עוד על מצוות שמיטה

שאלה

בביתי עציצים נקובים המונחים על גבי הרצפה ממש. דירתי היא בקומה הראשונה, אבל מתחת דירתי ישנו חניון, שתקרתו היא רצפת ביתי.

ברצוני לשאול האם דין העציצים שבביתי כדין עציץ נקוב, או שרצפת הבית והאויר שתחתיה חוצצים בינם לקרקע, ודינם כעציצים שאינם נקובים?

תשובה

יש הסוברים שהמרצפות הרגילות (בלטות) אינן חוצצות, והמונח על גבן כמונח על גבי הקרקע. ויש מחמירים בזה גם בקומות עליונות, כדוגמת המקרה שבשאלה, משום שהבית כולו נחשב מחובר לקרקע.

אך אם הריצוף בבית עשוי משיש או מקרמיקה, נחשב העציץ כאינו נקוב.

וכן אם שטחו מתחת לעציץ יריעת פי. וי. סי. נחשב העציץ כאינו נקוב.

ויש שכתבו שלפי המחמירים שרצפה בקומה העליונה אינה חוצצת, אזי גם אם העציץ עצמו מונח על גבי דבר המפסיק כגון יריעת פי. וי. סי. אלא שנופו נוטה חוץ מן היריעה ומאהיל על הרצפה, נחשב גם כן כעציץ שאינו נקוב.

אמנם יש אומרים שבכל אופן הריצוף הוי הפסק, ודינו כעציץ שאינו נקוב.

הרחבה

בשו"ת הרא"ש (כלל ב סימן ד) מובאת שאלה אודות כרם שניטע על הגג, וסבר השואל שיהיה דינו כגדל בעציץ שאינו נקוב ויהיה פטור מן התרומות והמעשרות ומן הערלה.

וזה לשון השאלה: "וששאלת בכרם הנטוע על הגג, ובנין הכרם כך הוא: בנה תחלה הגג בקורות גדולות ובנסרים מדובקין זה בזה, ואחר כך רצפו כלו ברובדין של אבן, ומלאו עפר ונטע כרם. וראית לדמות לעציץ שאינו נקוב שפטור מן התרומה, וכן יהיה פטור מן הערלה".

והשיב על כך הרא"ש: "יראה לי דכל כהאי גוונא חייב בתרומה ובערלה, דלא איירי בגמ' לפטור (בשאינו נקוב) אלא מן הזרוע בדבר המטלטל, כגון עציץ וספינה, דלא הוי זרוע בארץ ואין דרך לזרוע כך, ולא חייבה התורה להפריש מעשר אלא תבואת זרעך, כדרך שהעולם זורעין, והיוצא השדה שנה שנה וכו', אבל כשהוא נקוב חשוב כמחובר לארץ, כי השרשים יונקים יתקיימו מלחלוחית הארץ, וקרינן ביה היוצא השדה, וגם דרך לזרוע כך וכו'.

אבל בנדון זה, שמילא הגג עפר ונטע בו כרם, שהוא דבר קבוע, עדיף טפי מעציץ נקוב כו', כיון שהוא מחובר וקבוע ויונק מן הארץ, והאויר שתחת הגג לא מחשיב ליה כתלוש, וגם דרך העולם לזרוע כך". עד כאן לשון תשובת הרא"ש הנוגעת לענייננו.

ולכאורה ממה שכתב הרא"ש "כיון שהוא מחובר וקבוע ויונק מן הארץ", ניתן לדייק שכל בית, כיון שהוא מחובר לקרקע הרי הוא יונק מן הארץ, ולפי זה, עציץ נקוב בבית, יחשב כיונק מן הקרקע על אף שהבית מרוצף. ואם יניח בבית עציץ שאינו נקוב, או אפילו עציץ נקוב אבל נופו יוצא מן העציץ ומאהיל על גבי הריצוף, יחשב כעציץ נקוב, ויהיה דינו כמחובר לקרקע.

אמנם לכאורה אי אפשר לומר שזו כוונת הרא"ש, שהרי בגמ' (גיטין כב ע"א) מבואר שצונמא הוי הפסק, כלומר: שאם סלע קבוע בקרקע, ועל גביו מונח עציץ, הסלע מפסיק את יניקת העציץ מן האדמה, על אף שהסלע מחובר לקרקע.

