עוד על מצוות שמיטה

כדי שהגידולים יהיו קדושים בקדושת שביעית, צריך שיתקיימו שלושה תנאים, אחד מהם הוא שיגדלו באדמה בגבולות ארץ ישראל המקודשת.

(לתנאים הנוספים ראה: סוגי הצמחים והגידולים בהם נוהגת קדושת שביעית, ואלו גידולים נחשבים כגידולי השנה השביעית).

דיני שביעית נוהגים רק ביבול שגדל בארץ ישראל המקודשת. במאמר זה נברר את גבולות ארץ ישראל המקודשת, בהם נוהגים דיני השביעית.

בנוגע לפירות שגדלו ביד נכרי בתוככי הארץ המקודשת, ראה בפיסקה: פירות נכרי.

מבוא

פעמיים נתקדשה ארץ ישראל:
הפעם הראשונה – כשכבשוה עולי מצרים בימי יהושע בן נון, ונקראת 'קדושה ראשונה'. קדושה זו התבטלה כשגלו ישראל לבבל.
הפעם השניה – כשעלה עזרא הסופר מבבל בראשית ימי בית שני, ונקראת 'קדושה שניה'.
לשיטת רוב הראשונים, הקדושה השניה שקידש עזרא לא בטלה גם לאחר שגלו ישראל מארצם בחרבן בית המקדש השני, ומשום כך נוהגת השמיטה ודיניה בארץ ישראל מאז ועד היום.

מכמה וכמה טעמים קשה מאוד לקבוע את גבולותיה המדויקים של ארץ ישראל המקודשת, ונחלקו בהם רבים מחכמי ישראל במהלך הדורות. למעשה הכריעו רבותינו כי כל המקומות המיושבים כיום ע"י ישראל – הינם בתוך גבולות ארץ ישראל, מלבד חלק מן הערבה שבדרום הארץ, הנחשב כחוץ לארץ.

יש מהפוסקים הסוברים שגם הערבה הצפונית נחשבת מחוץ לגבולות ארץ ישראל, אך מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל הורה שיש לחוש שהערבה הצפונית היא בכלל ארץ ישראל, וזאת עד 'המעלה השלושים' (קו הרוחב 30). שטח הערבה הדרומית – דרומה מן המעלה השלושים, הוא בוודאי מחוץ לגבולות ארץ ישראל.

במאמר זה נעסוק במקומות בהם נוהגת השביעית והלכותיה בוודאות, ואף במקומות בהם היא נוהגת מספק.

מצוות השמיטה – בארץ ישראל

מצות השמיטה נוהגת אך ורק בארץ ישראל, שנאמר (ויקרא כה, ב): "כי תבואו אל הארץ אשר אני נתן לכם ושבתה הארץ שבת לה'".

קדושה ראשונה  עולי מצרים

כשכבשו עולי מצרים את הארץ בימי יהושע בן נון, נתקדשה הארץ ונתחייבה בכל המצוות התלויות בארץ. קדושה זו נקראת: 'קדושה ראשונה'.

מאז ועד חורבן בית ראשון נהגה השביעית בתוך גבולות ארץ ישראל הנזכרים בתורה בפרשת מסעי ונקראים: 'גבולות עולי מצרים'.

כשחרב בית המקדש הראשון וגלה עם ישראל מארצו, התבטל הכיבוש, ובטלה גם קדושת הארץ הראשונה [1].

קדושה שניה עולי בבל

בראשית ימי בית שני, קידשו עזרא הסופר ובית דינו את ארץ ישראל מחדש. עזרא ובית דינו קידשו את הארץ ב'חזקה', כלומר: על ידי שהתיישבו בארץ, וקידשוה באמירה. קדושה זו נקראת בלשון הגמרא: 'קדושה שניה'.

עולי בבל לא התיישבו בכל רחבי הארץ שנכבשה בימי יהושע בן נון, וגם עזרא לא קידש את כל הארץ כולה, אלא את המקומות שהתיישבו בהם עולי בבל בלבד.

ישנן ערים שהתיישבו בהן עולי בבל ובכל זאת נמנע עזרא מלקדשן, כדי שלא תנהג בהן קדושת שביעית והעניים יוכלו להתפרנס בשביעית ממתנות העניים שיינתנו בהן. חלק ממקומות אלה הם הערים: בית שאן, קיסרין, בית גוברין, וכפר צמח.

