דין אדניות הקבועות בבנין

שאלה

בלובי בנין המשרדים בו אני עובד יש אדניות גדולות הקבועות בבנין. האם מותר לשתול באדניות פרחים בשנת השמיטה, וכן האם מותר לטפל בפרחים שבאדניות אלו בשנת השמיטה כדרך שרגילים לטפל בהם בשאר השנים?

תשובה

אדניות אלו, על אף שאינן נקובות, הן חמורות יותר מסתם עציץ שאינו נקוב העומד בבית.

וכבר נתבאר כאן שלכתחילה אין לשתול פרחים אפילו בעציץ שאינו נקוב העומד הבית, אלא שאין למחות ביד המקילים.

אך באדניות הקבועות ברצפה או בקירות הבנין, אין לזרוע גם לשיטת המתירים לזרוע בעציץ שאינו נקוב בתוך הבית. שאדניות אלו דינם כמחוברות לקרקע, ואסור לשתול בהם.

וכן אין לטפל באדניות בשאר מלאכות כרגיל בכל שנה. אבל מותר להשקותן כפי הצורך לקיום הצמחים, וכן מותר לבצע בהן מלאכות דרבנן, כאשר הן נצרכות לקיום הצמחים, כדי שלא ימותו או כדי שלא ינזקו נזק מרובה שלא יהיה ניתן לתקנו בקלות לאחר השמיטה.

כמו כן, אדניות גדולות המחזיקות ארבעים סאה ויותר, נחשבות גם הן כקרקע ואין לזרוע ולשתול בהן אף בתוך הבית. ועיין בביאורים כמה הוא נפח של ארבעים סאה לענין זה.

הרחבה

לעיל נתבאר שרבים מן הפוסקים סוברים שכל דיני השמיטה נוהגים גם בתוך הבית. ואפילו בעציץ שאינו נקוב שבתוך הבית, כתב החזו"א שהדעת נוטה להחמיר, ומכל מקום המקל בזה יש לו על מה לסמוך כמו שכתב החזו"א (שביעית סימן כב סק"א): "מי שסומך על הפאת השולחן בעציץ שאינו נקוב בבית, אין לנו כח למחות, דיש להם על מי שיסמכו".

אמנם באדנית גדולה הקבועה בבנין, כזו שבשאלתנו, יש להחמיר לכל הדעות. וזאת לפי דברי הרא"ש בתשובה (שו"ת הרא"ש כלל ב סימן ד) שהובאה לעיל (תשובה ו), שכרם הנטוע על הגג דינו כמחובר לקרקע.

וזה לשון הרא"ש: "יראה לי דכל כהאי גוונא חייב בתרומה ובערלה, דלא איירי בגמרא לפטור (בשאינו נקוב) אלא מן הזרוע בדבר המטלטל, כגון עציץ וספינה, דלא הוי זרוע בארץ ואין דרך לזרוע כך, ולא חייבה התורה להפריש מעשר אלא תבואת זרעך כדרך שהעולם זורעין והיוצא השדה שנה שנה וגו', ואין דרך לזרוע בדבר המטלטל". אבל הנוטע על גבי הגג שהוא דבר קבוע, הגם שיש הפסק אויר תחת הגג, דינו כזורע בקרקע.

וכן נפסק בשולחן ערוך (יורה דעה סימן רצד סעיף כו): "והנוטע בבית, ועל גג שמילאו עפר ונטע בו כו', חייב". פי', חייב בערלה, כדברי הרא"ש.

והחזו"א (עוקצין סימן ד ס"ק ד) ביאר את סברת הרא"ש: "דגג שהוא קבוע ומחובר חשוב שדה". וכבר הרחבנו בזה בתשובה ו, שכוונת הרא"ש לומר שעל אף שהעפר אשר בגג אינו יונק מקרקע העולם, מכל מקום הוא עצמו נחשב לשדה, מפני שהוא מחובר לקרקע עולם.

ולפי זה, כל מה שמקילין בעציץ שאינו נקוב שבתוך הבית, היינו דווקא בעציץ קטן המיטלטל, שאינו נחשב כמחובר לקרקע, בכהי גוונא יש מקום להקל משום שאינו יונק מן הקרקע. אך בעציץ שהוא בנוי וקבוע בבנין, אין מקום להקל, שהרי דינו כקרקע אף אם אינו יונק ממנה.

וכתב באגלי טל (קוצר סעיף ג): "ויראה לי שהוא הדין הנזרע על גבי כלי גדולה שאינה מטולטלת, אף שאינה נקובה, חשוב מחובר". ושם (ס"ק י) הוכיח כן מתשובת הרא"ש הנזכרת, שכל שאינו מיטלטל דינו כקבוע בארץ, והביא לזה ראיה גם מדברי הרמב"ם (טומאת מת פרק יב הלכה ב).

וכך כתב בספר נתיב השמיטה (סימן ח אות ב) בשם החזו"א: "כל היתר עציץ שאינו נקוב – בכלי קטן. אבל כלים של ארבעים סאה לא נחשבים כעציץ ואסור". וכן כתב בדרך אמונה (שמיטה פרק א ציון ההלכה ס"ק קי): "ושמענו בשם מרן זצ"ל שעציץ שמחזיק מ' סאה דינו כקרקע, ולא כעציץ".

נפח ארבעים סאה, לפי שיעורי החזון איש: 576 ליטר, ולפי שיעורי הגר"ח נאה: 332 ליטר. [ועיין בספר ישא יוסף (שביעית סימן לה) שיש מחמירים אף בפחות מכך, יעויין שם].

עוד כתב במשפטי ארץ (פרק ח הערה 26) שיש להסתפק גם בכלי המחזיק פחות מארבעים סאה, אבל הוא עשוי מחומרים כבדים ומחמת כובדו אי אפשר לטלטלו, האם דינו כעציץ שאינו נקוב, וצריך עיון.