וכך כתוב גם בפסקי הרא"ש (גיטין פרק ב סימן כב, ובתוספות הרא"ש שם כא ע"א), שעציץ המונח בעלייה נחשב כמנותק מן הקרקע. דברי הרא"ש שם נסובים אודות קניית זרעים שבעציץ בקניין משיכה, וכתב שכל עוד שהזרעים יונקים מן הקרקע לא קנאם במשיכה, אך כאשר העציץ מונח בעלייה קנאם במשיכה. וזה לשונו: "וקמ"ל דלא גזר אביי היכא דיהיב לה העציץ בהפסקת יניקה, כגון בעלייה, או שיש דבר מפסיק בין העציץ לקרקע, אטו היכא דלא יהיב בהפסקת יניקה". הרי שסבירא להרא"ש שהעלייה גורמת להפסק היניקה.

ומשום כך צריכים אנו לפרש שמה שכתב בתשובה הנזכרת לגבי הכרם שבעלייה, שהוא חמור אף מעציץ נקוב "כיון שהוא מחובר וקבוע ויונק מן הארץ", כוונתו לומר כך, שכיון שהאדמה שהכרם נטוע בה היא מחוברת בגג, שהוא מחובר לקרקע, הרי גם היא נתבטלה לקרקע ודינה בעצמה כקרקע, והרי נמצא שהכרם יונק מן הארץ, כלומר מן האדמה שבגג שדינה בעצמה כארץ.

וכך ביאר גם החזו"א (עוקצין סימן ד ס"ק ד) את סברת הרא"ש: "דגג שהוא קבוע ומחובר חשוב שדה".

ולפי זה נמצא שהרא"ש מסכים עם דעת השואל בזה שגג העליה מפסיק את יניקת הכרם מקרקע עולם, ומשום כך סבור היה השואל לדמותו לעציץ שאינו נקוב. אבל בתשובתו חידש הרא"ש שכיון שהאדמה שבגג מחוברת לקרקע, אינה צריכה לינוק מן הקרקע, לפי שדינה בעצמה כקרקע.

ולפי זה יובן היטב הלשון שכתב הרא"ש בתחילת דבריו: דלא איירי בגמ' לפטור (בשאינו נקוב) אלא מן הזרוע בדבר המיטלטל, כגון עציץ וספינה, דלא הוי זרוע בארץ וכו'. וכוונתו לומר שמה שפטרו בעציץ שאינו נקוב לפי שאינו יונק מן הקרקע, הוא דוקא בדבר המיטלטל, שאינו נחשב בעצמו כחלק מהקרקע, אבל עציץ הקבוע בבנין כאותה אדמה שעל הגג, כיון דהבית מחובר לקרקע, נעשית אף היא כחלק מהקרקע.

ולפי זה נראה שכאשר מניח עציץ נקוב על גבי רצפת הבית, ואדמת העציץ אינה מחוברת לקרקע, נוכל להחשיבו כעציץ שאינו נקוב. שהרי לפי האמור גם הרא"ש מסכים שרצפת הבית חוצצת את היניקה מן הקרקע, והרי באופן זה ממש הגדירו הרא"ש כעציץ שאינו נקוב לענין קנין משיכה.

וכן צידד הגרי"ש אלישיב (קובץ תשובות חלק א סימן רלב), וז"ל: "ואין לנו לפי זה למילף מתשובת הרא"ש דהזרעים הגדלים בעפר על פני הגג, על אף שיש אויר וחלל מפסיק בין הגג לקרקע, לעולם הם יונקים מן האדמה שתחת האילן. דעיקר החיוב הוא בגלל שהם זרועים במקום קבוע. ואם כן, בהניח עציץ נקוב על גג, ללא עפר על פני הגג, אין דינו כמחובר. שהרי בכהאי גוונא לא שייך לומר שהשרשים יונקים מלחלוחית הארץ". וסיים שם הגרי"ש אלישיב שכך כתב גם בשו"ת בית דוד (סימן א). וכן כתב בספר חידושים וביאורים (דמאי סימן ט ס"ק ח).

