ההכרעה והמנהג בדבר שיעור עיסה לחלה והמסתעף ממנו לשאר שיעורים בפסח, רביעית יין וכזית מרור, וההבדלים שבין ההכרעות השונות לברכה ,נידונים כל אלו במאמר מפורט ומבואר זה.
רבי יצחק שטיינוביץ שליט"א
מרבני בית המדרש
מאמר מתוך הליכות שדה גיליון 223 – ניסן תשפ"ג
שיעור עריסותיכם לענין חיוב חלה
א. שיעור חלה הוא חמשת רבעים קמח כמבואר במתני' (חלה ב ו) ונפסק להלכה בשולחן ערוך (שכד ס"א), ועי' בשולחן ערוך שם שכתב שהוא כשיעור ארבעים ושלוש ביצים, וידוע שיש אומרים שביצים שלנו התקטנו במחצית, וכן החמיר החזון איש (ליקוטים זרעים ה ,א, ושיעורין של תורה בשיעורי המצוות, ודרך אמונה פ"ו ס"ק קכ"ו) וכתב שאין להפריש בברכה אלא כפי השיעור הגדול, אך יש חיוב להפריש אף כפי השיעור הקטן בלי ברכה.
אולם הגרי"ש אלישיב הורה שהמנהג כפי השיעור הקטן ולכך מפרישים חלה בברכה בשיעור הקטן (אשרי האיש פרק ע) וכן נראה דעת הגרש"ז אויערבאך (הליכות שלמה פסח פ"ט הל' ח) וכן כתב בספר שבות יצחק פסח (מהדורת תשע"ב) ששמע כענין זה מהגרשז"א והגריש"א (פכ"ג אות ד).
ועי' מש"כ הגר"ש וואזנר בשבט הלוי (חלק יא סימן רנג) בעניין זה בזה הלשון, "והשיעור הוא בערך ק"ג ושלשת רבע ק"ג, כך מקובל בירושלים, ושיטת הצל"ח והחת"ס ידוע בזה שהכפילו השיעורים, והרבה מחמירים כוותיהו לענין ברכה שאין מברכין בפחות, אבל אין להכחיש דהדורות נהגו לברך ג"כ על שיעור הנ"ל כדמוכח בכל סי' שכ"ד ביו"ד, וכפי ששמענו ממנהג ירושלים ועוד" עכ"ל השבט הלוי.
ולפי דעת החזו"א בעיסה בשיעור שתי קילו ורביע יש להפריש חלה בברכה, ולפי מנהג ירושלים יש להפריש בברכה בשיעור של 1.66 ק"ג, אמנם כתבו הפוסקים שכבר בשיעור של 1.2 ק"ג יש להפריש בלי ברכה, ועי' להלן שיש מקום להחמיר ולהפריש מקילו אחד.
דברי גדולי ירושלים שיש לנהוג כהשיעור הקטן בלא פקפוק
ב. ולענין מעשה יש לברר האם אף הנוהג כמנהג ירושלים מכל מקום ראוי לו להחמיר לא לעשות עיסה לכתחילה כשיעור זה, ומשום שמכניס עצמו לחומר ברכה לבטלה, שמברך במקום ספק, וע' בספר הלכות חג בחג פסח (פט"ו הערה 16) שהביא דעת הגרי"ח זוננפלד להחמיר לעניין ברכה כשיעור הגדול משום חומר ברכה.
אולם לענ"ד נראה שהמנהג הקדום היה לנהוג כן לכתחילה, יעוין בדברי רבנן קשישאי דקרתא דירושלים במה שכתבו בהסכמות לספר שיעורי מקוה של הגרא"ח נאה, שהאריכו בדברים ברורים שיש לנהוג לענין מעשה כפי המנהג הקדום בלא פקפוק, עי' בדברי הגר"ד בהר"ן שכתב שגם הוא בירר לעצמו השיעורים וכן עלה לו השיעור כפי המנהג, וכתב שם "לדעתי יכולים לסמוך על כל הכתוב בו למעשה", והגרז"ר בענגיס כתב שם שנתברר לו כן בירור גמור כפי שיעור זה והוא מנהג משנים קדמוניות ולא נשמע בזה שום ערעור וכן יקום, וכעי"ז כתב שם הגרצ"פ פראנק שחלילה למי שהוא לשנות דבר מכל מה שהיה נהוג בימי הגאונים תקיפי דארעא קדישא וכן יקום למעשה, וכן כתבו שם בבירור שאר גדולי ירושלים.