גבולות הארץ שנתקדשה בשניה נקראים: 'גבולות עולי בבל' [2].

קדושה שניה לא בטלה

לשיטת רוב הראשונים, הקדושה שקידש עזרא לא בטלה גם לאחר שגלו ישראל מארצם בחורבן בית המקדש השני, ומשום כך נוהגת השמיטה ודיניה בארץ ישראל מאז ועד היום. ואף במקומות שכבשו עולי מצרים ולא כבשו עולי בבל, נוהגת השמיטה מדרבנן, גם כיום.

במקומות שנתקדשו על ידי עולי בבל, נוהגים כיום כל דיני השמיטה: איסור מלאכת הקרקע, חובת ההפקר, קדושת שביעית ואיסור ספיחין.

במקומות שכבשו עולי מצרים אך לא נתקדשו בשנית על ידי עולי בבל, נוהגים כל דיני השמיטה מלבד איסור ספיחין[3].

גבולות עולי בבל

גבולות עולי בבל מוזכרים בחלקם במשנה (גיטין דף ב ע"א). שם מבואר שהעיר אשקלון היא הגבול הדרומי של ארץ ישראל, העיר עכו היא גבולה הצפוני, והעיר רקם היא גבולה המזרחי.

מלבד שלושת הערים הנזכרות כיושבות בגבולות ארץ ישראל, לא ידוע לנו המסלול המדויק של הגבול, ושטחים נרחבים עלולים להחשב בטעות כחוץ לארץ.

מלבד זאת, יתכן שבמשך השנים נחרבו הערים המוזכרות במשנה, והערים שנקראות כיום בשמות אלו אינן יושבות במקום המדויק בו ישבו בזמן המשנה (חזון איש שביעית סימן ג, ס"ק יח-יט).

מסיבות אלו ועוד, קשה מאוד לקבוע את גבולותיה המדויקים של ארץ ישראל המקודשת, ונחלקו בהם רבים מחכמי ישראל במהלך הדורות.

גם הערים שהזכרנו לעיל שעזרא לא קידשם בכוונה כדי שיסמכו עליהם העניים בשביעית, איננו יכולים לזהותן כיום בבירור. יתכן שהערים הנקראות כיום בשמות אלו אינן יושבות באותם המקומות, ויתכן גם שהמקומות שלא נתקדשו בשעתו היו מצומצמים מאד, ולא הרחיבו את ההיתר לשדות הסמוכים להם.

הגבולות הלכה למעשה

למעשה הכריעו רבותינו כי כל המקומות המיושבים כיום ע"י ישראל – הם בתוך גבולות ארץ ישראל, ונוהגים בהם כל דיני השמיטה, כולל איסור ספיחין, ואין להקל בהם כלל[4], מלבד חלק מן הערבה שבדרום הארץ, שנחשב כחוץ לארץ, וכפי שיתבאר להלן.

ואלו גבולות הארץ שיש לנהוג בהם להלכה את כל דיני השמיטה:

בגבול צפון מערב – עד ראש הנקרה. כלומר, כל השטח המיושב היום על ידי יהודים הוא בכלל ארץ ישראל.

בגבול צפון מזרח – כל השטח המיושב היום על ידי יהודים, כולל רמת הגולן, הוא בכלל ארץ ישראל או בכלל עבר הירדן – נחלת מנשה.

גבול מזרח – השטח שעד נהר הירדן הוא בכלל ארץ ישראל. האזור שממזרח לירדן (נחלת בני גד ובני ראובן, הוא הנקרא עבר הירדן), נוהגת בו שביעית, אך אין בו איסור ספיחין, כמו במקומות שכבשום עולי מצרים ולא כבשום עולי בבל.

גבול מערב – הים התיכון הוא הגבול המערבי, לכל אורך רצועת החוף מהדרום ועד הצפון. אמנם, לפי המבואר בגמרא יש איים בים שנחשבים בתוך גבול ארץ ישראל. כיום, אין באיים אלה גידולים חקלאיים, כך שאין השלכה מעשית להלכה זו[5].

גבול דרום – אזור ים המלח הוא נקודת הגבול בדרום, אך בנוגע למסלול הגבול, מים המלח ועד הים התיכון – לא הוכרעה ההלכה, וראה להלן בנוגע לשטח הערבה.

