שאלה
הפרשתי חלה ואמרתי הרי זו חלה, ולפתע נזכרתי שלא ברכתי על ההפרשה. האם אוכל לברך עכשיו?
תשובה
נחלקו הפוסקים בדבר זה האם בדיעבד אפשר לברך אחר עשיית המצווה. ולהלכה אין לברך אחר עשיית המצווה, שספק ברכות לקולא.
ביאורים
נאמר בגמרא (סוכה לט ע"א): "אמר רב יהודה אמר שמואל, כל המצות כולן מברך עליהן עובר לעשייתן" (קודם עשייתן).
וכתב הריטב"א (פסחים ז ע"ב): "וטעם שאמרו חכמים לברך על המצוות עובר לעשייתם, כדי שיתקדש תחילה בברכה, ויגלה ויודיע שהוא עושה אותה מפני מצות ה' יתברך. ועוד, כי הברכות מעבודת הנפש, וראוי להקדים עבודת הנפש למעשה המצוה שהוא עבודת הגוף".
ונחלקו הראשונים האם דין זה הוא לעיכובא, ואם שכח ולא בירך לפני העשיה לא יוכל לברך עוד, או שהוא לכתחילה, ואם שכח יוכל לברך גם אחרי העשיה.
דעת הרמב"ם (הלכות ברכות פרק יא הלכה ה-ו) שדין זה הוא לעיכובא, וכך כתב: "העושה מצוה ולא בירך, אם מצוה שעדיין עשייתה קיימת מברך אחר עשייה, ואם דבר שעבר הוא אינו מברך. כיצד הרי שנתעטף בציצית או שלבש תפילין או שישב בסוכה ולא בירך תחלה, חוזר ומברך אחר שנתעטף כו', וכן מברך אחר שלבש להניח תפילין, ואחר שישב לישב בסוכה וכן כל כיוצא באלו. אבל אם שחט בלא ברכה אינו חוזר אחר שחיטה כו'. וכן אם
כסה הדם בלא ברכה או הפריש תרומה ומעשרות או שטבל ולא בירך, אינו חוזר ומברך אחר עשייה. וכן כל כיוצא בזה".
אולם בהגהות אשר"י (חולין פרק א סימן א) כתב: "מיהו אם לא בירך קודם השחיטה יכול לברך אחר השחיטה ויוצא ידי חובתו, שכל מצות שלא בירך עובר לעשייתן מברך אחר עשייתן כדפירש בברכות. מאור זרוע".
הפוסקים דנו בהרחבה האם הלכה כרמב"ם או כהגהות אשר"י, והביאו ראיות מסוגיות הגמרא לכאן ולכאן.
ועיין בשאגת אריה (סימן כו) שהרחיב בענין, ובסוף הסימן כתב שלכאורה מצאנו בדבר זה סתירה בפסקי הרמ"א. בהלכות שחיטה (יורה דעה סימן יט סעיף א) כתב הרמ"א: "אם שחט דבר דאתיליד בו ריעותא וצריך בדיקה פירוש, בהמה שיש יסוד לחשוש שנטרפה, ונצטרך לבודקה לאחר השחיטה), ישחטנו בלא ברכה, וכשימצא כשר מברך על השחיטה, ובלבד שיהא סמוך לשחיטה".
וכן כתב בהלכות נטילת ידים (אורח חיים סימן קנח סעיף יא): "ואם שכח לברך עד אחר נגוב, מברך אחרי כן".
ואילו בהלכות בדיקת חמץ (אורח חיים סימן תלב סעיף) כתב הרמ"א: "ואם התחיל לבדוק בלא ברכה יברך כל זמן שלא סיים בדיקתו". משמע שלאחר סיום הבדיקה אינו יכול עוד לברך.
ותירץ החק יעקב (בהלכות בדיקת חמץ שם) שבנטילת ידיים בלאו הכי אינו מברך לפני הנטילה, שכיון שאין ידיו נקיות תקנו שיברך רק אחר הנטילה ולפני הניגוב, ומשום כך ניתן בדיעבד לברך גם אחרי הניגוב, אך בבדיקת חמץ שתקנו לברך עובר לעשייתה, אי אפשר לברך לאחריה.
ועדיין לא נתיישב מדוע בהלכות שחיטה כתב הרמ"א שאפשר לברך אחר השחיטה, והרי בשחיטה תקנו לברך עובר לעשייתן.
בשו"ת כתב סופר (אורח חיים סימן כא) תירץ קושיא זו על פי חידושו של הט"ז (יורה דעה סימן א ס"ק יז), שברכת השחיטה אינה כשאר ברכות המצוות, שהרי אם אינו רוצה לאכול בשר אינו מחויב לשחוט, אלא עיקרה לתת שבח למקום ברוך הוא שאסר לנו אכילת בשר בלא שחיטה. ולפי זה מובן מדוע התיר הרמ"א לברכה גם אחרי השחיטה.
ושמא יש ליישב גם באופן אחר, ולומר שהרמ"א סובר שבאופן שאינו יכול לברך לפני המצווה, כגון בשוחט בהמה שיש בה ריעותא, הרי הוא עושה את המצווה על דעת הברכה שיברך לאחריה, ובאופן כזה מצטרפת הברכה אל המצווה גם אם נאמרת לאחריה. אכן באופן שהיה יכול לברך קודם המצווה ורק שכח ולא בירך לפניה, אין הברכה שלאחריה מצטרפת אל המצווה.
ואם כנים דברינו, אפשר שגם בשאר המצוות, באופן שאינו יכול לברך לפניה, כגון שנמצא במקום מטונף או שאין ידיו נקיות, יוכל לקיים המצווה ויברך לאחריה. (ויש לדון בזה, ואין כאן המקום להאריך).
העולה מדברינו שבדרך כלל, מי ששכח ולא בירך לפני המצווה, לא יברך אחריה. וכן פסק המשנה ברורה לגבי בדיקת חמץ (סימן תלב ס"ק ד) שאם נזכר רק לאחר שסיים את הבדיקה לא יברך. ועיין גם במה שכתב המשנה ברורה בהלכות נטילת ידים (סימן קנח ס"ק מד) ובהלכות חנוכה (סימן תרעו ס"ק ד), שמשמע מדבריו שבאופן רגיל אין מברכין לאחר עשיית המצוה.
ועל כן גם מי שהפריש חלה ושכח ולא בירך, לא יברך אחרי ההפרשה. ואף על פי שיש מן הפוסקים שפסקו הגהות אשרי, מידי ספיקא לא נפקא, וספק ברכות להקל.
