פירות שביעית (פירות שגדלו גבולות ארץ ישראל המקודשת, ונחשבים גידולי שביעית) מותרים באכילה ובשימוש, ויש הסוברים שאף מקיימים מצוה באכילתם. אך אין הם מסורים ביד האדם לעשות בהם כל שברצונו, אלא התורה הגבילה את השימוש בהם – הן בסוגי השימושים המותרים, והן באופן השימוש המותר.
בפרק זה נבאר לאלו שימושים ובאלו אופנים מותר להשתמש בפירות שביעית, במטבח ובבית.
נקדים לבאר תחילה את הדינים היסודיים, ולאחר מכן ניכנס לפרטים המעשיים.
השימושים המותרים בפירות שביעית
פירות השביעית ניתנו לאכילה ולשתיה, לאדם ולבהמה. יש הסוברים שאף מקיימים מצוה באכילתם, שנאמר: "וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה", (ויקרא כה, ו-ז). אך להלכה נקטו רוב הפוסקים שאין מקיימים מצוה באכילתם[1].
כמו כן מותר להשתמש בהם לסיכה, הדלקת הנר (בשמן), וכן לצביעה. שימושים אלו 'הנאתם וביעורם שווה'. כלומר: בשעת ההנאה מתכלה הפרי, והתורה התירה אותם.
אין להשתמש בפירות שביעית לתרופה, שכן התרופות נצרכות לחולים בלבד, ובפירות שביעית מותר להשתמש רק לשימושים השווים לכל אדם.
אכילת פירות שביעית – כדרך אכילתם
מותר לאכול מפירות השביעית רק בדרך שרגילים לאכלם. פירות שדרכם להיאכל כשהם חיים, אין לבשלם. פירות שדרכם להיאכל כשהם מבושלים, אין לאכלם חיים.
דרך השימוש הרגילה נקבעת לפי מנהג העולם, וכפי שיתבאר להלן.
איסור הפסד פירות שביעית
אסור לקלקל ולהפסיד פירות שביעית, שנאמר: "וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה" (שם), ודרשו חכמים: לאכלה – ולא להפסד. ואסור להפסיד אפילו חלק קטן מן הפרי.
לפיכך אסור להשליך פירות שביעית לפח האשפה, שהרי הם נמאסים שם מאכילה בעיני רוב בני האדם [2]. את השאריות הקדושות בקדושת שביעית יש להשליך לפח שמיטה, כדלהלן.
גרימת הפסד
אסור גם לגרום בידיים הפסד לפירות שביעית. ולכן אסור להוציא פירות שביעית ולהניחם בשמש, או במקום שיש שם זבובים וכדומה.
ברם, האיסור להפסיד פירות שביעית הוא רק כאשר מפסידם בידיים, או גורם להם הפסד בידיים. אך מותר להשאיר פירות שביעית במקומם, אף שיתקלקלו מאליהם.
הגבלות נוספות בפירות שביעית
מלבד ההגבלות שנזכרו, ישנם דינים נוספים שנאמרו בפירות שביעית: אין לסחור בהם, אין להוציאם לחוץ לארץ, ואסרו למסור אותם או את דמיהם לידי מי שחשוד שינהג בהם שלא כפי הדין. דינים אלו יתבארו בנפרד.
עתה נפרט את ההלכות המעשיות והמצויות בנוגע לשימוש הביתי בפירות שביעית.
פירות שביעית במטבח
פירות שביעית ניתנו לאכילה ולשתיה, בדרך שרגילים לאכלם או לשתותם.
ולכן: פירות וירקות שדרכם להאכל כשהם חיים, כתפוז, צנון ואבוקדו, אין לבשלם. ופירות וירקות שדרכם להאכל כשהם מבושלים או קלויים, כקשואים וחצילים, אין לאכלם חיים.
מינים שדרכם להאכל חיים ומבושלים, מותר לאכלם בין חיים ובין מבושלים[3].
מין שדרכו להאכל כשהוא אפוי, מותר גם לבשלו או לצלותו. וכן להפך. הטעם לכך, שצליה בישול ואפיה נחשבים כסוג שימוש אחד. כל זאת בתנאי שאין הפרי והירק מתקלקלים בכך, שהרי אסור לקלקל ולהפסיד פירות שביעית[4].