בלשון החזו"א הנוגעת לענייננו יש מקום לעיון. אחרי שכתב (סימן כב ס"ק א) שהמקיל לזרוע בעציץ שאינו נקוב בבית יש לו על מי לסמוך, כתב וז"ל: "ובין של עץ ובין של חרס יש להקל כו', וכל שכן בעומד על רצפה של אבן, שאינו יונק מן הארץ". משמע מלשון זה שרצפה של אבן מפסיקה היניקה, ואפילו עציץ נקוב שעל גבה נחשב כאינו נקוב.

אמנם אחרי כן הוסיף וכתב: "ויש ליזהר שלא יצאו הנופות חוץ לעציץ, שאז דינו כמחובר". משמע שאם יצא הנוף מן העציץ והאהיל על הקרקע דינו כמחובר על אף שהוא עומד על גבי רצפת אבן, ואם כן הרי הוא הדין בעציץ נקוב המונח על גבי רצפת אבן, שאינו חשוב כמופסק.

ודוחק לומר דכאשר הנוף יוצא על גבי הקרקע זה חמור יותר מעציץ נקוב, שכיון שהוא לגמרי מחוץ לעציץ יונק טפי.

ויש לומר, שמה שכתב החזו"א בסוף דבריו שיש ליזהר שלא יצאו הנופות חוץ לעציץ, שם מדובר כשהעציץ עומד על גבי הקרקע ממש, לא על רצפת אבן. ואמנם כשדיבר בתחילת דבריו על אופן שנופו אינו יוצא, דחשיב כאינו נקוב, הוסיף דכל שכן כשהוא על רצפת אבנים, דודאי נחשב כאינו נקוב. אך מה שכתב אחרי כן שיש להחמיר בנוף היוצא, שם מדבר באופן שהוא מונח על הקרקע ממש.

ומכל מקום דעת החזו"א להחמיר בעציץ שאינו נקוב שעומד על גבי המרצפות, כמו שהעיד בשמו בשו"ת שבט הלוי (חלק ו סימן קסז), וז"ל: "ודע דמש"כ החזו"א (סימן כב ס"ק א) שם, "וכ"ש בעומד על רצפה של אבן שאינו יונק מן הארץ", אין כוונתו רצפה הרגילה שלנו שקוראים באלאטען (בלטות), דבדידי היה עובדא עם הגאון חזון איש זה לי שלשים שנה, שדעתי היתה אז שרצפה הרגילה הנ"ל הוי כאבן ומפסקת בין עציץ לקרקע, ונקרא לעולם אינו נקוב, והחזו"א התווכח אתי ואמר דרצפה זאת אינה מפסקת והעציץ יונק מבעדה מן הקרקע. ושוב אחרי זמן הרימותי עציץ כזה ואבן הרצפה מן הקרקע, וראיתי ברור שכנגד נקב העציץ היה חלול כמו נקב באבן הרצפה על השכבה העליונה, וניכר לעינים שזה מכח משיכת קרקע העציץ על ידי נקב שלו ואין האבן מפסיק, ואמרתי ברוך שבחר בחכמים ובמשנתם. ועל כרחנו מה שכתב החזו"א דכל שכן בעומד על רצפה של אבן, רצונו לומר אבן ממש, אבל אבני רצפה דידן אינם מפסיקים".

הרי שבעל שבט הלוי אכן הבין מלשון החזו"א הנזכר שרצפת אבן חוצצת יניקה, וכמו שהבאנו מהגמ' בגיטין ומפסקי הרא"ש שם, אבל פירש שכל זה אמור רק ברצפת אבן ממש, לא במרצפות שלנו, שהן גרועות מאבן ואינן מפסיקות את היניקה.

וכן כתב בעל שבט הלוי בתשובה נוספת (חלק ז סימן קפד): "בענין עציץ נקוב העומד על גבי מרצפת בית או מרפסת. כך קבלתי ממרן הגאון החזו"א זי"ע, דאינו מפסיק. דדוקא אבן ממש כגזית וכו' מפסיק, אבל 'באלאטען' אלה, ובפרט המין הגרוע, הם תערובת עפר וחצץ, ורק שכבה קטנה מלמעלה שדומה קצת לאבן".

וכעין זה כתב בחידושים וביאורים (דמאי שם), שמה שמשמע בחזו"א להחמיר כשהנוף יוצא מן העציץ אף על גבי רצפת אבנים, היינו משום שרצפת אבנים שלנו הוא תערובת של מלט חול ואבנים, וחלחולי מחלחלי דרכם, ויש יניקה דרכם לקרקע עולם, ובזה די להחשיב העציץ נקוב למחובר לקרקע עולם.

