עוד על מצוות שמיטה

תגיות קשורות

שאלה

במשך שנת השמיטה אנו מבשלים מרקים ותבשילים שונים מירקות ופירות הקדושים בקדושת שביעית.

ברצוני לשאול, האם בהמשך השנה, כאשר יגיעו זמני הביעור של הירקות והפירות, יהיה עלי להגעיל את הסירים מכיון שבלוע בהם טעם הפירות שעבר זמן ביעורם?

תשובה

אין צורך להגעיל את הכלים לאחר זמן הביעור.

ואף על פי שגם טעם של פירות שביעית חייב בביעור (כמו שנתבאר בתשובה הקודמת), היינו דווקא כאשר הטעם הזה בלוע במאכלים או בפירות אחרים, והינו ראוי לאכילה. אבל טעם שבלוע בכלים, אנו נוקטים שאינו טעון ביעור, ולכן גם אינו נאסר לאחר זמן הביעור. ולכן אין צורך להגעיל את הכלים לאחר זמני הביעור של הירקות והפירות הבלועים בהם.

הרחבה

בתשובה הקודמת ביארנו שטעם של פירות שביעית חייב גם כן בביעור. כלומר: פירות שביעית שנתבשלו עם פירות אחרים קודם זמן הביעור, בהגיע זמן הביעור יש לבער את כל התערובת, כמו שנפסק ברמב"ם (שמיטה פרק ז הלכה כב): "חרובין של שביעית שכבשן ביין ששית, או ביין מוצאי שביעית, חייב לבער היין, שהרי טעם פירות שביעית בו". הרי לנו שחובת ביעור חלה גם על טעם.

ועוד מצאנו, שהמבשל פירות שביעית שכבר עבר זמן ביעורם, הכלים טעונים הגעלה. כך כתב בדרך אמונה (שמיטה פרק ח ציון ההלכה ס"ק ז) בשם הגרי"ש אלישיב: "והמשאיל כלי בישול לחשוד שמשתמש בפירות שביעית שנאסרו לאחר הביעור, או הספיחין, הכלים טעונין הגעלה. ולכן מותר לסרב להשאילם אף על פי שאפשר שישתמשו להיתר".

הרי שפירות שביעית שלא נתבערו דינם כשאר מאכלות אסורות, ובליעתם אוסרת את הכלים כמו שאר המאכלות האסורות.

ואם כן, מדוע באמת אין צורך להגעיל את הכלים שבלעו מפירות שביעית קודם הביעור, והרי הטעם הבלוע בהם חייב אף הוא בביעור, ואחרי הביעור הרי הוא אסור, ומה ההבדל בין כלים אלו – לבין כלים שבשלו בהם פירות אחר זמן ביעורם.

ואף על פי שכלים אלו בלעו את הטעם בעודו מותר, אין בכך כדי לפטרם מהגעלה. שהרי כלים שמבשלים בהם חמץ כל השנה, אם רוצים להשתמש בהם בפסח הרי הם טעונים הגעלה, אף על פי שבשעה שבלעו היה החמץ מותר.

ואכן, בפירוש הר"ש סיריליאו על הירושלמי (שביעית פרק ט הלכה ח) נוקט שגם כלים אלו טעונים הגעלה, כמו כלים שבלעו חמץ. ולפי דבריו יוצא שכל כלי המטבח טעונים הגעלה והכשרה כמה וכמה פעמים במהלך השביעית והשמינית. ובוודאי שאין המנהג כך, אלא שצריך להסביר מדוע.