ועי"ש במכתב הגר"ש סובול שדעת הגרי"ח זוננפלד שיש להפריש בברכה מהשיעור הקטן, והרי לך שאין דעת הגריח"ז כמש"כ בהלכות חג בחג בשמו, אלא אף דעתו כדעת שאר גדולי ירושלים שיש להפריש בברכה בשיעור הקטן[1].
וע"ע בערוך השולחן (סי' שכד ס"ה) שכתב שהמדקדקים מחמירים כפי השיעור הגדול, אבל זהו לעניין שאר דינים, אבל לעניין חלה נהגו כולם כפי השיעור הקטן (וטרח למצוא שם טעם לזה) וסיים שם (בס"י) אחר אריכות דבריו, שלעניין מעשה ודאי שיש לברך בהפרשת חלה על השיעור הקטן ,ושכן המנהג הפשוט בכל תפוצות ישראל, ואין לפקפק בזה כלל.
בירור דעת המשנה ברורה לענין ברכת הפרשת חלה על השיעור הקטן
ג. ושוב ראיתי שהדבר פשוט ומוסכם להלכה ולמעשה, שכן רבינו המשנה ברורה (סי 'רעא בביאור הלכה) הביא נידון הפוסקים האם הביצים שבזמנינו נתקטנו, ופסק להלכה שבדאורייתא כגון כזית מצה בליל פסח או קידוש של לילה שעיקרו דאורייתא יש לחוש לשיעור הגדול, אבל בדרבנן יש לסמוך על השיעור הקטן, ומדויק בדבריו שאם כזית מצה היה מדרבנן שפיר יש לסמוך על השיעור הקטן אע"ג שיש ברכה על מצוה זו, הרי לן שמצווה דרבנן יש להקל כשיעור הקטן אע"ג שיש בה ברכה.
וכן יש לדייק שהמשנ"ב בכל הלכות ברכות לא הזכיר לענין שיעור ברכה אחרונה הך חומרא שהביצים נתקטנו (אף שבשולחן ערוך מוזכר כמה פעמים שיעור כזית לברכה, עי' סי' קסח ס"ט וסי' קפד ס"ו וסי' רי ס"א ועוד), וסתימת הדברים מורה שמברכים על השיעור הקטן, וכן הוא פשטות דברי המשנה ברורה בסי' תפו (סק"א), וחזינן שדעת המשנ"ב שהיכא שאין המצווה עצמה חיוב דאורייתא אין צריך להחמיר כפי השיעור הגדול.
וכל זה אינו אלא דיוק, אבל מצאנו דברים מפורשים בדברי המשנה ברורה לענין זה, דיעוין בדבריו בסי' תפו (סק"א) שהביא לדברי האחרונים שעוררו שלכאורה נתקטנו הביצים עד מחצה, ולפי זה הצריך לאכול כזית צריך לאכול כפי שיעור ביצה שלימה של זמנינו, וכתב המשנה ברורה להכריע שבדבר שחיובו מהתורה יש להחמיר ולאכול כביצה שלימה שהוא כחצי ביצה של הזמן הקדום, ואילו בדבר שחיובו מדרבנן יש להקל, וכתב שם המשנה ברורה שלכך לעניין כזית מצה יש לאכול כביצה שלימה של זמנינו, אבל מרור אי"צ לכך וסגי בכזית של זמנינו ,(ובדיעבד אף יש להקל כהרמב"ם שאי"צ חצי ביצה אלא סגי בשליש ביצה) ומקור דברי המשנ"ב בשערי תשובה שם יעו"ש.
