עוד על מצוות שמיטה

שאלה

קיבלתי ארגז עם ירקות מעין יהב, הנמצאת בערבה הצפונית. האם יש בירקות אלו איסור ספיחין וקדושת שביעית?

תשובה

דין הישוב עין יהב, וכל איזור הערבה הצפונית, שנוי במחלוקת. יש אומרים שהוא נחשב כחוץ לארץ ואין שם קדושת שביעית ולא איסור ספיחין, ויש אומרים שיש לחשוש שמא הוא מארץ ישראל, וכן היתה דעת הגרי"ש אלישיב זצ"ל, ולפי זה יש לנהוג קדושת שביעית בפירות שגדלו שם, ויש לנהוג איסור ספיחין בירקות שנזרעו שם.

איזור הערבה הדרומית, מן המעלה ה-30 ולדרום, נחשב בוודאות כחוץ לארץ.

הרחבה

נרחיב קצת בענין הגבול הדרומי של ארץ ישראל.

בפרשת מסעי מתואר קו הגבול הדרומי, ממזרח למערב. וזה לשון הכתוב (במדבר לד, ג-ה): "והיה לכם פאת נגב ממדבר צין על ידי אדום, והיה לכם גבול נגב מקצה ים המלח קדמה. ונסב לכם הגבול מנגב למעלה עקרבים ועבר צנה, והיו תוצאתיו מנגב לקדש ברנע, ויצא חדר אדר ועבר עצמונה. ונסב הגבול מעצמון נחלה מצרים, והיו תוצאותיו הימה".

הרי שנקודת הגבול הדרומית מזרחית היא קצה ים המלח, ומשם פונה הגבול מערבה דרך מעלה עקרבים, צין, קדש ברנע, חצר אדר, עצמון, עד נחל מצרים המתחבר לים הגדול.

יש שניסו לזהות את המקומות המתוארים בכתוב, על פי שמות ערביים של ישובים וכפרים, מתוך הנחה ששמות אלו השתלשלו במשך הדורות מן השמות המקוריים שנקראו בהם בימי קדם.

אך החזו"א (שביעית סימן ג ס"ק יח ד"ה ולענין) נקט שאין לסמוך על השערות אלו, וכתב: "אין אנו בטוחים אם אפשר לסמוך על מפת הארץ, שלא דקדקו בדברי חז"ל, ושמות הערים ומקומותיהן נשתנו ויש שנמחקו זכרם ובנו על אומדנות". והוסיף (שם ס"ק יט): "כי בהמשך הזמן נהרסו וחזרו ונתיישבו, ופעמים נעתקו ממקומן הראשון, ופעמים נשתנו השמות".

גם בדרך אמונה (תרומות פרק א ביאור הלכה ד"ה מאשקלון) כתב: "ראיתי מה שכתבו בזה המלקטים האחרונים, וראיתי שכל דבריהם הם השערות נסמכות על שמות הערביים שקורין למקומות ההם, וכמובן שאין מזה ראיה נכונה לסמוך על זה".

מלבד האמור שאין בידנו לזהות כיום את המקומות המתוארים בכתוב, הרי שנחלקו חכמי דורנו גם בכמה שאלות יסודיות בנוגע לגבול הדרומי. ונפרט אחדות מהם בקצרה:

א. נקודת הגבול הדרומית-מזרחית נתבארה בפירוש: קצה ים המלח. אך נחלקו חכמי דורנו האם קצה ים המלח כיום הוא באותו מקום בו קבעה התורה את הגבול, או שבמשך הדורות התקטן ים המלח בצורה משמעותית מכפי שהיה, כפי שטוענים החוקרים, ונמצא שקצה ים המלח כיום אינו נקודת הגבול שקבעה התורה. ויעויין בספר ישא יוסף (שביעית סימן י אות א) שהרחיב בענין זה.

ב. עוד דנו חכמי דורנו האם קו הגבול היוצא מ'קצה ים המלח', פונה מיד מערבה, או שהוא נמשך עוד לדרום, ורק בהמשך דרכו הוא פונה מערבה ובהמשך לעבר הים הגדול. יש הטוענים שמיד מ'קצה ים המלח' פונה הגבול מערבה, לפי שאם היה נמשך לדרום מערב, לא היתה מציינת התורה את קצה ים המלח כגבול נגב. אך עדיין יש לטעון שאולי אמנם בקצה ים המלח פנה הגבול מערבה, אך בהמשך דרכו פונה הגבול דרומית מערבית וכולל בתוכו עוד שטחים, גם שטחים שהם מדרום לים המלח. ויעויין בספר ישא יוסף (שם) שהרחיב גם בענין זה.

ג. בכלל הנידון הקודם, ישנו ויכוח אודות 'מעלה עקרבים', שהוא נקודת הציון השניה שנותן הכתוב לקו הגבול הדרומי. יש הטוענים שהכוונה לג'בל חניזרה, שהוא כשלושים ק"מ דרומית מזרחית לים המלח (תבואות הארץ). ויש הטוענים שהוא המקום הנקרא כיום מעלה עקרבים, כארבעים וחמשה ק"מ דרומית מערבית לים המלח (עי' בספר משנת יוסף). ויש אומרים שהיא העיר עקבה, באזור אילת, כמאה וארבעים ק"מ מדרום לים המלח (הגרי"מ טיקונצ'נסקי בספרו עיר הקודש והמקדש, חלק ג עמ' רסד).