להסבר הענין נביא את דברי המנחת שלמה (חלק א סימן נא אות יט): "כלים שנתבשלו בהם פירות שביעית – אין הבלוע חייב בביעור, ואין צריכים להגעילן לאחר זמן הביעור. אולם הר"ש סיריליאו בפ"ט משביעית דף קנ"ז מצריך הגעלה כמו בפסח… אבל מ"מ צריך עיון, דנראה שהחיוב לשרוף לאחר הביעור מסתעף רק מן החיוב לאכול ולחלק לעניים בשעת הביעור, כמבואר ברמב"ם פרק ז הלכה ג והלכה ה, ואילו לענין הבלוע בדופני הקדירה צריך עיון אם שייך חיוב אכילה או חלוקה לעניים בשעת הביעור, ואם כן, מאי טעמא יתחייב אחר כך לשרוף".

כוונת דבריו, שהגם שבתשובה הקודמת למדנו שטעם פירות שביעית חייב בביעור, היינו דווקא כשהוא בלוע בפירות או במאכלים אחרים שניתן לחלקם ולאכלם. בטעם כזה ניתן לקיים את מצות הביעור שהיא לחלקם לעניים ולכל מאן דבעי לאכלם. אבל טעם שבלוע בכלים, הרי לא ניתן לאכלו, ובוודאי לא לחלקו לאחרים, ונמצא שלא חלה עליו כלל מצות הביעור, ומשום כך גם אינו נאסר באכילה, וזאת לפי מה שנתבאר בתשובה ט בשם ספר החרדים, ששורש איסור אכילה לאחר הביעור נובע מכך שלא נתקיימה המצוה בפירות. ולכן בטעם זה שאין חובה לבער, גם אין איסור אכילה לאחר הביעור.

טעם נוסף לדבר כתב בקהלות יעקב (שביעית סימן כג), לפי דברי הרמב"ם (שמיטה פרק ז הלכה ו): "הכובש שלשה כבשים בחבית אחת כו', ואם התחיל בה הרי הכל כמבוער". כלומר: אם החבית נפתחה והתחיל לאכול ממנה קודם זמן הביעור, אין חובה לבערה, ומותר להמשיך ולאכול ממנה כרגיל. ומקור דבריו הוא מן הירושלמי (שביעית פרק ט הלכה ד). אלא שיש להבין את טעם הדין.

ובדומה לזה שנינו (מעשר שני פרק ה משנה ו): "התבשיל, בית שמאי אומרים צריך לבער ובית הלל אומרים הרי הוא כמבוער". המשנה שם מדברת לענין מצות ביעור מעשרות, שאם נותרו לו פירות מעשר שני עליו לאוכלם עד זמן הביעור, ואומרת המשנה שאם נותר לו תבשיל של פירות מעשר שני, לדעת בית הלל אינו צריך לבערו עד הביעור. ומפרש שם הרמב"ם (בפירוש המשנה מעשר שני שם): "ואם היה לו תבשיל של מעשר שני, בית הלל אומרים הרי הוא כמבוער, מפני שהוא מתקלקל אם נשאר".

ובפירוש הרא"ש והרע"ב שם מבואר שדין זה נכון גם לגבי ביעור שביעית, שכל מה שדרכו להתקלקל אם נשאר – אינו חייב בביעור. ולפי זה מובנת כוונת הרמב"ם שאם התחיל בחבית, כלומר: שפתח את חבית הכבשים, ששוב אינה נשמרת לזמן ארוך, הרי היא כמבוערת ואינו חייב לבערה בזמן הביעור.

ולפי זה מובן גם מפני מה אין מבערים את הטעם הבלוע בכלים, שהרי מיד שנאכל המאכל דרך הבליעות להתקלקל, והרי הוא כמבוער.

סוף דבר, הטעם הבלוע בכלים אינו חייב בביעור, אם מפני שאינו ראוי לאכילה ולחלוקה – כסברת המנחת שלמה, ואם מפני דיש בו את ההיתר של התחיל בחבית – כסברת הקהילות יעקב, ולפיכך אינו נאסר גם אחרי הביעור.

ולכן אין אנו נוהגים להגעיל את הכלים לאחר זמני הביעור של הירקות והפירות השונים, ודלא כהר"ש סיריליאו שהחמיר בזה.