הרי לן דבר ברור שלדעת המשנה ברורה לעניין חיוב מצות מרור בזמן הזה סגי בשיעור הקטן (ואף בדיעבד יש להקל בשליש ביצה) ואע"ג שמברכים על אכילת מרור, ועל כרחך שאין חומר הברכה משויא כחומר של תורה, ולכך דווקא כזית מצה בעינן כביצה שלימה והיינו כפי השיעור הגדול[2]. וכן מבואר במש"כ עוד המשנה ברורה שם שלעניין שיעור הכוס דד' כוסות סגי בשיעור רביעית הקטן, ותקשי והלא על כוס אחרונה מברך ברכה אחרונה מעין ג', ואי לעניין ברכה יש להחמיר כפי השיעור הגדול א"כ האיך כתב המשנ"ב שסגי בשיעור הקטן, וע"כ שכל שעיקרו דרבנן יש לסמוך על השיעור הקטן אף שיש עמו ברכה.
אלא שיש להקשות בזה סתירה בדברי המשנה ברורה מיניה וביה שם, שבתחילת דבריו איירי שם לענין פלוגתת הראשונים האם כזית הוא כחצי ביצה או שליש ביצה, וכתב המשנ"ב להכריע שיש להחמיר לענין מצה דאורייתא לחשב בכחצי ביצה ולא סגי בשליש, ולענין מרור ג"כ כתב שלכתחילה משום הברכה יהדר אחר כחצי ביצה, וחזינן שהמשנ"ב החמיר בחומר ברכה כחומר של תורה, ואמנם שנראה מתוך דברי המשנ"ב שם שלענין מרור יש להקל יותר מלגבי כזית מצה ,אך סו"ס מבואר שדימה משום חומר הברכה להחשיב כספק של תורה, וצריך עיון איך יתיישבו דבריו אלה עם מש"כ בסוף שלענין מרור יש להקל לאכול כפי השיעור הקטן.
אמנם יעויין בשבט הלוי (ח"ו סי' ס) שכתב שלא החמיר במשנה ברורה כן אלא לענין פלוגתת הראשונים אם לחשב כזית כחצי ביצה או כשליש ביצה, אבל אין הדבר כן לגבי הנידון האם נתקטנו השיעורים, שכיון שסתימת הטור והשו"ע בכמה דוכתא דלא נתקטנו השיעורים, וכן נראה במג"א ופמ"ג והפוסקים, לכך אף לדעת המשנ"ב אין צריך להחמיר כדעת רבותינו הצל"ח והח"ס והחזון איש לעניין דרבנן כמרור וכדומה אף על פי שמברכים עליו, ואתי שפיר דברי המשנ"ב שדווקא כזית מצה יש לו חומר של תורה ולא כזית מרור.
ואמנם יש לציין שהצל"ח עצמו (פסחים קטז, ב) כתב שיש להחמיר ולהגדיל השיעור וכתב להחמיר אף לעניין ברכה שאין לברך על השיעור הקטן, וכ"כ במעשה רב (אות עד) לעניין שיעור לברכה אחרונה, וכן מבואר בחתם סופר (או"ח קכז), אמנם הכרעת המשנה ברורה נראה שאין לחוש לשיטתם לעניין ברכה, וכל שעיקר הנידון הוא בדרבנן אין לחוש ומקיים המצווה לפי השיעור הקטן ומברך עליה.
הטעם שיש להקל כשיעור הקטן אף לענין ברכה
ד. אלא שבאמת טעמא בעי, שאם אמרינן שלעניין דאורייתא יש להחמיר כפי השיעור הגדול ,א"כ מה טעם לא נחמיר בכל מקום שיש בו ברכה, כיון דאמרינן בברכות (לג, א) שכל המברך ברכה שאינה צריכה עובר משום לא תשא.
ומצינו תשובת דבר זה בדברי הקהילות יעקב בהקדמה לספר שיעורין של תורה, שכתב שכל המנהג שנהגו בדורות הקודמים כפי השיעור הקטן, אין המנהג אלא לעניין מילי דרבנן בלבד ,ואף שמצינו שנהגו כן לעניין הפרשת חלה, והפרשת חלה בעי ברכה וא"כ לכאורה מצינו שסמכו על השיעור הקטן אף לענין דאורייתא, אמנם זה אינו כיון שלדעת רוב הפוסקים איסור ברכה לבטלה הוא איסור דרבנן, ורק דעת הרמב"ם הוא דאורייתא כמש"כ המג"א בסי' רטו, אבל החזו"א בפסחים (סו"ס כה) העלה שגם לדעת הרמב"ם אינו איסור תורה ובשד"ח (מערכת ב אות קכג) הביא כמה אחרונים דס"ל כן בדעת הרמב"ם[3].