[3] משפטי ארץ פרק כא סעיף ד.
[4] משפטי ארץ פרק כב סעיף ב.
דרך האכילה אינה נקבעת לפי רוב הציבור ולא לפי רוב העולם, אלא כל שבאותו מקום נוהגים הרבה אנשים לאכול כך – הרי היא נחשבת כדרך אכילה, על אף שרוב הציבור באותו מקום אינם אוכלים כך.
אכן דרך אכילה שנוהגת רק אצל טבעוניים וצמחוניים אינה נחשבת כדרך אכילה, כיון שאינם נוהגים כך אלא מטעמי בריאות[5].
[5] משפטי ארץ פרק כב סעיף ד.
אסור לשנות פרות שביעית מברייתם. כלומר: לשנותם מצורתם הטבעית.
לכן אין לסחוט פירות שאין רגילים לסחטם, שהרי הופך אותם בזאת מאוכל למשקה. פירות שעומדים בעיקרם לסחיטה, כזיתים וענבים – מותר לסחטם, והיין והשמן קדושים בקדושת שביעית[6].
לדעת רוב הפוסקים מותר לסחוט גם פירות הדר, כיון שהם עומדים גם למיץ. ומשום שהפרי עצמו מימי ואינו מוצק. וראוי שלא לסנן את המיץ מחתיכות הפרי המעורבות בו, וכן להקפיד לסחוט את הפרי ככל האפשר, שלא ישארו חלקי פרי דבוקים בקליפה ויאבדו לחינם.
בשר הפרי שנשאר דבוק בקליפה, יש לנהוג בו בקדושת שביעית[7].
פירות שעיקר ייעודם הוא לאכילה אך יש שעושים מהם מיץ, כגון גזר ותפוחים, יש אומרים שאסור לסוחטם ויש מתירים. גם לאוסרים לסחטם, מותר לשתות את המיץ אחר שנסחט, ויש לנהוג בו קדושת שביעית[8].
[6] משפטי ארץ פרק כב סעיף יא.
[7] משפטי ארץ פרק כב סעיף יג.
[8] משפטי ארץ פרק כב סעיף יא ובהערה 21.
יש אוסרים להפוך משקה נוזלי למאכל מוצק[9].
[9] משפטי ארץ פרק כב סעיף יז.
מותר לרסק ולמעוך פירות וירקות שרגילים לרסקם ולמעכם, וכן מותר להכין מהם ריבות וממרחים, הואיל והם נשארים אוכל ואינם נהפכים למשקה. אך אין לרסק פירות וירקות שאין הרגילות לרסקם.
כמו כן מותר לטחון שום ובצל כדי ליתנם בתבשילים, וכן שקדים ואגוזים כדי לערבם בעוגה, שהרי דרכם בכך[10].
פירות וירקות שרגילים לרסקם ולמעכם לתינוקות, מותר לרסקם ולמעכם לצורך התינוקות, אף על פי שאין רגילים לרסקם לצורך הגדולים[11].
ואין לסנן את הרסק מן המיץ המעורב בו. אך אם המאכל נעשה יותר ערב על ידי סינון הנוזל, מותר לסננו, ויש לנהוג קדושת שביעית הן ברסק והן בנוזל[12].
[10] משפטי ארץ פרק כב סעיף טז.
[11] משפטי ארץ פרק כב סעיפים יד-טו.
[12] משפטי ארץ פרק כב סעיפים יד-טו והערה 26.
מותר לייבש פירות שדרכם בכך, כגון ענבים לצימוקים, וכן תאנים, שזיפים, תמרים וכדומה[13].
[13] משפטי ארץ פרק כב סעיף ט.
אסור לקלקל ולהפסיד פירות שביעית.
לפיכך אין לערב תרופה או דבר מר אחר במיץ או ביין של שביעית, שהרי מקלקל בזה את המיץ והיין[14].
וכן אסור להשליך פירות שביעית לפח האשפה, או למקום שהם נמאסים שם מאכילה לרוב בני האדם[15]. את השאריות הקדושות בקדושת שביעית יש להשליך לפח שמיטה, וכדלהלן.
