספיחין.


[1] ובפירוש מהר”א פולדא פירש ההיפך שמדובר על החלקים שלא כבש משה ועל זה הקשה שודאי אין עמון ומואב מארץ ישראל שהרי גם משה לא כבשם וכו’.

[2] ברוב ועדות הכשרות לא מציינים את המיקום של הירקות המובאים מירדן ולכן יש לחוש בכל תוצרת ירדן שמא היא מהחלק הצפוני, אמנם ישנן ועדות כשרות שמציינים את התוצרת המגיעה מירדן הדרומית ובדרך כלל הגידולים הם מהחלק הסמוך למפרץ אילת, ותוצרת זו בודאי אין בה קדושת שביעית.

אולי יענין אותך גם...