ואף לדברי המגן אברהם דס"ל דלדעת הרמב"ם הוא מדאורייתא, יש לומר דהיינו דוקא בזורק ברכה מפיו שלא לצורך כלל, אבל בטועה וסבור שצריך לברכה זו או כשסומך על איזה פוסק שסובר שצריך ברכה אי"ז איסור תורה, עכ"ד רבינו הקהילות יעקב[4].
ומצינו כעין דברים הללו בתשו' שלמת חיים, שהנה הגר"ש סובול הקשה להגרי"ח זוננפלד (בתשו' שלמת חיים ענינים סי' קלד) דמאחר שדעת המשנה ברורה שבמקום דאורייתא יש להחמיר כפי השיעור הגדול, א"כ מה טעם הקל המשנה ברורה לעניין דרבנן כמו השיעור הקטן, והלא הדבר נוגע לעניין ברכה[5].
ותירץ שם ע"פ מש"כ הפרי מגדים (או"ח רטו א"א א) שאין איסור לא תשא במקום שמברך לפי איזה דעה, כל שלא הודחה דעה זו לגמרי מההלכה, ותירוץ זה הוא כדברי הקהילות יעקב הנ"ל ,ולדבריהם אם היה חשש לא תשא היה להחמיר לענין ברכה, אלא שבכה"ג אין צד איסור לא תשא.
והנה מצינו בדברי רבותינו שלא נזקקו לטעם זה, עי' בספר שבות יצחק בהלכות הפסח (הוצ 'תשע"ב פכ"ג אות ד) ששאל להגרש"ז אויערבאך מה טעם מברכים על השיעור הקטן ואין חוששים לספק ברכות, והשיב שזהו משום שהמנהג כהשיעור הקטן ובמקום מנהג אין לחוש לספק ברכה (ועי"ש מה שהוסיף) וכן שמע מהגרי"ש אלישיב, ובספר שמחת המועדים הביא שהגרי"ש אמר על כך 'זהו כחו של מנהג' שהולכים אחריו ואין חוששים לספק ברכות.
ונראה שלא נזקקו (הגרשז"א והגריש"א) לביאור שכתב בשיעורין של תורה, והיינו משום דהני רבוותא ס"ל לעיקר כפי השיעור הקטן ולכך פשיטא להו טפי שיש לברך ולכך לא חשו לספק ברכות הואיל וסומכים על המנהג גם במקום ספק ברכות, אבל לפי הני דסברי שיש לחוש מן הדין לשיעור הגדול ואין אומרים שהעיקר כהשיעור הקטן, לדבריהם נראה שאין לסמוך על המנהג בנידון זה ולכך לכאורה יש לומר ג"כ שלא לברך אלא על השיעור הגדול (וכמש"כ הצל"ח וסיעתו) וליישב זאת צריך לומר כמש"כ בשיעורין של תורה שאיסור ברכה שאינה צריכה הוא דווקא בזורק ברכה מפיו אבל במקום שמברך מחמת שסומך על איזה פוסק אין איסור בזה כלל.
שיעור הביצים הוא לפי הביצים המצויים
ה. נראה שיש עוד סמך גדול לנוהגים לילך אחר השיעור הקטן, שהנה הרי זה דבר ברור שעד ימות הנודע ביהודה נהגו כל הפוסקים וכל העם כפי השיעור הקטן, ולכאורה אם נאמר שיש צד שהשיעור הקטן טעות היינו שנאמר שכל אותם דורות לא קיימו המצוה.
וכתב החזון איש (או"ח סי' לט סק"ו) שאין זה כן, שוודאי כל הדורות נהגו כפי הדין, ומשום שדין השיעור נמסר לפי דעתו של רואה (עי' כלים פי"ז מ"ו), וכיון שנראה להם כפי השיעור ההוא שפיר קיימו את המצווה כפי הדין, וע"ע בחזון איש (בתחילת הסימן שם) שהאריך להוכיח שאין שיעור בעצם אלא הכל תלוי בדעתו של רואה.