אלא שיש להסתפק האם מה שהחמיר החזו"א במרצפות שלנו, הוא גם בקומה עליונה, שגם אויר מפסיק בין המרצפות לקרקע, או שמא דווקא בקומת הקרקע החמיר שאין הרצפה מפסקת בין העציץ לקרקע.

ואין להוכיח ממה שכתב בשו"ת הרא"ש שגם בנוטע על הגג חשוב כמחובר, שהוא הדין בעציץ המונח בקומה עליונה. דשאני התם שנוטע על הגג עצמו, וכיון שכל הבית נחשב מחובר לקרקע, נחשב כזורע בקרקע. מה שאין כן בזורע בעציץ, כמו שחילקנו לעיל.

ויעויין בחיי אדם (הלכות שבת כלל יב), לעניין התולש מן העציץ בשבת, וזה לשונו: "וכבר כתבנו לעיל (כלל יא סעיף ד) מחלוקת הפוסקים, שיש אומרים שכל כלי עץ דינו כנקוב, ויש אומרים כל כלי חרס, ואם כן כל הכלים, אפילו שאינם מנוקבים, אפילו עומדים עכשיו בבית ועלייה, הוי ספק דאורייתא, והתולש מהן הוי שגגת חטאת". משמע שגם עציץ שבעלייה דינו כמחובר.

וכן בשבט הלוי (חלק ז שם) כתב: "המדובר עם החזו"א היה גם בקומה למעלה, היות כי עצם המרצפות אלה הם רובם עפר, וגם כרגיל עושים שכבת עפר פשוטה למטה מן הרצפה הזאת, וכבודו כתב בעצמו דכזה אפילו בגג נחשב כקרקע עולם ממש". ונראה שכוונתו לומר שאף על פי שאין העציץ יונק מקרקע העולם, מכל מקום הוא יונק מן העפר הנמצא תחת המרצפות, ועפר זה דינו כקרקע משום שהוא מחובר לקרקע, וכמו שביארנו לעיל בסברת תשובת הרא"ש.

וסברא זו כתב גם הגרי"ש אלישיב (קובץ תשובות שם): "ואכתי יש לדון כי המלט המעורב בחול וחצץ שבו מכסים תקרת הבית, שמא דינו כאילו מלאו הגג בעפר, והעציץ המונח עליו אולי שואב מלחלוחיתו ויונק ממנו". והגריש"א מכריע שם להלכה, שכשהעציץ מונח בתוך הבית, והרצפה מכוסה בפי. וי. סי., יש לדונו כעציץ שאינו נקוב גם אם הנוף יוצא מחוץ לעציץ.

ובמשפטי ארץ (פרק ח הערה 20) כתב שלמעשה הורה הגריש"א להקל בקומה גבוהה גם אם הרצפה אינה מכוסה כלל, ובקומת הקרקע אפשר להקל אם שטחו יריעת פי. וי. סי. מתחת לעציץ.

ובשו"ת מנחת שלמה (סימן מא אות ב) מצדד שעציץ נקוב המונח על רצפת הבית בקומת קרקע, דינו כמחובר לארץ. אבל עציץ המונח בקומה עליונה, הגם שבתשובה הנזכרת נראה שמסתפק קצת בזה, מכל מקום בתשובה שנדפסה בסוף משפטי ארץ כתב הגרש"ז אויערבאך שמסתבר שדינו כעציץ שאינו נקוב.

העולה מכל דברינו: עציץ המונח בקומה עליונה, אם הוא מונח על דבר המפסיק, כגון רצפת אבן ממש או שיש, לכו"ע הוי הפסק. ובחזו"א כתב להקל בענין זה גם בעציץ של חרס, הגם שנחלקו בו אם דינו כנקוב, ולכן ניתן להקל גם כאשר הריצוף עשוי מקרמיקה. אולם בסוגי ריצוף שעשוים מחול ועפר יש מחמירים להחשיבו כנקוב גם בקומה עליונה. והגרי"ש אלישיב והגרש"ז אויערבאך צידדו להקל בקומה עליונה. ואף להמחמירים, יש להקל בענף היוצא מעציץ שאינו נקוב.