[14] משפטי ארץ פרק כא סעיף ג.
[15] משפטי ארץ פרק כא סעיף ב.
אין לכבות את נר ההבדלה בשיירי יין שיש בו קדושת שביעית, שהרי הוא ממאיס ומפסיד בכך את היין. כמו כן, אין לתת מיין הבדלה הקדוש בקדשת שביעית על גבי העינים[17].
[17] משפטי ארץ פרק כא סעיף ו.
אין להטיף מיין של שביעית בשעת אמירת עשר המכות ודצ"ך עד"ש באח"ב בליל הסדר, שהרי הוא מפסיד בכך את טיפות היין, לפי שנוהגים שלא לשתותם[18].
[18] משפטי ארץ פרק כא סעיף ו.
מותר ללוש עיסה מקמח של שביעית, ומפרישים ממנה חלה, אף שצריך לשרפה כדין חלה טמאה[19].
[19] משפטי ארץ פרק כא סעיף יד.
מותר ליטול אתרוג של שביעית בחג הסוכות, על אף שמשמוש הידיים מפסידו[20].
[20] משפטי ארץ פרק כא סעיף טו.
אסור גם לגרום בידים הפסד לפירות שביעית. ולכן אסור להוציא פירות שביעית ולהניחם בשמש או במקום שיש שם זבובים וכדומה.
עודפי פירות שביעית אסור לקלקלם בידיים, על אף שברור שלא ייאכלו. ויש אומרים שמותר לגרום להם הפסד[21].
[21] משפטי ארץ פרק כא סעיף טז.
האיסור להפסיד פירות שביעית, הוא רק כאשר מפסידם בידים, או גורם להם הפסד בידים. אך מותר להשאיר פירות שביעית במקומם, והם מתקלקלים מאליהם.
ואין כל חיוב לאכול פירות שביעית שנותרו בביתו, גם אם הם עתידים להתקלקל במשך הזמן[22].
כמו כן, שאריות של תבשילים שאין רוצים עוד לאכלם, אין צורך להכניסם אל המקרר לשמרם, אלא מותר להשאירם על השיש והם יתקלקלו מאליהם.
[22] משפטי ארץ פרק כא סעיפים א-ב.
לפי האמור, אין לזרוק לפח האשפה הרגיל שאריות של פירות שביעית, שיירי מאכלים ותבשילים, וכן קליפות וגרעינים שיש בהם קדושת שביעית. זריקתם לפח האשפה נחשבת כהפסד בידיים, או לכל הפחות כמעשה של גרימת הפסד.
ועל כן יש לייחד עבור השאריות הללו פח מיוחד, ולהניחם בו כיומיים שלושה, עד שיתקלקלו וייפסלו מאכילה. לאחר שהתקלקלו – פקעה מהם 'קדושת שביעית', ומותר להעבירם אל פח האשפה הרגיל[23].
אין להכניס שאריות של מאכלים מהיום, לפח שיש בו שאריות מאתמול. שהדבר גורם לשאריות של היום להתקלקל מהר יותר. ולכן יש להניח שאריות של כל יום בשקית נפרדת.
כמו כן, אין להכניס שאריות שונות לתוך שקית אחת, אם עירובם יחד יכול לזרז את קילקולם.
[23] משפטי ארץ פרק כג סעיף א.
מותר לחתוך פירות וירקות במטרה לאוכלם. ואף אם בדעתו לאכול רק חלק מן הפרי, וחלקו יישאר, מותר לעשות כן. והטעם: שהרי אינו מפסיד בידים את הפרי הנשאר, אלא גורם לו שייפסד, ומותר לגרום הפסד לפירות שביעית אם עושה כן בדרך של אכילה[24].
כמו כן מותר לחתוך פירות וירקות בצורה מיוחדת, כמו שעושים לקישוט עוגות, כאשר הם עתידים להיאכל, אף על פי שכתוצאה מהחיתוך נשארים שיירי פרי שיתכן שלא ייאכלו. כיון שגרימת ההפסד נעשית בדרך של אכילה.