והוסיף שם (בסק"ו) עוד דאף אם ידוע שנתקטנו הביצים, מכל מקום יש לומר שההלכה למדוד בביצים נמסרה למדוד כפי הביצים שבאותו הדור, ולכך אין גריעותא כלל במה שנתקטנו, כיון שכפי קוטנן עכשיו נמסר השיעור ,(כן כתב בקצרה בחזו"א שם וביארו יותר בשיעורין של תורה סי' ט אות א).
ועי' בחזון איש שם שהביא כן מתשובת הגאונים שהשיעור נמסר בביצים כיון שהביצים מצוים בכל מקום, ומבואר שהולכים אחר הביצים בכל מקום ובכל זמן, ועי' בספר שיעורין של תורה (סי' ט סק"ה) שהביא כן מדברי הראב"ן שהובא בש"ך (יו"ד סי' מד ס"ק יב) ובשיעורין של תורה שם (סק"ד) כתב שכן נראה מסוגיית הגמ' בעירובין פג, ועוד הביא שם (בסק"ב) שכדבר הזה מבואר בתשו' חוט השני (סי' צז) וכ"כ הגר"ד מקרלין בשאילת דוד בקונטרס דרישת ציון וירושלים ,וכ"כ החת"ס (או"ח סי' קפא), ובשיעורין של תורה סי' יא כתב שגם דעת החזון איש לעיקר הדין שמשערין לפי ביצה וזית שבזמנינו (אלא שלעניין מעשה לא הקיל בזה אולם לעניין רביעית ושיעור חלה שנמסר שיעורין באגודלין ודאי צריך להכפיל השיעור).[6]
ולפי זה נמצא שבאמת יש לילך אחר הביצים של זמנינו, ואף אם ננקוט כטענת הצל"ח שנתקטנו הביצים, מ"מ אין בכך כלום לענין השיעור, ואין להגדיל שיעור העריסה משום כך, הואיל ומעיקרא נמסר השיעור לפי מידות הביצה שבכל זמן וזמן.
‘דעתו של רואה' הוא חכמי הדורות
ואל תקשי א"כ מהו שהנוב"י ואחריו החזו"א החזיקו שנתקטנו הביצים ויש לילך אחר השיעור הגדול ולהכפיל מידת הביצים, והא אמרת שהולכים אחר הביצה שבכל דור ודור. דיעויין במש"כ החזון איש (או"ח סי' לט סק"ו) שהגם שעד זמן הצל"ח ודאי היה השיעור כפי השיעור הקטן מן הדין כיון שזהו דעתו של רואה, אמנם אחר שהצל"ח ועוד גדולים מדדו וראו ששיעור הביצים שלנו אינו שווה לשיעור האגודל ומשום כך באו לומר שנתקטנו הביצים במחצה ויש לילך אחר שיעור האגודל טפי (עי"ש בסק"ה) וכך נתפשטה ההוראה, הוי כאילו קבעו בית דין את המידה לפי ראות הבית דין ותו לא שייך לדון מה האמת ואם יש טעות במדידה, כיון דמעיקרא נמסר השיעור לפי דעתו של רואה, ובית דין של גדולי הדור הן הן 'דעתו של רואה', ומה שנראה להם זהו האמת וזהו עיקר השיעור.[7]
אלא שאף לפי דברים הללו נראה שכיון שהמנהג הקדום הוא כפי השיעור הקטן )וכפי שהעידו בביאור הלכה בסי' רעא ובשיעורין של תורה בהקדמה[8],וגדולי ירושלים החזיקו במנהג זה בתוקף כמבואר לעיל, א"כ כל הנמשך במנהגו אחר השיעור הקטן אין זה שמכניס ראשו למחלוקת ,אלא לדידיה הוי כאן ודאי שיעור, כיון שכן נמסרה ההלכה שיהיה השיעור לפי דעתו של רואה ,ולכך אף אי נימא שגדולי ישראל הם המה קובעים מהו דעתו של רואה[9], מכל מקום אם הוא נמשך אחר אותם גדולים שקיימו המנהג לפי השיעור הקטן, ממילא מתברר שכך אמרה לו תורה שזהו השיעור לדידיה.
