שאלה
מה עלי לעשות עם החלה שהפרשתי לשורפה או להניחה באשפה עטופה היטב?
תשובה
חלה טמאה דינה בשריפה. אין לו עצים לשורפה, כדי שלא יבוא לידי תקלה, קוברה, או מניחה עטופה באשפה, שלא בדרך בזיון.
באורים
בגמרא תלמוד בבלי מסכת שבת דף כה עמוד א "אמר רב: כשם שמצווה לשרוף הקדשים שנטמאו, כך מצוה לשרוף את התרומה שנטמאת" רש"י כתב שסיבת השריפה היא כדי שלא יבואו לידי תקלה וכתבו הראשונים שלפי זה הכהן יכול גם להאכילה לבהמתו. אולם תוספות חולק וסובר דמצוותו דווקא בשריפה משום דדמיא לקודש ומדרבנן הוא, ועוד כתב "א"נ מדאורייתא מדאיקרי קדש".
ברמב"ם (הלכות יום טוב פרק ג ה"ח) כתב לגבי שריפת חלה ביו"ט "ואם היתה עיסה טמאה או שנטמאת החלה לא יבשל את החלה שאין מבשלין ביום טוב אלא לאכול וזו לשריפה עומדת, וכן אין שורפין אותה ביום טוב שאין שורפין קדשים שנטמאו ביום טוב, ששריפת קדשים שנטמאו מצות עשה שנאמר באש ישרף ועשית מלאכה שאינה לצורך אכילה וכיוצא בה עשה ולא תעשה ואין עשה דוחה את לא תעשה ועשה" פשטות לשונו נראה ששריפת החלה היא מדאורייתא אולם אולי יש לפרש דבריו שסובבים רק על קדשים ואחר שקדשים אין נשרפים כ"ש חלה שאינה אלא מדרבנן. ועיין בנידון זה בספר המפתח שם.
מרבי אשר בורובסקי שליט"א שמעתי שהיה אחד ששאל את מרן הגריש"א האם חובה עליו להקפיד לשרוף את החלות היות וזה "מצווה דאורייתא" ואמר מרן "דאורייתא? תירוץ אחד בתוספות" אולם לכאורה כן הוא הכרעת הרמב"ם, וכן במשנה ברורה תקו ס"ק ל כתב "י"א שהוא מדרבנן וי"א שהוא מדאורייתא". ויתבאר להלן.
והנה מצינו בחזו"א שכתב (מעשרות ז יג) "ונראה שאם אין לו עצים לשורפה קוברה שלא יבוא לידי תקלה ואם מצפה שיהיה לו עצים למחר צריך להמתין" ועוד מצינו בחזו"א "אנו נוהגין להקל בקבורה מפני שטורח עלינו שריפתן וחיישינן שמא אתו עלה לידי תקלה". נראה פי' דבריו שכאשר אין מזומן שריפתה, חיישינן שיבוא לידי תקלה.
דברי החזו"א הם לגבי תרומה, ויש לדון האם יש חשש תקלה גם לגבי חלה שהרי אין דרך אכילה בבצק אולי לא יהיה תקלה בשהייתה, אולם בדברי החזו"א שביעית ה יא מבואר דגם בחלה יש חשש תקלה. וכן במטה אפרים תרכ"ה ס"ח כתב שיש ליזהר להפריש חלה ולשורפה מיד וכ' באלף למטה שישרפנה מיד כדי שלא יבוא לידי תקלה.
(ואפשר לדון שאפילו שאופן שיכול לשרוף על הגז, כיון שיש התעסקות בשריפה נחשב לטורח בשריפתה וחישינן לידי תקלה ורק במקום שיש תנור מצוי שיש בו אש והיה זורקו לשם ולא מתעסק בענין השריפה לא חיישינן לתקלה).
אולם עדיין צריך תלמוד איך ביטלו מצוות שריפה מפני התקלה, הן אי הוה מצווה דרבנן וכ"ש אי הוה מצווה מדאורייתא.
והנה בתוס' בשבת אחר שחלק על רש"י שאסור ליתן לפני כלבו, הביא את דברי הגמ' בפסחים לגבי תרומה טמאה שיכול לזלף את היין. והקשה דכיון שחזי' שיכול ליהנות בזמן איבודה, אמאי אמרינן בתמורה "הראוי לקבורה קבורה".
ודברי התוס' צע"ג שהרי מבואר להדיא שאין חובת שריפה דווקא שהרי למה יהיה מותר לזלף ולבטל מצוות שריפה, ואף בדין הראוי לקבורה קוברה יש להקשות אמאי לא ישרפנו. ואולי צ"ל דכיון שיין אין ראוי לשריפה מיקרי אנוס על השריפה.
ואפשר לומר מוכרח מכאן שאין חובת השריפה מצווה חיובית אלא מצווה קיומית וע"כ במקום שרוצה להינות מהתרומה אינו חייב לשורפה. וממילא נשמע אמאי מחמת חשש תקלה אין חובה להמתין עם שריפתה.
עוד י"ל דהנה לגבי דינא שאין שורפין קדשים ביו"ט כתב רש"י (ביצה כז ע"ב) "ואפילו על ידי אכילת בהמה, דקימא לן שאין שורפין קדשים ביום טוב, ולא תימא דוקא שריפה משום דהבערה שלא לצורך היא, … דגזרת הכתוב היא שאין קדשים טמאים מתבערים ביום טוב, דרחמנא אחשבה להבערתן, דכתיב באש ישרף הלכך מלאכה היא". ובתוס' הק' "וקשה דהא דאין שורפין קדשים ביום טוב היינו טעמא משום טורח מלאכה לעשות אש ולעסוק בשריפתו אבל הכא כשנותן החלה לפני כלבו אין כאן שום טורח מלאכה" וע"כ כתב תוס' שאין נותנה לפני כלבו משום דמצותה בשרפה.
