עוד על מצוות שמיטה

תגיות קשורות

מה הם גידולי מים ומה ההלכה בהם לענין שמיטה והמצוות התלויות בארץ?                     
בעקבות נסיונות מסוימים לגדל ירקות עלים לשמיטה בגידולי מים, התעוררה מחדש שאלת 'גידולי מים' אשר נידונה בפני מרן החזון איש כבר בשמיטה תשי"ב – והכרעתו הברורה ניתנה לדון את גידולי המים כשאר גידולי עציץ שאינו נקוב שניתן להקל בהם בבית, ואין להקל בהם כשהם תחת כיפת השמים.
מאמר זה מבאר מה הם גידולי מים וסוקר את השתלשלות הנידון ההילכתי שעלה בעניינם באותם הימים.
 

לפני כשבעים שנה התעוררה לראשונה השאלה האם יש איסור זריעה בשמיטה וקדושת שביעית ב"גידולי מים".

לגידול במים במקום באדמה יש כמה חסרונות בסיסיים:
1. כל צמח צריך אוכל כדי לגדול, שהם החומרים הכימייםהנמצאים באדמה, במים אין חומרים או מעט מאד חומרים כימיים.אמנם בשלב הראשון של נביטת הצמח מהגרעין הוא ניזון מהחומרים שבגרעין עצמו, עד שהוא משריש וניזון מהאדמה, אך החומרים שבגרעין מספיקים לו רק לגידול הראשוני ובוודאי לא להוצאת פירות ראויים.
2. כדי שהצמח יגדל ולא יפול וכד', הוא צריך שיהיה מה שמחזיק אותו, ואלו השורשים שמשריש באדמה. כאשר זורעים במים אין מה שיחזיק את הצמחים.
3. בשטח גדול של מים המגדל לא יכול להגיע אל הצמחים בלי להיכנס בתוך המים, שזה דבר לא מקובל.

בגידולי המים שגידלו בשנים ההם היו שתי שיטות,

לקראת שנת שמיטה תשי"ב גידלו בחצאי חביות ממתכת [חתכו את החביות לשתיים לאורכם], את החביות החצויות מילאו מים ובתוכם שמו חומרים כימיים כפי הצורך. מעל המים שמו רשת ועליה שטחו נסורת עץ. הנסורת נגעה במים ובתוכה זרעו או שתלו. שורשי הצמחים נכנסו למים וקיבלו משם מים ואוכל, והנסורת והרשת נתנו לצמחים אפשרות להחזיק את עצמם. את חצאי החביות סידרו בשורות עם רווחים ביניהם, כך שיכלו להגיע בקלות אל הצמחים. (ראה תמונה 1).

לאחר מכן עברו לגדל בחצץ במיכלי אסבסט, ובבריכות מאסבסט ומבטון באורך 30 מטר וברוחב 1 מטר. בתוך הבריכות שמו חצץ, שם שתלו ירקות והצמחים השרישו בין האבנים וכך החזיקו את עצמם. בתוך הבריכות זרמו כל הזמן מים עם חומרים כימיים. (ראה תמונה 2).

כיום יש שיטות שונות לגדל במים. יש שיטה לנקוב חורים לאורך צינור פלסטיק רחב, בחורים שותלים את שתילי הירקות ובתוך הצינור זורמים מים עם חומרים כימיים. לחילופין משתמשים בתעלות מפלסטיק (ראה תמונות 3,4. השתילים גדלים בספוג שמוכנס לחורים שבתעלות). יש גם בריכות גדולות עם מים וחומרים כימיים והשתילים נשתלים בקלקר מנוקב, וכך הם צפים על פני המים.

תמונה 1
תמונה 2
תמונה 3
תמונה 4

שמיטה בעציץ שאינו נקוב

אנו נוקטים להלכה שדיני שמיטה נוהגים גם בעציץ שאינו נקוב. כמו שגזרו חיוב תרומות מעשרות בעציץ שאינו נקוב, וכמו שאסרו לזרוע שני מינים שהם כלאים בעציץ שאינו נקוב (מנחות ע,א), כך נוהגים בו גם דיני שמיטה. והטעם הוא לכאורה משום שגזרו אינו נקוב אטו נקוב (ראה יומא פג,ב).