[24] משפטי ארץ פרק כא סעיף יא.
אסור לתת פרי שיש בו קדושת שביעית לתינוק שאינו יודע לאכול כראוי והוא מקלקל את מרבית הפרי. אמנם, מותר לתת פרי לתינוק שנראה שיאכל את רובו[25].
[25] משפטי ארץ פרק כא סעיף יב.
מותר לקלף פירות וירקות שנהוג לקלפם, כגון תפוחים ומלפפונים, אף על פי שאפשר לאכלם גם בקליפתם, ואינו נחשב כמפסיד את קליפת הפרי. אך פירות שאין הדרך לקלפם, כגון שזיפים ועגבניות, אסור לקלפם. במקום הצורך מותר להסיר את קליפתם עם חתיכה עבה מהפרי, כך שהקליפה לא תיחשב כפסולת.
לצורך הילדים מותר לקלף כל מה שהדרך לקלף עבורם[26].
מותר לקלף או להסיר את חלקו החיצוני של פרי או ירק, כאשר יש חשש שמצויים שם תולעים, כגון תות שדה. וכן מותר להסיר חלקים נגועים מן הפרי, כפי שנוהגים בשאר שנים. והטעם, שהקילוף והחיתוך אינו מפסיד את החלק שהוסר, והרי הוא כפי שהיה, רק שאינו אוכלו משום שחושש שיש שם תולעים[27].
[26] משפטי ארץ פרק כב סעיף כב.
[27] משפטי ארץ פרק כב סעיפים יח-כ.
מותר לתת בתבשיל תבלינים שיש בהם קדושת שביעית. כמו כן ירקות המשמשים כתבלין, כגון שום, בצל ופטרוזיליה, מותר לתיתם בתבשיל אף אם אין הדרך לאכלם אחר הבישול, שהרי הם עומדים לכך. אמנם ירקות שבעיקרם משמשים למאכל, ורק מיעוט אנשים משתמשים בהם לתבלין, אין ליתנם בתבשיל אלא אם כן יהיו ראויים לאכילה אחר הבישול[29].
[29] משפטי ארץ פרק כב סעיף ז.
מותר לערב בעוגה יין, מיץ תפוזים וכדומה, להוספת טעם. אך אם טעמם לא יורגש בעוגה – ספק אם מותר ליתנם בה[30].
[30] משפטי ארץ פרק כב סעיף ו.
יין שטעמו עשוי להיפגם בבישול, אסור לבשלו כדי שלא ייאסר במגע הגוי. יין שטעמו לא יפגם בבישול, מותר לבשלו בכלי סגור היטב שלא יתאדה.
פיסטור יין או מיץ ענבים בכלי סגור מותר[33].
[33] משפטי ארץ פרק כב סעיף ו והערה 8.
קליפות הראויות למאכל על ידי הדחק, כמו קליפות תפוחים ומלפפונים, או שדבוק בהם מעט מבשר הפרי, כתפוחי אדמה וכדומה, יש בהם קדושת שביעית ואין לזורקם לאשפה
קליפות שלא דבוק בהם בשר הפרי ואינם נאכלות כלל, אין בהם קדושת שביעית[34].
יש שהחמירו בקליפות הדרים שנוהגת בהם קדושת שביעית.
[34] משפטי ארץ פרק כג סעיפים ב-ג והערה 3.
גרעיני פירות שאינם ראויים לאכילה, לא לאדם ולא לבהמה, כגון גרעיני פרות הדר, חרצני ענבים וגלעיני משמש, אין בהם קדושת שביעית ומותר להשליכם לאשפה.
אך גרעינים שדבוק עליהם מבשר הפרי, כפי שמצוי בגרעיני אבוקדו ואפרסק, אין להשליכם לפח האשפה עד שיסיר את בשר הפרי הדבוק לגרעין[36].
גרעיני פרות שביעית הנאכלים, אסור להפסידם ולהשליכם לאשפה. לפיכך, יש להחמיר ולנהוג קדושת שביעית בגרעיני אבטיח ומלון שרגילים לאכלם.