והיינו שבעלמא בכל מקום שיש פלוגתא בפוסקים ואחד נמשך אחר המנהג, היינו שהוא נוהג כפי צד אחד בנידון, והגם שגדול כח המנהג אבל סו"ס זו צד אחד מהצדדים בגוף הנידון, אבל לענין נידון השיעורים שאני שמעיקרא ניתן השיעור לפי דעתו של רואה, וכיון שדעתו של רואה לדידיה הוא כשיעור מסוים זהו השיעור שאמרה לו התורה לנהוג בו[10],
וכבר נתבאר שמלבד שהמנהג הברור בירושלים היה כפי השיעור הקטן, גם דעת רבינו המשנה ברורה שלעניין נידון דרבנן הולכים אחר השיעור הקטן (ונתברר לעיל שזהו אף לעניין ברכה), ומקור דברי המשנ"ב הוא מהשערי תשובה (סי' תפו סק"א)[11], וכיון שכן נקט המשנ"ב שממנו נתפשטה הוראה לכל ישראל ודאי יש לומר שהנוהג כדעתו הרי הוא נוהג כהוראה מפי בית דין ,שבכה"ג נקט החזון איש דזהו השיעור הנצרך מן התורה, כיון דאזלינן בתר דעתו של רואה.
נמצא מסקנא דמילתא שמנהג ירושלים וכן היה המנהג הקדום בהרבה תפוצות ישראל להפריש חלה בברכה כפי השיעור הקטן, וכן מתבאר מדברי המשנה ברורה בכמה מקומות, וכן כתב להדיא לענין חלה (בסי' תנו סק"ג), וא"כ הנמשך אחר מנהג זה יש לו להפריש חלה בברכה כפי שיעור זה בלא פקפוק, ובפרט שיש לומר שלעניין שיעור טפי יש לילך אחר המנהג כיון שהשיעור האמיתי שאמרה תורה נקבע לפי הביצים שבכל זמן וזמן ועוד י"ל שנקבע לפי דעתו של רואה ולכך הוא תלוי במנהג החכמים.
[1] . וצ"ל שכוונת מה שכתב הגריח"ז (בשו"ת שלמת חיים סי' קלד) לשואל מה טעם אין מחמירים לענין ברכה כפי השיעור הגדול והשיב הגריח"ז שיפה העיר, וע"ז סמך בהלכות חג בחג הנ"ל, י"ל שאין כוונתו להחמיר ,אלא כוונתו שיפה העיר בכל דבריו אף לענין מה שהשיב שם הרב השואל לבאר המנהג.
[2] . שוב מצאתי כן בספר הלכות יום ביום ברכות ח"ב פ"ד הערה 9 שדקדק דברי המשנה ברורה כהנ"ל וכתב לבאר שם באר היטב מה טעם אין מחמירין לענין ברכה, ולכאורה סתר משנתו למה שהובא לעיל מספר הלכות חג בחג פסח פט"ו הערה 16 שיש להחמיר לענין ברכה .
[3] . ויש להוסיף עוד לזה מש"כ במשנה ברורה (סו"ס תרלא) בשם הפמ"ג שכל מקום שיש פלוגתא דרבוותא לענין קיום מצוה אם הוא פלוגתא בענין דרבנן ראוי להחמיר ולקיים על צד הודאי, אולם באי אפשר לו להחמיר יוצא ידי חובתו על ידי קיום מצוה בפלוגתא וברוכי נמי מברך, עכ"ד. ומבואר שדין הברכה נגרר אחר המצוה, אלא שסיים שם ‘ועדיין צריך עיון קצת', ולכך נראה שאין לסמוך ע"ז לבד.