גידול במים

אמנם כל זה מצינו כאשר יש אדמה בתוך העציץ. השאלה מה הדין כשיש בו מים.

לכאורה השאלה היא מה הדין לגדל בשמיטה בשלולית מים. אם בה אסור לגדל ה"ה שאסור בעציץ נקוב עם מים וממילא יהיה אסור גם בעציץ שאינו נקוב.                                            

האם זריעה במים נחשבת זריעה לאיסור שבת

כתוב ברמב"ם הלכות שבת (פ"ח ה"ב)  ומובא בשו"ע (סי' שלו סעי' יא): "השורה חיטים ושעורים וכיוצא  בהם במים הרי זה תולדת זורע וחייב בכל שהוא". וכתב המגיד משנה, שהמקור של הרמב"ם הוא מהגמרא זבחים (צד,ב) שם כתוב שהזורק זרע פשתן למים בשבת חייב. ושואלת הגמרא משום מה הוא חייב, אם משום זורע למה דוקא פשתן אפילו חיטים ושעורים. אלא חייב משום לש, כיון שזרעי הפשתן נדבקים אחד לשני ונעשים כעיסה, חייבים משום לש, וחיטים ושעורים לא נדבקים זה לזה. ושואל המגן אברהם (שם ס"ק יב) שאדרבה משם יש ראיה שלא חייבים על זריעה במים, שרק ההו"א של הגמרא היתה שכשזורק זרעי פשתן למים חייב משום זורע, אבל למסקנה שכשזורק פשתן למים חייב משום לש וכשזורק חיטים ושעורים למים אינו חייב, רואים שאין בזריקה למים איסור זורע. וכך נפסק ברמב"ם (הלכות שבת פ"ח הט"ז): "והנותן זרע שומשמין או זרע פשתן וכיוצא בהן במים חייב משום לש, מפני שהן מתערבין ונתלין זה בזה", ולא כתב שחייב גם משום זורע. ומאידך כאמור הרמב"ם כתב שהשורה חיטים במים חייב משום זורע. ומתרץ המגן אברהם שאם משהה את הזרעים במים לזמן רב כמו חצי יום שהם מתחילים לצמוח, חייב משום זורע, אבל כשמשהה אותם רק לזמן מועט אינו חייב משום זורע (יש להבין מה שכתב שאם משהה את הזרעים במים חצי יום שמתחילים לצמוח חייב משום זורע, הרי אין השרשה בחצי יום [נראה שהעיר על כך בשער הציון שם בסוגריים]. ואפשר לומר שכוונתו שאם שמים במים לזמן קצר כאשר עדיין לא מתחיל התהליך של הגידול, זה לא נחשב זריעה כלל. אבל כשמשרה לכחצי יום שכבר מתחיל התהליך של הגידול, זה נחשב זריעה אף שעדיין לא משריש, כמו כל זורע בשבת שחייב אף שמשריש רק בחול). ולכן חייב רק משום לש (בזרעי פשתן) שהלישה נעשית מיד. ובזה מובן מדוע הרמב"ם שינה מלשון הגמרא וכתב השורה חיטים או שעורים במים, שמשהה זמן רב, ולא הזורק למים כלשון הגמרא. אמנם הוא שואל מנין לרמב"ם שהמשהה במים לזמן רב חייב משום זורע, אולי זריעה במים אינה נחשבת זריעה. וי"ל שהמגיד משנה הבין שזו לא רק הו"א בגמרא שחייב משום זורע, אלא כוונת הגמרא שע"כ המימרא שהזורק פשתן למים חייב, אין כוונתה שחייב משום זורע שא"כ למה רק פשתן, ובע"כ כוונתה משום לש, ומדובר בזמן מועט שבכה"ג אין חיוב של זורע, אבל לזמן ממושך יהיה חייב גם משום זורע. בשו"ת הרדב"ז (ח"ה סי' רמח) כתב שאין כוונת הרמב"ם שהשורה חיטים חייב משום זורע, אלא שע"י השריה הוא מכשיר אותם לזריעה וגם הכשרה לזריעה היא תולדת זורע, עי"ש. א"כ לדעת המגן אברהם זריעה במים בשבת היא מלאכת זורע או תולדת זורע, ולרדב"ז לא, אלא שהכנה לזריעה היא גם תולדת זורע ואסורה בשבת. במנחת חנוך (מצוה לב מלאכת הזריעה), כתב שזריעה במים אסורה בשבת מהתורה, אלא שיש הבדל בין זריעה באדמה לזריעה במים. שזורע באדמה, הזריעה עצמה היא המלאכה, ואפילו אם לקט את הזרעים לפני שהשרישו, עבר על איסור זורע, ואפילו כשהיתה דעתו מראש ללקט את זרעים לפני ההשרשה. אבל הזורע במים, עבר על איסור זריעה רק אם הזרעים השרישו, אבל אם הוציא את הזרעים מהמים לפני שהשרישו לא עבר על איסור זריעה, כמו שמי ששם תבשיל בתנור והוציאו מהתנור לפני שנתבשל שלא עבר על איסור בישול. משום שזריעה באדמה הזריעה עצמה היא מלאכה, אבל זריעה במים שאינה דומה לזריעה שהיתה במשכן אינה מלאכה האסורה, ורק ההשרשה שאח"כ היא דומה להשרשה שהיתה במשכן, וכמו שכתב (במצוה רח"צ) שגם קליטה בשבת היא איסור, (הביא דבריו גם בסי' לב, הזריעה, ס"ק א), [הוא לא כתב אם כוונתו כשהשרישו בשבת (אם זה יכול להיות שישרישו באותו יום שנזרעו), אבל אם השריש במוצאי שבת פטור וכמו כששם בתנור בשבת ונאפה במוצאי שבת שפטור (כמו שכתב במצוה רח"צ אות ח), או כיון שלבסוף נשארו במים עד שגדלו חייב אף שהשרישו בחול]. האגלי טל (זורע ס"ק ח, טז, יז) כתב שאם כששם את הזרעים במים מתכוין להשאירם עד שיצמחו, עבר מיד על איסור זורע אפילו נמלך והוציאם מהמים קודם שצמחו, ואם מתכוין שלא להשאירם עד שיצמחו, אינו חייב כיון שהכנסה במים אין זו זריעה ממש, ואפשר לפרש את המעשה לא כזריעה, לכן הדבר תלוי במחשבתו. רואים שגם לדעת המנחת חנוך והאגלי טל זריעה במים נחשבת זריעה לאיסור שבת.   