ד. עוד נחלקו הפוסקים מהו 'נחל מצרים', שבצד דרום מערב. ברש"י (בפרשת מסעי, במדבר לד, ג בד"ה ממדבר צין, ובעוד מקומות) משמע שהכוונה לנהר הנילוס, ואילו בספר כפתור ופרח (פרק יא) כתב שהכוונה לואדי אל עריש, הנמצא כיום בתחום העיר עזה.

מכל הנידונים הללו נובעת המחלוקת שבין פוסקי זמננו, האם אפשר לקחת ירקות מאיזור הערבה הצפונית: נאות הכיכר, חצבה, עין יהב ופארן, או שאיזור זה הוא עדיין בכלל ספק ארץ ישראל, עד הערבה הדרומית.

בספר משנת יוסף (חלק א סימן מז) וכן בפירושו על מסכת שביעית (פרק ו משנה א) האריך בדברי מחברי זמננו בענין זה, והעלה שאיזור הערבה הצפונית הוא בכלל חוץ לארץ, שאין בו איסור ספיחין וקדושת שביעית.

וכן נקט גם בשו"ת אור לציון (שביעית פרק ו תשובה א), והוסיף שלדעתו גם איזור נאות הכיכר, הסמוך מאד לים המלח, הוא בכלל חוץ לארץ, ואין בו איסור ספיחין וקדושת שביעית.

בספר דרך אמונה (תרומות פרק א הלכה ז, ביאור הלכה ד"ה מאשקלון) נקט שהגבול הדרומי של ארץ ישראל מתמשך לאורך שני נחלים, מים המלח מתמשך הגבול לאורך נחל צין, עד שהוא מגיע לנחל מצרים ומשם לים הגדול. וכתב שם שנחל צין התייבש במשך השנים בכמה מקומות, ומודפס שם גם שירטוט שמתאר את הגבול הדרומי. לשיטת הדרך אמונה, העיר ירוחם היא בתוך ארץ ישראל, אך העיר מצפה רמון היא כבר בחוץ לארץ. גם בספר חוט שני נקט באופן דומה.

אמנם בדרך אמונה (שם) כתב ששלח את דבריו לחמיו, מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל, וכתב לו: "עברתי על מה שכתב בענין הגבול הדרומי של ארץ ישראל. הן אמנם הדברים בנויים ומיוסדים על מקורות נאמנים: בבלי, ירושלמי תוספתא, ראשונים ואחרונים, עם כל זאת להורות על פי זה הלכה למעשה, הלכה ומורין כן, לעניות דעתי אכתי מידי ספיקא לא נפקי עד יבוא ויורה צדק".

בספר ישא יוסף (שביעית סימנים י-יז) האריך ראש בית המדרש הגר"י אפרתי שליט"א בבירור דעת הגרי"ש אלישיב זצ"ל, שקשה מאד להכריע בבירור את גבולות ארץ ישראל, ולכן יש להחמיר בכל המקומות שיש לחוש לגביהם שמא הם מארץ ישראל.

אמנם יש בידינו עדות שמרן החזו"א החזיק שהעיר אילת היא בוודאי מחוץ לארץ, ואף לגבי הישוב יטבתה, שהוא מעט צפונה מאילת החזיק החזו"א שהוא כחוץ לארץ, ולכן הורה הגרי"ש אלישיב שמותר לקחת ירקות ממקומות אלו, ואין בהם כלל קדושת שביעית ואיסור ספיחין.

עוד מביא בישא יוסף (שם) את הוראת גדולי תלמידי החזו"א שניתן ליטול ירקות מגרופית ויטבתה, ושכך עשו בועדת השמיטה בבני ברק.

והנה מה שהזכירו תלמידי החזו"א את הישובים יטבתה וגרופית, לא הזכירום בתורת נקודת גבול, שמצפון להם הוא בספק ארץ ישראל, אלא שבזמן החזו"א היו הם הישובים היחידים באזור הערבה הדרומית. וכיום שנתווספו ישובים נוספים באיזור הערבה הדרומית, הורה הגרי"ש אלישיב זצ"ל שיש לקבוע לנקודת הגבול את המעלה ה-30, ומשם ולדרום הוא בוודאי חוץ לארץ.

וסמך בזה על מה שכתב הרמב"ם בהלכות קידוש החודש (פרק יח הלכה טז) שתחום הארצות המכוונות כנגד ארץ ישראל הוא בין המעלה ה-30 לבין המעלה ה-35. ובכפתור ופרח (סוף פרק ט) כתב שגבולות אלו שהזכיר הרמב"ם הן תחומי הגבול של ארץ ישראל. ולכן עד המעלה ה-30 יש עדיין לחוש לספק ארץ ישראל, ומשם ואילך הוא בוודאי חוץ לארץ.

ולפי זה יש להתיר לקחת ירקות גם מן הישוב קטורה, וכן מחלק משדות הישוב יהל, שאף הם בכלל חוץ לארץ.

והעולה מדברינו שלדעת הגרי"ש אלישיב זצ"ל אין לקחת ירקות מאיזור הערבה הצפונית והתיכונה, עד קו המעלה ה-30, ובכל איזור זה יש לחוש שמא הוא מארץ ישראל, ואסור לעבוד שם, והפירות הם בחשש קדושת שביעית והירקות שנזרעו שם הם בחשש ספיחין.