שאלה
הפרשתי חלה ואמרתי הרי זו חלה ונזכרתי שלא בירכתי האם אני יכול לברך עכשיו?
תשובה
נחלקו הפוסקים האם בדיעבד יכול לברך לאחר עשיית המצווה ועל כן מספק אין לברך.
ביאורים
בגמרא (סוכה לט ע"א) "אמר רב יהודה אמר שמואל: כל המצות כולן מברך עליהן עובר לעשייתן" (דהיינו קודם לעשייתן).
בטעם הדבר כתב הריטב"א (פסחים ז ע"ב) "וטעם שאמרו חכמים לברך על המצוות עובר לעשייתם, כדי שיתקדש תחילה בברכה ויגלה ויודיע שהוא עושה אותה מפני מצות ה' יתברך. ועוד, כי הברכות מעבודת הנפש, וראוי להקדים עבודת הנפש למעשה המצוה שהוא עבודת הגוף". וצריך לברר מה הדין אם עבר או שכח ולא בירך קודם עשיית המצווה האם יכול לברך.
כתב הרמב"ם (הלכות ברכות פרק יא הלכה ה) "העושה מצוה ולא בירך, אם מצוה שעדיין עשייתה קיימת מברך אחר עשייה ואם דבר שעבר הוא אינו מברך, כיצד הרי שנתעטף בציצית או שלבש תפילין או שישב בסוכה ולא בירך תחלה חוזר ומברך אחר שנתעטף אשר קדשנו במצותיו וצונו להתעטף בציצית, וכן מברך אחר שלבש להניח תפילין, ואחר שישב לישב בסוכה וכן כל כיוצא באלו.
ובהלכה ו "אבל אם שחט בלא ברכה אינו חוזר אחר שחיטה ומברך אשר קדשנו במצותיו וצונו על השחיטה, וכן אם כסה הדם בלא ברכה או הפריש תרומה ומעשרות או שטבל ולא בירך אינו חוזר ומברך אחר עשייה וכן כל כיוצא בזה".
אולם בהגהות אשרי (מסכת חולין פרק א הלכה א) כתב "מיהו אם לא בירך קודם השחיטה יכול לברך אחר השחיטה ויוצא ידי חובתה שכל מצות שלא בירך עובר לעשייתן מברך אחר עשייתן כדפירש בברכות. מא"ז"
והפוסקים האריכו מאוד בענין זה אי פסקינן כרמב"ם או כהגהות אשרי. והאם יש ראיה מסוגיות הגמ' לגבי ברכת הנהנין ונציין חלק מהדברים.
כתב הרמ"א (יור"ד יט א) "אם שחט דבר דאתיליד בו ריעותא וצריך בדיקה, ישחטנו בלא ברכה, וכשימצא כשר מברך על השחיטה, ובלבד שיהא סמוך לשחיטה" והש"ך כ' שצריך לחוש לדעת הרמב"ם ולא לברך.
כמו כן כתב הרמ"א לגבי ברכת על נטילת ידים "ואם שכח לברך עד אחר נגוב, מברך אח"כ".
מאידך לגבי בדיקת חמץ כתב הרמ"א (או"ח סימן תלב) שאפשר לברך כל עוד שלא סיים ברכתו חזי' שלאחר סיום הבדיקה אינו מברך.
בחק יעקב (סימן תלב) כתב לחלק בין נטילת ידים לבין בדיקת חמץ "דדוקא התם בנטילה כיון דבלאו הכי אי אפשר לברך עליו מיד עובר לעשייתן משום דאין ידיו נקיות, לכן מותר לברך ג"כ אחר נטילה וניגוב". אולם אינו מבאר אמאי גבי שחיטה פסק הרמב"ם שיברך.
אמנם השאג"א (סימן כו) נקט שאם לא בירך על המצווה עובר לעשייתן מברך אחר כך וכדברי הרמ"א גבי שחיטה ומקשה סתירת דבריו מבדיקת חמץ. וכנ"ל.
רעק"א (יור"ד יט שם) הקשה דלפי מה שמסיק הש"ך שאינו מברך לאחר המצווה א"כ גם באיתיליד ריעותא לא יברך. חזי' דלמד בדברי הש"ך שאי"ז השגה על דברי הרמ"א.
ולפ"ז יש מקום לדון שכל דברי הרמ"א רק כאשר מעיקרא אינו יכול לברך ובזה עושה את מעשה המצווה על דעת הברכה שאחר כך וע"כ חשיב סמוך מצווה ומשא"כ בלא דעת מעיקרא על זה לא הוה. ויהיה נפק"מ לגבי הפרשת חלה באופן שאינו יכול לברך מתחילה כמו שהוא במקום מטונף או שידיו אינם נקיות שיוכל להפריש ואחר כך לברך.
הכתב סופר (או"ח כא) כתב לחלק בין ברכת השחיטה שהיא ברכת השבח כמו שכתב הט"ז (יור"ד סימן א ס"ק יז) לבין שאר המצוות, ולפ"ז הפרשת חלה היא כשאר מצוות כמו שכתוב בט"ז שם.
היה עוד מקום לומר שמצווה שיש בה חלות, כלומר מצוות שגורמות דין שחל בדבר שעושה בה המצווה יש לדמותו למש"כ הרמב"ם שדבר שאין עשייתו נגמרה, אולם נראה לדחות שאף שהנפעל מעשייתו קיים אבל מעשה הפעלה שעל זה הברכה, כבר נגמר.
אך עדיין יש לדון בזה שהנה כתב רעק"א (מהדו"ק סימן ל) לבאר למה מברכין על הפרשת תרו"מ הרי לא מברכים על דברים שבלב, ותרומה הרי ניטלת במחשבה, ומבאר "כיון דשורש ענין הפרשה הוי מעשה ליתנו לכהן, אף שעתה אינו עושה מעשה מ"מ מחשבתו לקראו בשם תרומה שסופו לבא לידי מעשה מקרי מעשה" וא"כ יש לדון ולומר שאם יתן את החלה לכהן יכול הוא לברך כיון שעיקר הברכה על הנתינה קאי. וצ"ע.
במשנה ברורה (קנח מד) כתב לגבי נטילת ידים שיכול לברך לאחר הניגוב דאע"ג דקי"ל שאם לא בירך מתחלה שוב אינו מברך אח"כ דהואיל ואדחי אדחי דשאני הכא שלא היה ראוי לברך מקודם. וחזינן שפסק שאין מברכין לאחר עשיית הברכה. וכן לגבי בדיקת חמץ (תלב ד) כתב שלאחר סיום הבדיקה לא יברך.
כיון שכך היא הכרעת המשנה ברורה א"כ המפריש חלה ולא בירך עליה מידי ספיקא לא נפיק ואינו יכול לברך דספק ברכות להקל.