גרעיני פרות שראויים בעצם לאכילה אך אין הרגילות כיום לאכלם, כגון גרעיני תפוחים ואגסים – מותר להשליכם לאשפה[37].
[36] משפטי ארץ פרק כג סעיפים ו-ט.
[37] משפטי ארץ פרק כג סעיפים ו-ט.
סיר או צלחת שנותרו בהם שאריות מאכל הקדושים בקדושת שביעית, אסור לשטפם בכיור עד שיסירו את השאריות ויניחום בפח השמיטה.
אך אם הכמות שנותרה היא כה קטנה עד שגם אנשים שרגילים לחוס על ממונם – זורקים אותה, מותר לשטפם בכיור כרגיל, על אף ששאריות אלו יאבדו וייפסדו.
ומכל מקום אם כבר אסף את השאריות הללו, אסור להפסידם[38].
שמן של שביעית שנותר אחר הטיגון, אם כמות זו ראויה להדליק בה, אסור לזורקו, אך אם אינה ראויה להדלקה מותר לשטפו עם הכלי[39].
[38] משפטי ארץ פרק כג סעיף י.
[39] משפטי ארץ פרק כג סעיף יד.
מים שבישלו בהם ירקות, אם יש בהם טעם ניכר ורגילים להשתמש בהם, יש בהם קדושת שביעית ואסור לשפכם לכיור עד שיתקלקלו[40].
אך אם אין רגילים להשתמש בהם, כגון מי בישול תפוחי אדמה וכדומה, שאין בהם טעם מיוחד והרגילות לשפכם, אין בהם קדושת שביעית ומותר לשפכם.
ירקות תבלין שהתבשלו ונתנו את טעמם במאכלים, אם לא נותר עוד בהם טעם, אין בהם קדושת שביעית ומותר לזרקם. כמו כן עלים שהשתמשו בהם לתה וכדומה, אם לא נותר בהם טעם לאכילה או להטעמה נוספת, מותר לזרקם[41].
[40] משפטי ארץ פרק כג סעיף יג.
[41] משפטי ארץ פרק כג סעיף יא.
שימושים נוספים בפירות שביעית
מיני בשמים וצמחי ריח של שביעית, מותר להריחם, ואף מותר למוללם ביד כדי שיתחזק הריח. כמו כן מותר לעשן טבק של שביעית.
ויזהר שלא ישליכם לאשפה לאחר שהריח בהם, לפי שכל עוד ונותר בהם ריח – יש בהם עדיין קדושת שביעית[44].
[44] משפטי ארץ פרק כד סעיף ט.
פירות שעומדים להשתמש בהם לצורך סיכת הגוף, כגון צמחי ריח שונים, מותר לסוך בהם את הגוף. אך אסור לסוך בפירות שאינם עומדים לכך, כגון ביין או בחומץ.
בזמן הגמרא היו רגילים לסוך את הגוף בשמן זית. בזמננו אין הדרך לסוך בשמן להנאה כי אם לרפואה, ועל כן נחלקו הפוסקים האם מותר לסוך כיום בשמן זית.
רחיצת הגוף היא בכלל סיכה. לפיכך מותר להכין סבון או שמפו מצמחים שרגילים להכין מהם חומרי רחצה בשאר השנים.
ברם אסור להכין סבון או שמפו מפירות שעומדים לאכילה.
סיכת כלים, רהיטים או נעלים בפירות שביעית אסורה, גם אם הפירות עומדים לכך בשאר השנים[45].
[45] משפטי ארץ פרק כד סעיפים ה-ו.
מותר להשתמש בשמן של שביעית למאור. ומותר להדליק בו גם נרות שבת ויום טוב, שהרי עיקרם למאור.
אכן נחלקו הפוסקים אם מותר להדליק נר חנוכה או נר נשמה בשמן של שביעית, שהרי אין נהנים מאורו[46].
[46] משפטי ארץ פרק כד סעיף ח ובהערה 18.
אסור להשתמש בפירות שביעית לרפואה, שנאמר: "לאכלה" ודרשו חכמים: לאכלה – ולא למלוגמא (לרפואה).
לכן, לא יחטא אדם את גופו בכוהל של שביעית, וכן לא יטבול צמר גפן בכוהל של שביעית להניחו על שיניו לשכך כאב שיניים.
