שאלה
במרפסת ביתי גדלים עצים ופרחים שונים, בעציצים ובכדים. האם מותר לטפל בעציצים אלו בשנת השמיטה? האם הלכות עבודת הארץ נוגעות גם לצמחים הגדלים בעציצים?
תשובה
עציצים וכדים שנמצאים במרפסת שאינה מקורה, דינם כקרקע לענין שמיטה. הטיפול בהם ייעשה אך ורק לפי כללי הטיפול בצמחי הגינה, ההשקיה מותרת לצורך קיום הצמחים בלבד, וכן מלאכות דרבנן מותרות רק להצלת הצמחים ממוות, או מנזק חמור.
לגבי עציצים וכדים הנמצאים במרפסת מקורה, או בתוך הבית, עיין להלן כאן.
הרחבה
נקדים תחילה, שיש הבדל יסודי בין עציץ נקוב, לבין עציץ שאינו נקוב. עציץ נקוב המונח על גבי קרקע, דינו כמחובר ממש לקרקע. לעומת זאת עציץ שאינו נקוב, אינו נחשב כקרקע מן התורה, כי אם מדרבנן.
וכך מבואר בגמ' (שבת צה ע"א), שהתולש מעציץ נקוב בשבת חייב חטאת, ואילו התולש מעציץ שאינו נקוב פטור מחטאת, אבל אסור מדרבנן.
וכן שנינו לגבי תרומות ומעשרות (דמאי פרק ה משנה י): "עציץ נקוב הרי זה כארץ. תרם מהארץ על עציץ נקוב, מעציץ נקוב על הארץ, תרומתו תרומה". כלומר: חיובם של הפירות הגדלים בעציץ נקוב הינו חיוב גמור, וניתן להפריש מהם אף על טבל גמור. ומאידך (במשנה שם): "משאינו נקוב על הנקוב – תרומה ויחזור ויתרום", כלומר: הגדל בו חייב בתרומות ומעשרות, אבל חיובו הוא מדרבנן ולפיכך אם הפריש ממנו על הגדל בעציץ נקוב לא יצא.
וכן מבואר בגמ' בכמה מקומות (ברכות מז ע"ב, שבת קכח ע"א, עירובין לא ע"ב, ובעוד מקומות), שהגדל בעציץ שאינו נקוב חייב במעשרות מדרבנן.
וכן לענין כלאי הכרם (כלאים פרק ז משנה ח): "עציץ נקוב מקדש בכרם, ושאינו נקוב אינו מקדש". כלומר: המניח עציץ נקוב של זרעים בכרם, נחשב כזורע את הכרם בכלאים והגדל בו אסור בהנאה, אבל המניח עציץ של זרעים שאינו נקוב בכרם, אין הגידולים נאסרים בהנאה, אמנם אסור לעשות כן מדרבנן כמבואר ברמב"ם (כלאים פרק ה הלכה טז).
הרי שעציץ נקוב נחשב מן התורה כמחובר לקרקע, ואילו עציץ שאינו נקוב, מן התורה נחשב כתלוש, ואילו מדרבנן נחשב אף הוא כקרקע.
ולכאורה היה נראה שהוא הדין לענין שביעית, עציץ נקוב נחשב כקרקע מן התורה, ועציץ שאינו נקוב נחשב כקרקע מדרבנן, וכל המלאכות האסורות בקרקע אסורות בו מדרבנן.
ובנידון דידן, העציצים המונחים במרפסת הבית, אף אם הם מוגדרים כעציץ שאינו נקוב (כגון שהם מונחים על גבי צלחת שמפסיקה את היניקה, או שהמרצפות עצמן מפסיקות את היניקה, ופרטים אלו נידונים בהרחבה בתשובה ו), מכל מקום דינם כקרקע מדרבנן, ונוהגים בהם כל דיני השביעית מדרבנן.
אלא שהחזו"א (סי' כב ס"ק א) נסתפק בעצם הדין, האם גם לגבי שביעית גזרו חכמים על עציץ שאינו נקוב שייחשב כקרקע. וז"ל החזו"א: "לא מצינו שגזרו בעציץ שאינו נקוב לענין שביעית".
ולכאורה יש להביא ראיה שגם לענין שביעית גזרו רבנן בעציץ שאינו נקוב, מן הגמ' במס' מנחות (דף ע ע"א): "אמר רב טביומי בר קיסנא אמר שמואל הזורע כלאים בעציץ שאינו נקוב אסור. אמר אביי, בשלמא אי אשמעינן לוקה מכת מרדות מדרבנן שפיר, אלא אסור, מאי קמ"ל, דמדרבנן הויא זריעה, תנינא, תרם משאינו נקוב על הנקוב תרומה, ויחזור ויתרום".