[4] . יש לי מקום עיון בזה, דהנה הרבה ראשונים ס"ל דברכה שאי"צ אינה איסור תורה והוכיחו כן מהא דאמרינן (ברכות כ"א ע"א) שבספק אם אמר אמת ויציב צריך לחזור משום דאמת ויציב דאורייתא, ואם איתא שברכה שאינה צריכה הוי איסור תורה הרי מכניס עצמו לספק איסור תורה, עי' בזה בדברי התוס' הרשב"א והר"ן בר"ה לג, א, וכ"כ הריטב"א שם כט, ב, והשיטמ"ק בברכות לג, א, והרא"ה שם כא, ב, והראבי"ה בסי' תקצז ,והרי"ד בספר המכריע סי' עח, והאור זרוע סי' רסו. והנה אי נימא דאין איסור תורה אלא במקום שזורק ברכה מפיו א"כ מאי קושייתם על הרמב"ם, הא בכה"ג שמברך מחמת הספק אי"ז איסור תורה, וצ"ע.
[5] . וחזינן דפשיטא להו שדלעת המשנה ברורה יש לילך אחר השיעור הקטן במילי דרבנן אף שיש בהם ברכה וכמו שנתברר לעיל.
[6] . ואולם בשיעורין של תורה שם (ס"י סק"ח) הביא שמהט"ז (יו"ד סי' מד ס"ק יב) מבואר דס"ל שאין הולכים אחר שיעור שבכל דור ודור, וכן דייק מסתימת המחבר שיעור כביצה הוא חצי זית אע"ג שאין כן בזמנינו וחזינן שהולכים אחר השיעור שהיה מקודם, מכל מקום דעת שאר רבותינו הנז"ל לא לחוש לכך אלא הולכים אחר הביצה שבכל דור ודור, וע"ע באמרי ברוך על הט"ז שם שהשיג עליו שודאי הולכים אחר הביצים שלפנינו.
[7] . עי' במכתב הגר"ח קנייבסקי המובא בתחילת ספר הידורי המידות להגרה"י מרגולין וזה לשונו “כמדומה שכך היה אאמו"ר זצ"ל פוסק בשם החזון איש שעל שליש ביצה של זמנינו אפשר לברך ברכה אחרונה" וכן כתב בשמו בספר ותן ברכה (להגר"פ באדנער), ועי' בספר מאיר עוז סי' רי שכתב וז"ל “ובספר כזית השלם הביא דעת מו"ר הגרח"ק שבכזית של ברכה אחרונה מודדים לפי זית של זמנינו שהוא שליש ביצה וכן נוהג לשער בעל הקהילות יעקב. וכיון שיש כמה שמועות בדעת מו"ר נכנסתי ושאלתיו בכ"א אדר א' התשע"ו כיצד לכתוב בספר את השיעור לכזית ברכה אחרונה, וענה לי שהחזון איש אמר שהוא כשליש ביצה ושכן הוא עצמו נוהג."
אלא שכל זה תמוה ממה שכתב החזו"א בספרו שנקבע הלכה לכל ישראל כפי השיעור הגדול, וכמו שהאריך ג"כ בשיעורין של תורה, ושמעתי ליישב וכן כתב במאיר עוז שם שיש חילוק בין דבר שנמסר שיעורו בכזית, שבזה דוקא יש לילך אחר שיעור הזית בזמנינו, אבל לגבי שאר מידות, ובפרט מידות אורך יש לדון שנתקטנו השיעורים .
[8] . ועי' בספר הר שפר (שיעורי הגר"מ שפירא עמ"ס כלים פי"ז משנה ד) שהגרמ"ש החזיק בידיו את הגביע שנתן ר' ישראל סלנטר לר' חיים עוזר ואח"כ ניתן להגרא"א דסלר והיה גביע זה מחזיק כפי השיעור הקטן ומעט יותר, והוסיף שם הגר"מ בזה הלשון “ודאי שכל גדולי עולם בכל דורות ישראל נקטו לעיקר כהשיעור הקטן, וזה היה השיעור בכל כלל ישראל", ועוד כתב שם (במשנה ה') ששמע מנכד החפץ חיים שהגביע של החפץ חיים היה כפי השיעור הקטן, וע"ע בספר הזכרון להגר"י הוטנר סי' יד שהג"ר יצחק אלחנן נקט שמדברי תשו' הגאונים מבואר דלא כהצל"ח ויש לנקוט כדברי תשו' הגאונים, וכעי"ז נראה ג"כ בקובץ שיעורים ח"ב סי' מו אות ג.