גידול במים לאיסורי שמיטה

בספר שדה הארץ (יור"ד הל' שמיטה שאלה כח), דן על גידול פרח ה"חבצלת" שלוקחים ייחור שלו (חתיכת ענף) ומניחים בכלי זכוכית שיש בו מים ומעט עפר והוא משריש וגדל, האם מותר לעשות זאת גם בשנת שמיטה. וכותב שכיון שצמח החבצלת חי גם ממעט העפר הרי זה בכלל הגזירה שאסרו מדרבנן לזרוע בעציץ שאינו נקוב. משמע שם שאם היה שם את ייחור החבצלת  במים לבד היה מותר, אך לא ביאר הטעם. וכ"כ בספר נחפה בכסף (יור"ד סי' ה), שאין איסור זריעה בשמיטה במים ואפילו אם היה יכול לגדול במים וגם לעשות פירות, משום שהתורה כתבה ושבתה הארץ וארץ זה אדמה ולא מים. והסביר כך את מה שפסק הרמב"ם בהלכות שמיטה (פ"א ה"ו) ששורין את הזרעים בשביעית לזרעם במוצאי שביעית, אף שכאמור לעיל הרמב"ם כתב שבשבת אסור לשרות את הזרעים שנחשב תולדה של זורע. וצ"ל שבשבת אסורה הצמחה לאו דוקא באדמה ובשמיטה אסורה זריעה רק באדמה. 

אך בשו"ת מהרי"ל דיסקין (פסקים סי' כז אות א) כתב, שאסור לשים בשנת שמיטה ייחור בצלוחית עם מים כדי שיוציא שורשים ואחרי שמיטה ישתלו אותו בשדה. רואים שסובר שיש איסור נטיעה גם במים ולא רק באדמה. וכן בהר צבי (כרם ציון השלם אוצר השביעית, ובהר צבי זרעים ח"ב סי' לא, ומועתק בחלקו בהר צבי או"ח א סי' רח) כתב שהזורע במים בשביעת חייב  כמו זורע באדמה.