מבואר שפשוט לו לאביי שאם חייבו תרומות ומעשרות מדרבנן בעציץ זה, בוודאי שגם אסרו מדרבנן לזרוע בו כלאים. הרי שאביי סובר שחכמים לא חילקו בגזרת עציץ שאינו נקוב בין הדינים התלויים בארץ, ואם כן מסתבר שגם לענין שביעית ייחשב עציץ שאינו נקוב כקרקע.
אמנם החזו"א (סימן כו ס"ק ד) כתב דיש לדחות ראיה זו, שאף על פי שלא נראה לאביי לחלק בין כלאים למעשר, מכל מקום בין שביעית לכלאים ומעשר יש טעם לחלק, שיש לומר שלא גזרו חכמים שביעית בעציץ שאינו נקוב כיון שיש בזה משום חיי נפש. שהרי לא השוו חכמים גזרתם בכל מקום לגמרי, שהרי לענין כלאים לא גזרו חכמים בעציץ שאינו נקוב שיהיה אוסר את הגידולים בהנאה, כעציץ נקוב, ולא גזרו בו אלא שיהיה אסור להניחו בכרם. ואם כך יש לומר שלענין שביעית לא גזרו בו כלל, משום חיי נפש.
ובשו"ת מנחת שלמה (חלק א סימן מא אות ד) כתב סברא נוספת לחלק בין שביעית לשאר דינים התלויים בארץ, שיש לומר שלא גזרו חז"ל בעציץ שאינו נקוב אלא באיסורים שנוהגים בכל השנים, כגון כלאים ומעשרות, ואילו בשביעית שאינה נוהגת אלא משבע שנים לשבע שנים לא גזרו.
אולם במנחת שלמה (שם) הביא ראיה שגזרו בשאינו נקוב גם לענין שביעית, מן התוספתא (שביעית פרק ד): "הטומן את הלוף בשביעית, רבי מאיר אומר דרך ארץ טומנו בעציץ כדי שלא יצמח", וכתבו הראשונים (גיטין ז ע"ב) דמיירי בעציץ שאינו נקוב, ומשמע שרק להטמין מותר, אבל לזרוע אסור אף בעציץ שאינו נקוב.
ובחזו"א (שם), דחה ראיה זו, שעיקר כוונת התוספתא לומר שאסור לטמון את הלוף בקרקע בלא עציץ. ולפי זה צריך לדחוק שמה שנקטה התוספתא שבעציץ מותר להטמין, לאו דוקא, והוא הדין שמותר גם לזרוע בתוכו, אלא שהתוספתא באה להשמיענו שאפילו לטמון אין היתר כי אם בתוך עציץ, וצ"ע.
להלכה, הגם שצידד החזו"א שיש סברא לומר שלא גזרו חכמים בשביעית על עציץ שאינו נקוב, למעשה דעתו שאין להקל בזה, ומשום שבפשטות משמע מכל הסוגיות שהבאנו שאין חילוק בין שביעית לכלאים ומעשר.
[אך בעציצים שאינם נקובים המונחים בתוך הבית צידד החזו"א להקל, משום שיש לצרף סברא זו עם שיטת הפאת השולחן, שמקיל בתוך הבית אף בעציץ נקוב, וכפי שיתבאר בהרחבה בתשובה ד].
וז"ל החזו"א (שביעית סימן כו ס"ק ד ד"ה מש"כ): "אבל חלילה להקל עציץ שאינו נקוב בחוץ, וכמו שכתבתי סימן כב סק"א, ואפי' בשל מתכת. דסתמא רהיטא דאינו נקוב כנקוב מדרבנן. וכן בבית אין להקל בארץ, ואף בעציץ שאינו נקוב בבית הדעת נוטה להחמיר. אלא מי שסומך על הפאת השולחן בעציץ שאינו נקוב בבית, אין לנו כח למחות. דיש להם על מי שיסמכו. כיון שאין עציץ שאינו נקוב מפורש בגמ', ומה שאינו מפורש בגמ' נהיגי הפוסקים לסנף זה לקולא".
וכך היא גם דעת הרדב"ז כמו שדייק החזו"א (סימן כב ס"ק א), וכן כתב בשו"ת מנחת שלמה (שם) בשם שו"ת נחפה בכסף (חלק א יורה דעה סימן ה), וספר שדה הארץ (חלק ג יורה דעה סימן כח), דעציץ שאינו נקוב אסור בשביעית.
ולכן עציץ המונח במרפסת הבית, אף אם נחשיבו כעציץ שאינו נקוב, מכל מקום דינו כקרקע מדרבנן, ואסור לעשות בו מלאכות בשביעית. ומותר לבצע בו רק מלאכות דרבנן כדי למנוע מיתה או נזק ניכר. אמנם בדרך כלל אין צורך לבצע מלאכות רבות בעציצים, משום שבדרך כלל אינם זקוקים לטיפול מיוחד מלבד השקיה, וזו מותרת כשהיא לצורך קיום הצמח, כמבואר בפרק ג תשובה א.