אבל מותר לשתות עראק או קוניאק שנעשו מפירות שביעית, על אף שמתכוון לשכך את כאביו, מכיון שעושה כן דרך שתיה[47].
[47] משפטי ארץ פרק כד סעיף ג.
אסור להכין תרופות מפירות שביעית.
ולכן אסור לטחון פירות, ירקות או צמחים העומדים לריח, ולעשות מהם משחה לרפואה.
אם הכינו תרופה מפירות של שביעית, במזיד או בשוגג, פקעה הקדושה מהתרופה ומותר להשתמש בה לרפואה. אכן זה שהכין את התרופה, צריך לקחת פירות של חולין בשווי הפירות שהשתמש בהם שלא כדין, ולאכלם בקדושת שביעית[49].
[49] משפטי ארץ פרק כד סעיף ד.
אסור להשתמש בפירות שביעית לכיבוס ולניקוי. ולכן אין להשתמש בחומץ או במיץ לימון של שביעית להסרת כתמים מבגד או מכלי[51].
[51] משפטי ארץ פרק כד סעיף י.
אסור להכין כלים, בגדים ושרשראות מפירות שביעית[52]. שימוש זה – אין הנאתו וביעורו שווה כפי שביארנו במבוא לפרק, ולכן אינו בכלל השימושים שהותרו בפירות שביעית.
מותר לתלות בסוכה פירות שביעית לנוי, בתנאי שאינם מתקלקלים מחום השמש[53].
[52] משפטי ארץ פרק כד סעיף ב.
[53] משפטי ארץ פרק כד סעיף א.
צמחים הראויים למאכל אדם או מאכל בהמה, כתבן וכדומה, אסור להסיק בהם אש לחימום או לאפיה[54]. שימוש זה – אין הנאתו וביעורו שווה כפי שביארנו במבוא לפרק, ולכן אינו בכלל השימושים שהותרו בפירות שביעית.
ענפי עצים, אין בהם קדושת שביעית ומותר להסיק בהם את התנור.
[54] משפטי ארץ פרק כה סעיף י.
פירות שביעית בשדה
אסור לקטוף פירות שביעית כשהם עדיין בוסר ועדיין לא הגיעו ל'עונת המעשרות' שלהם (ברוב הפירות – עונת המעשרות היא כשהגיעו לשליש גידולם), שהרי הוא מזיק את הפירות שלא יוכלו להתפתח. ואפילו אם בדעתו לאוכלם כשהם בוסר, אסור לקטפם אז.
לכן, יש להזהר כשרוצים לקצוץ ענפי אילן המפריעים למעבר, גם כשאין בכך איסור מצד מלאכת גיזום, יש לוודא שאין עליהם פירות שביעית שאינם ראויים למאכל, שאם יש בהם פירות כאלו אסור לקוצצם[55].
האיסור לקטוף את הפירות הוא משעה שנעשו 'סמדר', כלומר: שהתחילו לגדול וניכר הפרי. קודם לכן אינם נחשבים כלל לפרי ואין בהם קדושת שביעית.
פירות שנשרו מעצמם, או שעברו וקטפום כשהם בוסר, מותרים באכילה ויש בהם קדושת שביעית.
[55] משפטי ארץ פרק יא סעיפים ז-ח.
גרעינים וזרעים של שביעית שהם ראויים למאכל אדם או למאכל בהמה, אסור להשתמש בהם לזריעה.
זרעים הראויים בעיקרם למאכל בהמה, אך כיום אין הדרך לתיתם לבהמה אלא להשתמש בהם לזריעה, אין בהם קדושת שביעית ומותר לזורעם[57].
זרעים שחיטאו אותם בחומר רעיל וכבר אינם ראויים למאכל אדם או בהמה, מותר לזורעם. אך אסור לחטאם בחומר זה מלכתחילה, ולפסלם בכך ממאכל אדם או בהמה.
[57] משפטי ארץ פרק כד סעיפים יא-יב.
[1] משפטי ארץ פרק כא הערה 1.
[2] משפטי ארץ פרק כא סעיף ב.