בהר צבי (שם) מעיר מהרמב"ם הלכות שמיטה פ"א ה"ו שכתב ששורין את הזרעים בשמיטה כדי לזרעם במוצאי שמיטה, ומשמע שאין איסור זריעה בשביעית במים, והרי הרמב"ם כתב שהשורה חיטים במים בשבת זה תולדת זורע. והוא מיישב לפי הרדב"ז שהבאנו לעיל שהאיסור לשרות במים בשבת הוא רק משום הכנה למלאכה, והכנה למלאכה אינה אסורה בשביעית אף לא מדרבנן. ולשיטת המגן אברהם שהשריה במים בשבת היא עצמה מלאכת זורע, יש ליישב את הסתירה ברמב"ם, שאף שאסור להשרות זרעים במים בשבת, מותר בשמיטה, שכיון שבמים לבד הזרעים יכולים לגדול רק מעט, אין זו זריעה לענין מצות שמיטה שזו זריעה שלא יכולה לגדל ממש, אבל לשבת זו זריעה שמ"מ הזרעים צומחים מעט. וכך הסביר החזו"א (שביעית סי' כ ס"ק ה ד"ה ואפשר) את הרמב"ם (פ"א ה"ו) שבודקים את הזרעים בגללים, וכתב באחד התירוצים, שמדובר בעציץ נקוב ואם היה בו עפר אסור מעיקר הדין, אבל כשיש בו גללים של זבל הגס מותר כיון שאינו מגדל. וזו הכוונה שבזבל הגס מתחיל לצמוח אבל לא גומר את הגידול. למהרי"ל דיסקין שאוסר לשים בשנת שמיטה ייחור במים אע"פ שבמים הוא יכול רק להתחיל את הגידול, צריך להסביר למה התיר הרמב"ם להשרות זרעים במים בשמיטה. וי"ל שמה שהתיר הרמב"ם להשרות את הזרעים במים בשמיטה כוונתו להשרות פחות משלושה ימים שאינם משרישים (וכמו שכתב החזו"א שביעית סי' כ ס"ק ה ד"ה הא, לפרש את הרמב"ם שהתיר לבדוק את הזרעים בעציץ מלא גללים, שכוונתו לשים אותם בגללים פחות משלושה ימים), אבל בשבת חייבים על כל הצמחה אפילו פחות משלושה ימים שמ"מ צומח. וכמו שכתב המג"א שמשרה לחצי יום חייב וכמו שהוסבר לעיל.

 בהר צבי שם רוצה לדחות את דבריו שגידולים במים נחשבים כמו גידולים באדמה, מהתוספתא בכלאים (פ"א ה"ט): הזורע על גבי סלע ועל גבי אמת המים פטור. רואים שזריעה במים אינה כזריעה באדמה ולכן לא חייבים משום כלאים. ומבאר שכוונת התוספתא שמה שנזרע באמת המים גדל רק מעט ולכן אינו בכלל איסור הזריעה שבתורה וכמו על גבי הסלע, אבל בגידולי מים שעושים היום שהצמחים גדלים ומוציאים פירות, זריעה כזו היא כזריעה באדמה. ונסביר הדברים, כמו שכתבנו לעיל. שכל זרע שזורעים צריך חומרי גידול בשביל לגדול, ובזרע עצמו יש מעט חומרי גידול ומזה הצמח חי עד שהוא משריש ויונק את החומרים מהאדמה. לעומת זאת כמעט ואין במים חומרי גידול, לכן מי שיזרע באמת המים הזרעים יצמחו קצת מהחומרים שבזרעים וממעט החומרים שבמים אבל הם לא יגיעו לשלב של גידול פירות וכך גם הזורע על הסלע משום שאין שם אדמה.

ואולי זה הפירוש של מה שכתוב בהמשך אותה תוספתא: "הזורע כלאים דבר המצמיח על גבי ביצים ועל גבי חילת חייב". ומפרש החסדי דוד  שכוונת התוספתא שזורע על ביצה של מים עומדים שאינה ראויה להצמיח רק קנים. או על אדמת חול, דברים שיכולים לגדול שם, חייב משום כלאים דמ"מ ראויים הם לצמוח. ואע"פ שודאי לא רגילים לגדל שם, מ"מ אסור לזרוע שם כלאים דברים שיכולים לגדול שם.וכוונתו שבביצה כיון שהמים עומדים נוצרים במים חומרי צמיחה ויש דברים שיכולים לגדול שם ועליהם חייבים.