הערבה

כאמור, נקודת הגבול הדרומית-מזרחית היא קצהו הדרומי של ים המלח, וקו הגבול המערבי הוא הים התיכון. השאלה שלא הוכרעה היא: היכן עובר קו הגבול הדרומי, מים המלח במזרח ועד הים התיכון המערב.

יש שהורו שהקו עובר ישר מים המלח לכיוון דרום מערב, ולדבריהם, כל הערבה – גם הערבה הדרומית וגם הערבה הצפונית – נחשבת כחוץ לארץ.

אך יש שחששו שמא הגבול ירד תחילה לכיוון דרום מערב, ורק בהמשך נטה לגמרי מערבה – עד הים, ולפיכך הורה מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל לחוש שכל אזור הערבה הצפונית, עד קו הרוחב שלושים, הוא בכלל ארץ ישראל.

ונמצא שלדעת הגריש"א, אזור הערבה הצפונית והמרכזית נחשב כספק ארץ ישראל, ואילו אזור הערבה הדרומית, מקו הרוחב שלושים ודרומה, נחשב בוודאי כחוץ לארץ.

רשימת ישובי הערבה הצפונית והדרומית:

ערבה צפונית: נאות הכיכר, חצבה, עין יהב, ספיר, צופר, פארן. וכן חלקו הצפוני של הישוב יהל. (חלקו הצפוני נמצא מעל קו המעלה ה-30, והוא מוגדר כספק ארץ ישראל, וחלקו הדרומי נמצא תחת קו המעלה ה-30, והוא נחשב כחוץ לארץ).

כל הישובים הללו מוגדרים לשיטת מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל כספק ארץ ישראל.

ערבה דרומית: יהל הדרומית (מתחת קו המעשה ה-30), לוטן [לוט], קטורה, גרופית, יטבתה, אליפז, חוות רודד, איילות, וכן העיר אילת.

ישובים אלו נחשבים כחוץ לארץ לענין המצוות התלויות בארץ.

פירות נכרים

קרקע שהיא בבעלות ישראל, בתוככי גבולות ארץ ישראל, גידוליה קדושים בקדושת שביעית לכל הדעות. ואף אם 'מכרו' את הקרקע לגוי למשך שנת השביעית, אין מכירה זו מועילה, ויש בגידולים קדושת שביעית ואף איסור ספיחין.

קרקע שהיא בבעלות גוי, נחלקו גדולי האחרונים האם גידוליה קדושים בקדשת שביעית או לא. למחלוקת זו השלכות רבות על אספקת התצרוכת החקלאית לשומרי שביעית. ובפרט בנוגע לאספקת הירקות, שהרי ירקות שגדלו אצל ישראל בשביעית – אסורים באיסור ספיחין, והציבור זקוק לתוצרת חקלאית משדות של נכרים.

בעת חידוש הישוב בארץ ישראל לפני כחמש מאות שנה, התקיים פולמוס גדול סביב דין זה. מרן הבית יוסף נקט שאין בגידולים אלו קדושת שביעית, ואלו דעת המבי"ט היתה שיש בהם קדושת שביעית וכל דיני שביעית נוהגים בהם.

המנהג בירושלים עיה"ק היה כדעת הבית יוסף, שלא לנהוג קדושת שביעית בפירות נכרים. אכן בישוב החדש, הנהיג מרן החזון איש לנהוג קדשת שביעית בפירות נכרים, וכדעת המבי"ט[6].

 

גבולות עולי מצרים

פרשת מסעי (פרק ל"ד):