[9] . ודבר זה כשלעצמו חידוש הוא בעיני מה טעם דעתו של רואה תלויה בקביעה שקבעו גדולי ישראל בדוקא ,והלא בדעתו של רואה תליא מילתא, ואי תימא שאם רואה היחיד שלא כפי הראייה הנכונה לא מקרי ראייה ולכך תלוי בגדולים, א"כ איך כתב החזו"א שכל הדורות מדדו כהוגן בשיעור הקטן משום שכך היתה דעתו של רואה, והלא טעות היתה בידם.
עוד צל"ע שאף אי נימא שדעת פוסקי הדורות היא המחשבת דעתו של רואה, אמנם הצל"ח והגר"א והחת"ס והבית אפרים שהם המה הפוסקים שהלכו אחר השיעור הגדול כולם לא אמרו כן אלא להחמיר בלבד כמפורש היטב בדבריהם, וא"כ אין כאן החלטה כפי השיעור הגדול וא"כ האיך אפשר לומר שהשיעור הגדול הוא הנקבע לשיעור הגמור מחמת הני גדולים
[10] . ושמחתי שראיתי ממש כסברא זו בשו"ת אור לציון ח"ג במבוא בענין שיעורי המצוות ענף ג' שהביא שחכמי הספרדים בכל הדורות קבעו השיעור לפי הדרהם שמסר הרמב"ם ולא חשו לחומרת הנוב"י, ולכך נתקשה בדברי החזו"א שכתב ששיעור הנוב"י קובע לכל כלל ישראל ולמה לא חשש לדעת חכמי הספרדים, וכתב ליישב (ע"פ דברי החזו"א יו"ד קנ) שמעיקר הדין בכל מחלוקת שבין החכמים כל אחד הולך אחר רבו, ולכך לבני אשכנז לנהוג כפי הוראת רבם הנוב"י, אבל לחכמי ספרד שפיר יש לנהוג כפי הנהגת רבותיהם והואיל והשיעור נקבע לפי החכמים שפיר יש לקבוע שיעור לבני ספרד כפי דעת רבותיהם.
[11] . והנה החזו"א כתב שהטעם שדעתו של רואה הוא כפי השיעור הגדול משום שאחרי שנקבעה הלכה ע"פ הנו"ב והגר"א מהרא"ז מרגליות והח"ס ונתפשטה ההוראה כך, הוי כאילו קבעו ב"ד לכל ישראל את המידה לפי ראות הב"ד, עכ"ד, אלא שצ"ע בזה, כיון שכל הני רבוותא (לבד מהצל"ח) לא נתחוור שדעתם להחמיר בזה בבירור, שלענין דעת הגר"א יעויין בספר הר שפר (שיעורי הגר"מ שפירא עמ"ס כלים פי"ז משנה ד) שהעיר שאם הגר"א סובר כהצל"ח וחלוק לדינא על השולחן ערוך (ודעת השולחן ערוך ודאי לא כהצל"ח כמש"כ הצל"ח בעצמו) מה טעם לא העיר ע"ז כלום בביאור הגר"א בענין זה, כמו שהעיר לענין השקיעה וכיו"ב. (ויש לציין עוד למש"כ באורחות רבינו לענין מש"כ במעשה רב דהגר"א נטל מים אחרונים מרביעית דוקא, ואמר הקה"י ששמע מהחזון איש שאין כן דעת הגר"א ואע"ג שכן נכתב במעשה רב משום ‘דלאו מר ברב אשי חתים עליה'). ולענין דעת הבית אפרים ודאי אין כאן דעת ברורה, שהרי כתב שבדרבנן שפיר יש לסמוך על השיעור הקטן (ופסק המשנ"ב כפי דעתו) וחזינן דס"ל דלא ברירא ליה כהשיעור הגדול, וביותר יש לעורר בדעת החת"ס, דיעוין בשיעורין של תורה סי' ט' ס"ק ג' שהביא שדעת החת"ס שהולכים אחר הביצים שבכל דור ודור.