לטענת הנחפה בכסף שמים אינם ארץ ולכן לא חייבים בשמיטה, כנראה שהמחייבים סברו ששלולית מים היא גם ארץ, וגם ביצה של מים היא ארץ, שהם בטלים לקרקע והם חלק מהארץ (אמנם הריטב"א גיטין ז,ב כתב שנהר הוא רשות לעצמו והוא כחוץ לארץ, נהר שונה משלולית וביצה וכדו').

אמנם עדיין יש לדון מנלן שאסור גם בעציץ שאינו נקוב משום שיש לטעון שאם האיסור בעציץ שאינו נקוב הוא גזירה אטו נקוב, ממילא כיון שאי אפשר לשים מים בעציץ נקוב (שהם יצאו מהנקב), מסתבר שלא גזרו בעציץ שאינו נקוב. וי"ל שמשכחת עציץ בלי נקב שנחשב נקוב כגון של עץ או של חרס (כשיטות של רש"י ותוס' גיטין ז,ב ועוד) או בנוטע אילן שלכו"ע עציץ של חרס נחשב נקוב. וכן כלי אדמה וכלי גללים, ראה לכל זה במשנה למלך (ביכורים פ"ב ה"ט).

ואמנם בימי חז"ל לא גידלו במים, שאז עדיין לא גילו את האפשרות להמיס חומרים במים, ומסתבר שאז לא היתה גזירה על עציץ שאינו נקוב שיש בו מים. אבל בזמננו שקיים כבר גידול כזה הרי הוא לדעתם בכלל הגזירה של עציץ שאינו נקוב.

גם במנחת שלמה (תנינא קכג,ה ח"ג קנח,ח) בתשובתו להגרי"מ טוקצינסקי זצ"ל (הגרי"מ טוקצינסקי מתיר גידולי מים בשמיטה, ראה ספר השמיטה), נראה שנוקט שיש איסור זריעה במים בשמיטה, עי"ש. 

דעת מרן החזו"א זצ"ל

כאמור בשמיטה תשי"ב גידלו בקיבוץ חפץ חיים גידולי מים בחצאי חביות, ושם הקפידו על פי הוראת מרן החזו"א זצ"ל שיהיה מעליהם גג, כדי שיהיו עציץ שאינו נקוב בתוך בית, כפי שהחזו"א סובר שאפשר להקל בזה אפילו כאשר יש בעציץ עפר כמבואר בספרו (שביעית סי' כב ס"ק א וסי' כו ס"ק ד).

בספרו של הרה"ג קלמן כהנא זצ"ל האיש וחזונו (ספר זכרון על מרן החזו"א זצ"ל שיצא בשנת תשט"ו במלאת שנה לפטירתו) כתב: גם התעניין מרן זצ"ל במציאת פתרון זה או אחר ע"י ניצול הישגי המדע החקלאי. והיות ואפשר להתיר זריעה בעציץ שאינו נקוב בבית עלה הרעיון שאפשר לגדל בשמיטה ירקות בדרך של "גידולי מים בבריכות, שאפשר לכסותם בגג ולהעמיד קירות על ידיהם. מרן זצ"ל התעניין בשיטת גידול זו והמריץ באנשי "חפץ חיים" לערוך נסיונות בשטח זה, ואף השתתף במימון ההוצאות הראשונות של נסיונות אלה.

וכן בישא יוסף (או"ח ח"א סי' צד) מביא מכתב מהרה"ג ק. כהנא זצ"ל: … "ולמעשה יש לנו הוראה ברורה ממרן בעל החזו"א זצ"ל לחשוב גידולי מים כדין גידולים בעציץ שאינו נקוב ולברך עליהם ברכת הנהנין כעל גידולי קרקע, וכן להפריש מהם המתנות כדין ולנהוג בהם כלאים".

כך גם שמענו ממנו תמיד שמרן החזו"א זצ"ל התיר "גידולי מים" בשמיטה רק בעציץ שאינו נקוב ובבית.