גְּבוּל דָּרוֹם (פְּסוּקִים ג-ה):
וְהָיָה לָכֶם פְּאַת נֶגֶב (צַד דָּרוֹם) מִמִּדְבַּר צִן עַל יְדֵי (שֶׁעַל יַד) אֱדוֹם וְהָיָה לָכֶם גְּבוּל נֶגֶב (הַגְּבוּל הַדְּרוֹמִי) מִקְצֵה יָם הַמֶּלַח קֵדְמָה (מִמִּזְרָח): וְנָסַב (יִפְנֶה) לָכֶם הַגְּבוּל מִנֶּגֶב (מִדָּרוֹם) לְמַעֲלֵה עַקְרַבִּים וְעָבַר צִנָה (לְצִין) וְהָיוּ תּוֹצְאֹתָיו (וְהַגְּבוּל יַגִּיעַ) מִנֶּגֶב (מִדָּרוֹם) לְקָדֵשׁ בַּרְנֵעַ וְיָצָא חֲצַר אַדָּר (לַחֲצַר אַדָּר) וְעָבַר עַצְמֹנָה (לְעַצְמוֹן): וְנָסַב (יִפְנֶה) הַגְּבוּל מֵעַצְמוֹן נַחְלָה מִצְרָיִם (לְנַחַל מִצְרַיִם) וְהָיוּ תוֹצְאֹתָיו הַיָּמָּה (וְיַגִּיעַ וְיִתְחַבֵּר אֶל הַגְּבוּל הַמַּעֲרָבִי שֶׁהוּא הַיָּם הַגָּדוֹל):


גְּבוּל מַעֲרָב (פָּסוּק ו):
וּגְבוּל יָם (וְהַגְּבוּל הַמַּעֲרָבִי) וְהָיָה לָכֶם הַיָּם הַגָּדוֹל וּגְבוּל (כּוֹלֵל הָאִיִּים שֶׁבַּיָּם), זֶה יִהְיֶה לָכֶם גְּבוּל יָם (הַגְּבוּל הַמַּעֲרָבִי):


גְּבוּל צָפוֹן (פְּסוּקִים ז-ט):
וְזֶה יִהְיֶה לָכֶם גְּבוּל צָפוֹן מִן הַיָּם הַגָּדֹל תְּתָאוּ לָכֶם (תְּכַוְּנוּ אֶת הַגְּבוּל) הֹר הָהָר (לְהֹר הָהָר): מֵהֹר הָהָר תְּתָאוּ (תְּכַוְּנוּ אֶת הַגְּבוּל) לְבֹא חֲמָת וְהָיוּ תּוֹצְאֹת הַגְּבֻל (יַגִּיעַ הַגְּבוּל) צְדָדָה (לְמָקוֹם שֶׁשְּׁמוֹ צְדָד): וְיָצָא הַגְּבֻל זִפְרֹנָה (לְזִפְרוֹן) וְהָיוּ תוֹצְאֹתָיו (יַגִּיעַ הַגְּבוּל) חֲצַר עֵינָן (לַחֲצַר עֵינָן) זֶה יִהְיֶה לָכֶם גְּבוּל צָפוֹן:


גְּבוּל מִזְרָח (פְּסוּקִים י-יב):
וְהִתְאַוִּיתֶם לָכֶם (תְּכַוְּנוּ אֶת הַגְּבוּל) לִגְבוּל קֵדְמָה (לַגְּבוּל הַמִּזְרָחִי) מֵחֲצַר עֵינָן שְׁפָמָה (לִשְׁפָם): וְיָרַד הַגְּבֻל מִשְּׁפָם הָרִבְלָה (לְרִבְלָה) מִקֶּדֶם לָעָיִן (מִמִּזְרָח לְמָקוֹם שֶׁשְּׁמוֹ עַיִן) וְיָרַד הַגְּבֻל וּמָחָה (וְיַעֲבֹר) עַל כֶּתֶף יָם כִּנֶּרֶת קֵדְמָה (עַל הַחוֹף הַמִּזְרָחִי שֶׁל יָם כִּנֶּרֶת): וְיָרַד הַגְּבוּל הַיַּרְדֵּנָה (בִּתְוַאי נְהַר הַיַּרְדֵּן) וְהָיוּ תוֹצְאֹתָיו (וְיַגִּיעַ הַגְּבוּל) יָם הַמֶּלַח (אֶל יָם הַמֶּלַח) זֹאת תִּהְיֶה לָכֶם הָאָרֶץ לִגְבֻלֹתֶיהָ סָבִיב (מִכָּל הַצְּדָדִים):

[1] משפטי ארץ פרק יז סעיף ד.

[2] משפטי ארץ פרק יז סעיף ב.

[3] משפטי ארץ פרק יז סעיף ד.

[4] משפטי ארץ פרק יד סעיפים ג-ד.

[5] ישא יוסף תשובות י-יב.

[6] משפטי ארץ פרק יז סעיף ו.

אולי יענין אותך גם...