אך כיון שמצינו שבמקום שאינו יכול לשרוף את התרומה יכול הוא לקוברה או לזלפה, צ"ע למה לא יוכל להפריש חלה ביו"ט לאבדה שלא בשריפה.
ועל נראה לפרש דברי תוס' בשבת שכל עיקר הנידון הוא האם תרומה טמאה חובתה בסילוק, או באיבוד, דדעת רש"י שנותנה לפני כלבו שהוא מעשה השתמשות וא"כ דינה בסילוק התקלה, אולם תוס' פליג וסובר שיש בה חובת איבוד, (או מדאורייתא או מדרבנן), ולפ"ז יש לומר שמודה התוס' שאיבוד התרומה ביו"ט הוא אסור אף שלא בשריפה, כיון שמעשה איבוד הוא מלאכה וכמו שכ' רש"י, וכל קושייתו היא רק לשיטת רש"י שמותר לסלק התרומה בהשתמשות שע"ז כל שאין בו טורח לא ייאסר.
כיון שכן מבואר למה אחר שכתב התוס' שיש חובת שריפה לא הוקשה לו ממה שיכול לזלף או לקבור תרומה טמאה כיון שכל מעשה איבוד הוא קיום דינו (מדאורייתא או מדרבנן). ומבואר למה במקום תקלה יכול לקוברה כיון שאין צורת האיבוד עיקר מצוותו אלא הוא משום שדרכו בשריפה מצוותו בשריפה ובחשש תקלה מוקמינן לה על עיקר דין איבודה בכל דרך.
אמנם לגבי שריפת קדשים אמרינן להדיא בסו"פ כל התדיר זבחים צב. דנסכים שנטמאו עושה להן מערכה בפנ"ע ושורפן רואים ששייך במציאות לבער יין ע"י שריפה, ולמה לגבי תרומה אין זה כך.
אולם אם יסוד דין תרומה טמאה היא באיבוד ניחא, כיון דבעיקרו אינו חובת שריפה אלא חובת איבוד, אלא שלדעה שניה בתוס' גם יש מצווה לשורפה, אך מודה הוא דבאיבוד בלחוד גם מקיימים מצווה דאורייתא ונעשית מצוותו.
ולפ"ז אין ראיה מדברי הרמב"ם שחובת השריפה היא מדאורייתא שאפשר לומר שחובת האיבוד הוא מדאורייתא. ומתבארים דברי מרן הגריש"א "תירוץ אחד בתוספות".
בתוס' בתמורה לג ע"ב כתב לבאר למה הנשרפין אפרן מותר שהוא מפני שנעשית מצוותן.
וצ"ע דהא ניחא אם דין השריפה מדאורייתא אבל אם הוא מדרבנן א"כ לא שייך בזה נעשית מצוותו, ולהנ"ל י"ל שסבר תוס' דדין איבודו מדאורייתא אלא ב' דעות התוס' נחלקו אי איבוד בשריפה הוה מצווה מדאורייתא כקדשים, וא"כ לכו"ע בשריפתו נעשית מצוותו.
במקור חיים תמג כתב לגבי הנוטע דבר שזרעו כלה דאף שהגדולין נעשו עפרא בעלמא, מכל מקום אינם ניתרים "דהתוס' סוף תמורה כתבו הטעם דנשרפין אפרן מותר משום דנעשה מצותן, והכא לא נעשו מצותן כיון דלא נשרפו".
אולם המהר"ם שיק (או"ח סימן רח) כתב "אפילו אם נשרף באופן שלא קיים המצוה אפילו הכי האפר שרי. ובזה נדחין דברי המקור חיים בסימן תל"א ד"ה לכן וכו' וכן בסוף סימן תמ"ג דסבירא ליה דאם נעשה עפר באופן דלא קיים המצוה – אין עפרו מותר. והרב דק"ק אלטונא נ"י הביא ראיה [שם מכתב מ"ח] מאגוז של ערלה מהירושלמי [ערלה פרק א' הלכה ה'] דאפילו אם נקבר אפרן שרי. וכן מוכח סוף תמורה [שם] דאפילו נשרף מאיליו אפרן שרי, אף על גב דלא נעשה מצותו, דהרי מוקמינן ברייתא דכל הנשרפין אפרן מותר בנשרף ממילא, ואם כן קשיא לדברי התוס' הנ"ל. אלא ודאי כדפרישית דעל ידי מצוות ביעור מוכח דעל העפר לא נאמר איסור הנאה".
ולכאורה יש לפרש שנחלקו בענין הנזכר, שאם מצוות התורה היא באיבוד הרי שכל דרך איבוד נחשב לנעשית מצוותו, ואף אם לא נעשה דרך שריפה דווקא וכן נקט המהר"ם שיק אולם במקו"ח נראה שדווקא מצוות שריפה נחשבת לנעשית מצוותו ולא שאר איבוד.
אולם יתכן שמודה המקו"ח שכאשר נעשה בו מעשה איבוד שנחשב לנעשית מצוותו אולם לגבי נטיעה שהוא דך זריעה וגידול לא נחשב למעשה איבוד וע"כ לא אמרי' בזה שחשיב נעשית מצוותו. תשובה זו מתיחסת לחלה טמאה אולם חלה טהורה אין לשורפה.