גם הרב משה פלס זצ"ל שהיה רבו של קיבוץ נתיבה בשנת שמיטה תשי"ב, כתב במחברותיו (מובא בספר נתיב השמיטה) בשם החזו"א שאין הבדל בין עציץ עם עפר לעציץ עם מים. וכן שהיתה שאלה אצל החזו"א אם הגג שעשו בחפץ חיים "לגידולי מים" (שק יוטה) נחשב אכן לגג שעושה בית.

   בספר תולדות חיים של ר' מאיר שוורץ (הוא התחיל בארץ את הניסיונות בגידולי מים וחצץ) כתוב: "שיחתי הראשונה עם מרן הגאון הרב אברהם ישעיהו קרליץ זצ"ל (בעל החזו"א) היתה בחפץ חיים, כאשר ביקר בקיבוץ. גידולי המים דאז נעשו בתוך חביות חצויות לאורכן, ממולאות במים ובתמיסת מזון. הצמחים עצמם גדלו על רשתות שמולאו בנסורת עץ. הדבר נראה למרן כפתרון הולם לשביעית. נדון אז גם נושא ה"גג". והתקנו יריעות יוטה (שק) מעל הצמחים. נדונו לא רק שאלות בענייני שמיטה, אלא גם שאלת הברכה על היבול (מרן פסק שיש לברך הברכה הראויה לגידולי קרקע, שהרי אין לשנות הברכה). … מרן לא הביע התנגדות לגדל בחצץ המונח בערוגות אלו (ערוגות אסבסט וערוגות ביטון טרומי), אך הובעה על ידו משאלה … לייצור הפרדה נוספת בין הצמחים והקרקע". (בהמשך מסופר שם שהוא נסע אל החזו"א וישב אצלו כשעתיים שדנו על כך פרטי גידולי המים, והחזון איש שאל את ר' יצחק גרשטנקורן אם יכול להעמיד לרשותי 350 לירות ישראליות כדי לממן את פיתוח הרעיון).

בשנת תש"ס הגיע שאלה לגבי גידול חסה במים במכולה. "גידול החסות נעשה בשיטת ה"הידרופוניקה", המבוססת על מים ללא אדמה. הצמחים יושבים בתוך מצעים עשויים קלקר השטים באמבטיות מים. שיטה זו של "מצעים מנותקים" מאפשרת גידול בקומות וחיסכון במקום. הזריעה, השתילה, הקטיף, חיתוך השורשים ואריזת החסות בתוך שקיות הן פעולות המתבצעות כולן על ידי יד רובוטית, ללא מגע יד אדם. אפשר להציב את מכולות הגידול בכל מקום – ליד סופרמרקט, מסעדה או מרכזי מזון מהיר ואפילו בחצר ליד הבית".

שאלתי את מרן הגר"נ קרליץ זצ"ל אם אפשר להשתמש בזה בשמיטה כדין עציץ שאינו נקוב בתוך בית, אע"פ שמכלי המים גדולים יותר מ 40 סאה וכתוב באגלי טל (קוצר סעי' ג ס"ק י, ראה משפטי ארץ שביעית פ"ה הערה 26) שעציץ שאינו מיטלטל מחמת גודלו נחשב כמחובר לקרקע.

והוא ענה לי: אמנם האגלי טל חשש למיכלים גדולים שדינם כגג של הרא"ש ואין דינם כעציץ, אך זה לא מוסכם. כמו כן המכולה היא בית (שיטתו של מרן הגר"נ שחממה שנעשית בשביל גידול אינה בית, אך מכולה שאני), ובבית יש ספק בירושלמי ופאת השלחן הכריע לקולא, אמנם אנחנו מחמירים. גם במים לא ברור שחלים כל דיני שמיטה. לכן בצירוף כל אלה אפשר להתיר להשתמש בזה.        

איסור ספיחין

כל הדיון הוא לאיסור זריעה בשביעית ושאר המלאכות ולקדושת שביעית, אבל לאיסור ספיחין, כאשר הגידול הוא במה שנחשב עציץ שאינו נקוב (תלוי גם בגודל הכלים ובחיבור לקרקע, ואכמ"ל), אין איסור ספיחין. כך מבואר במנחת שלמה (תנינא קכג,ו, ח"ג קנח, יב) שאין איסור ספיחין בגדל בעציץ שאינו נקוב, וכך שמענו ממרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל, וממרן הגר"נ קרליץ זצ"ל.